דוט קום:
ברמה הכללית: היה ברור שמדובר בבועה (לפחות לי), מלא חברות אינטרנט בלי הכנסות בכלל, שמתומחרות אך ורק לפי מספר המבקרים וכמה קליקים היו באתר מתוך צפייה שהם ישלמו מתי שהוא על זה כסף, למרות שלא פעם התוכן ירוד ו/או התוכן היה דומה לתוכן שהיה במאות אתרים אחרים, כך שכל מי שהיה מנסה לגבות שקל ברור שכולם יעברו למי שלא גובה מחיר. הנפילה הייתה הדרגתית בבורסה (יחסית), אבל הורגשה בצורה דיי מיידית בארץ, אם פיטורים, טיסות ריקות ובכלל הרגשה שאין כסף לאנשים.
ברמה הפרטית: את כל הכסף שלי שמרתי באג"חים/פקמי"ם למרות שכל האנשים מסביבי מספרים כמה הם עשו. בשיא המשבר קניתי את הדירה הראשונה שלי, באזור המרכז, מכונס נכסים בזיל הזול, כאשר אף אחד לא התמודד מולי במכרז.
הדבר היחיד שהצטערתי עליו שהשקעתי את כל הכסף שלי בנדלן. החברה היחידה שהרגישה לי במחיר מבצע הייתה אמזון. היא ירדה ביותר מ 90% למרות מחזורים גדולים רק בגלל שהיא הפסדית, אבל הם היו מגוחכים ביחס למחזורים, היה ברור לי שזו חברה שתתפוצץ בטווח ארוך.
ג.נ.
עבדתי בתעשיית האינטרנט בתפקיד ניהולי כך שראיתי באופן ישיר עד כמה שהתעשיה לא כלכלית. המשפט, "אולי נשים פה באנר, אולי נרוויח משהו" זכור לי מאותה תקופה.
משבר הסאב פריים:
ברמה הכללית: המשבר הגיע משום מקום (לפחות לי), והרגיש כמו סוף העולם ושהקפיטליזם נכשל. היה המון זעם על וול סטריט ואיזה מטומטמים ומושחתים הם יכולים להיות.
ברמה הפרטית: תמיד האמנתי בגיוון נכסים, הכסף שלי היה מפוזר בין פק"מ/אג"ח ממשלתי, זהב ומניות, כך שהפגיע הכלכלית הייתה מינימלית ביחס לאחרים. אני זוכר עד היום איך חבר לעבודה ,שהיה מושקע כולו במניות של חברות פיננסיות ואגחים של חברות, ספק צועק ספק בוכה על יועץ הבנק שלו איך הוא הפסיד 70% מהכסף, על בסיס ההמלצות שלו , שהבנקאי הבטיח לו שהם סולידיות.
צריך גם לזכור שהסביבה הכלכלית של אז הייתה הרבה יותר גמישה,הייתה ריבית שהיה אפשר להוריד והחובות של המדינות, החברות ואנשים פרטיים היו ברמה נמוכה מהיום.