amidar
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 25/1/15
- הודעות
- 784
- דירוג
- 1,080
אז נקעתי את הקרסול תוך כדי משחק כדורעף, נחיתה גרועה מקפיצה, הפציעה הכמעט הכי נפוצה בתחום.
החלטתי קצת לשתף את אשר על ליבי, מקווה שזה יאיר כמה דברים לכמה אנשים.
אני כבר שבוע בבית, עם נקע בקרסול ימין. לצערי נקע שמוגדר לא קל. כלומר, אני לא יכול להזיז את כף הרגל, לא לעמוד עליה, לא לדרוך עליה, ובגדול - יכול לחלוטין לשכוח מכך שרגל ימין בכלל קיימת, כי היא רק מפריעה לי כרגע.
לשמחתי לא מדובר בשבר, ויש לזה יתרונות לא מבוטלים, כמו היכולת להתקלח בלי לדאוג שמים ירטיבו את הרגל.
למה בכל זאת אני כותב את הפוסט הזה? כי אני מרגיש שאני חווה מאד בקטנה חלק מההגדרה של סיעודי. גיליתי את זה במקרה, ממש במקרה, ואסביר איך.
נכון שבהגדרות הסיעוד יש משהו שקשור ביכולת של האדם לאכול? אז אני יכול לאכול לחלוטין. מה זאת אומרת לאכול? אני יכול לשבת ליד שולחן, ולאכול כל מה שנמצא עליו עם כלי אוכל.
מה אני לא יכול לעשות?
1. לצאת מהבית לרכוש מזון (יכול להיפתר על ידי משלוח).
2. להעביר מצרכים ממקום למקום (אני יכול לשים תיק גב של ביצפר, עמוס ככל שיהיה, ולהעביר אותו איתי ממקום למקום).
3. להכין אוכל (בד"כ כלל דורש העברה של מצרכים בין אזורים שונים במטבח, אבל אני צריך יד פנויה בשביל זה, ואין לי).
4. להגיש אוכל לשולחן (כאמור, הידיים שלי עסוקות בלהחזיק קביים כדי שלא אפול).
5. לפנות כלים מהשולחן.
6. לשטוף כלים ולשים בייבוש.
7. להחזיר כלים למקום.
עכשיו, חשוב לי לציין - אני צעיר (35), בריא, עוסק בספורט ושומר על כושר. אני מסוגל לבצע הרבה מאד דברים רק בכוח של רגל אחת (כמו להתכופף ולהרים דברים כבדים מהרצפה, נסו את זה על רגל אחת למשל שעה, שלא לדבר על יום או שבוע). עם זאת, אני לא מסוגל להרים את התינוק בן החצי שנה שלנו כדי להרגיע אותו, לא יכול להחליף לו חיתול, בטח שלא לקלח אותו (אני מתקלח על כיסא פלסטיק).
אה, ואם לא ציינתי, אנחנו גרים בקומה שלישית. בלי מעלית. כל יציאה מהבית (אפילו למטרות טיפול ברגל) זה פרוצדורה לא פשוטה, שלוקחת זמן.
כמובן שבגלל שמדובר ברגל ימין, אני גם מנוטרל מלנהוג, כך שאיבדתי את העצמאות (היחסית) שלי (כן, אני יודע שיש אוטובוסים ומוניות, לכן העצמאות היא יחסית).
אני תוהה מה אמור לעשות אדם יותר מבוגר, או אפילו מישהו בגילי, שחי לבד (נגיד רווק?). זה לחלוטין גורם לי לתהות על המשמעות של המצב שנקרא סיעודי. במקרה שלי מדובר על מגבלה שאמורה לעבור עם הזמן, ויש לי בת זוג מדהימה שדואגת לי, ומשפחה עוד יותר מדהימה שדואגת לשנינו.
אבל תחשבו לרגע, מה קורה אם אתם באמת עונים על ההגדרה של סיעודי (ובשביל זה צריכים להתקיים קצת יותר דברים ממה שציינתי פה). אני תוהה עד כמה באמת שווה להחזיק את הגוף הפיזי בחיים...כמובן בתנאי שאין מזור לבעיה שלכם...
