קזבלנקה, קראתי את דבריך ונהניתי.
אני חושבת שצריך להבחין בין שני דברים בדיון הזה וזה קצת מזכיר לי את הדיון של
@זאב ושלי משרשור אחר.
יש את זה שכולנו/רובנו יצורים חברתיים ואנו חפצים בהכרה, חיבה, הערכה וכד'.
זה דבר אחד.
הדבר השני והמהותי בעיניי הוא איך מגיעים לזה תוך שמירה מקסימלית (ברור בעיניי שאין 100%) על מי ומה שאנחנו, על מה חשוב לנו, על שמירת עמוד שדרה שלנו ועל נאמנות לעצמנו.
עכשיו, אם הכל מתכנס לקיזוז צ'קים משל היו עודפי קולות בבחירות אז ברור שבעיני האחר אנשים מסוימים יצטיירו כא-סוציאליים וכו'.
השאלה אם אנחנו מסוגלים לקיים מערכות יחסים שאינן כפופות למוסכמות חברתיות, ועדיין להיות אהובים, רצויים ובעלי ערך מוסף עבור הסובבים אותנו.
אני למשל מחזיקה מעצמי חברה נהדרת.
חברות יודעות שאליי אפשר להתקשר גם ב-3 בלילה אם משהו יושב להן על הלב.
אני מאוד מקשיבה, מכילה ותומכת (לפני כמה שנים חברה נפגשה איתי בבית קפה ואמרה שאני האדם השני בעולם שהיא חייבת לחלוק איתו סוד. מסתבר שהיא הייתה בזוגיות עם אישה. בתגובה אמרתי שמה שחשוב בעיניי זה לדעת שהיא אהובה וכייף לה ומרגש לה. היא אמרה שידעה שתקבל את התמיכה שהיא צריכה ממני. כמה חברות אחרות סיפרו לי על רומנים מחוץ לנישואין והייתי שם בשבילן עם כל הבלבול והפחד והכאב וכו').
אני מסוגלת לעשות מעל ומעבר עבור חברות (לפני כמה שנים ישנתי בלילה על רצפה ליטרלי בבי"ח כשחברה עברה ניתוח).
השאלה בעיניי, אם כן, היא אם מה שיש לנו להציע במערכות יחסים מכל סוג שהוא (כולל עם בני זוג, מנהלים, קולגות וכד') מתחיל ונגמר במוסכמות חברתיות כמו מתנות לאירועים או שיש לנו לתת הרבה מעבר.