(לא חייבים לענות, אני סתם מעביר את הזמן שלי וחולק הגיגים...)
החלטתי קצת לשתף את אשר על ליבי, מקווה שזה יאיר כמה דברים לכמה אנשים.
אני כבר שבוע בבית, עם נקע בקרסול ימין. לצערי נקע שמוגדר לא קל. כלומר, אני לא יכול להזיז את כף הרגל, לא לעמוד עליה, לא לדרוך עליה, ובגדול - יכול לחלוטין לשכוח מכך שרגל ימין בכלל קיימת, כי היא רק מפריעה לי כרגע.
לשמחתי לא מדובר בשבר, ויש לזה יתרונות לא מבוטלים, כמו היכולת להתקלח בלי לדאוג שמים ירטיבו את הרגל.
למה בכל זאת אני כותב את הפוסט הזה? כי אני מרגיש שאני חווה מאד בקטנה חלק מההגדרה של סיעודי. גיליתי את זה במקרה, ממש במקרה, ואסביר איך.
נכון שבהגדרות הסיעוד יש משהו שקשור ביכולת של האדם לאכול? אז אני יכול לאכול לחלוטין. מה זאת אומרת לאכול? אני יכול לשבת ליד שולחן, ולאכול כל מה שנמצא עליו עם כלי אוכל.
מה אני לא יכול לעשות?
1. לצאת מהבית לרכוש מזון (יכול להיפתר על ידי משלוח).
2. להעביר מצרכים ממקום למקום (אני יכול לשים תיק גב של ביצפר, עמוס ככל שיהיה, ולהעביר אותו איתי ממקום למקום).
3. להכין אוכל (בד"כ כלל דורש העברה של מצרכים בין אזורים שונים במטבח, אבל אני צריך יד פנויה בשביל זה, ואין לי).
4. להגיש אוכל לשולחן (כאמור, הידיים שלי עסוקות בלהחזיק קביים כדי שלא אפול).
5. לפנות כלים מהשולחן.
6. לשטוף כלים ולשים בייבוש.
7. להחזיר כלים למקום.
עכשיו, חשוב לי לציין - אני צעיר (35), בריא, עוסק בספורט ושומר על כושר. אני מסוגל לבצע הרבה מאד דברים רק בכוח של רגל אחת (כמו להתכופף ולהרים דברים כבדים מהרצפה, נסו את זה על רגל אחת למשל שעה, שלא לדבר על יום או שבוע). עם זאת, אני לא מסוגל להרים את התינוק בן החצי שנה שלנו כדי להרגיע אותו, לא יכול להחליף לו חיתול, בטח שלא לקלח אותו (אני מתקלח על כיסא פלסטיק).
אה, ואם לא ציינתי, אנחנו גרים בקומה שלישית. בלי מעלית. כל יציאה מהבית (אפילו למטרות טיפול ברגל) זה פרוצדורה לא פשוטה, שלוקחת זמן.
כמובן שבגלל שמדובר ברגל ימין, אני גם מנוטרל מלנהוג, כך שאיבדתי את העצמאות (היחסית) שלי (כן, אני יודע שיש אוטובוסים ומוניות, לכן העצמאות היא יחסית).
אני תוהה מה אמור לעשות אדם יותר מבוגר, או אפילו מישהו בגילי, שחי לבד (נגיד רווק?). זה לחלוטין גורם לי לתהות על המשמעות של המצב שנקרא סיעודי. במקרה שלי מדובר על מגבלה שאמורה לעבור עם הזמן, ויש לי בת זוג מדהימה שדואגת לי, ומשפחה עוד יותר מדהימה שדואגת לשנינו.
אבל תחשבו לרגע, מה קורה אם אתם באמת עונים על ההגדרה של סיעודי (ובשביל זה צריכים להתקיים קצת יותר דברים ממה שציינתי פה). אני תוהה עד כמה באמת שווה להחזיק את הגוף הפיזי בחיים...כמובן בתנאי שאין מזור לבעיה שלכם...
(לא חייבים לענות, אני סתם מעביר את הזמן שלי וחולק הגיגים...)
