למישהו כאן יצא לצאת לתקופת "פרישה מוקדמת" בלי באמת לפרוש?
זהירות, פוסט לא 100% קוהרנטי לפנייך, בגדול אסופה של מחשבות שמתחילות להתגבש.
אני עייפה. מאוד. אני בסיום התואר השני, שאמור לעניין אותי יותר, אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת להחליט אם להמשיך לדוקטורט או לחפש עבודה. ואני שונאת את זה שאני חייבת להחליט כבר.
אני יודעת שזה לא הכי האופי של הבלוג הזה, אבל התחילו לי ניצני מחשבה של אולי לא להחליט וסתם לחיות. הרי זה תזמון מושלם; אני אהיה בת 29 בסוף התואר, יש לי מספיק כסף, אני לא בזוגיות או במצב רוח למצוא אחת, ואין לי ילדים. אם אקבל את אחת מההחלטות שמעל קרוב לוודאי (ואני אפילו מקווה) שכל זה יגיע וכבר לא תהיה לי אפשרות לעשות מה שבא לי. אז נראה לי בכלל שיש פה הזדמנות. מאז החופש הגדול של כיתה ט' לא הייתי בחופש (או סתם מובטלת) יותר מכמה שבועות. והאמת היא שאני לא באמת טיפוס של עבודה קשה כל יום כל היום. ומשבר גיל 30 בפתח, אולי יהיה נחמד לדעת שמיציתי עד תום את שנות ה-20 שלי.
בפנים בפנים, אני בקושי מוכנה להודות בזה בפני עצמי עם כל ההסללה התחרותית הזאת, בא לי לעצור וסתם לטייל. אולי לגור במקום אחר. אולי לבלות יותר עם האחיינים החמודים שלי, אולי לגור בחור שקט בדרום או ביוון או בניו יורק ולא להיות מחוייבת לכלום, רק שנה, עד שימאס וכבר יהיה בא לי לחזור.
אני כאן בשביל לנצל את המוחות החדים והניסיון שלכם לסיעור מוחות. מה דעתכם? יש כאן נשים שטיילו לבד? או סתם אנשים שברחו מהחיים לתקופה בלי ייסורי מצפון? אנשים שלא עשו את זה והם מצטערים?
זהירות, פוסט לא 100% קוהרנטי לפנייך, בגדול אסופה של מחשבות שמתחילות להתגבש.
אני עייפה. מאוד. אני בסיום התואר השני, שאמור לעניין אותי יותר, אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת להחליט אם להמשיך לדוקטורט או לחפש עבודה. ואני שונאת את זה שאני חייבת להחליט כבר.
אני יודעת שזה לא הכי האופי של הבלוג הזה, אבל התחילו לי ניצני מחשבה של אולי לא להחליט וסתם לחיות. הרי זה תזמון מושלם; אני אהיה בת 29 בסוף התואר, יש לי מספיק כסף, אני לא בזוגיות או במצב רוח למצוא אחת, ואין לי ילדים. אם אקבל את אחת מההחלטות שמעל קרוב לוודאי (ואני אפילו מקווה) שכל זה יגיע וכבר לא תהיה לי אפשרות לעשות מה שבא לי. אז נראה לי בכלל שיש פה הזדמנות. מאז החופש הגדול של כיתה ט' לא הייתי בחופש (או סתם מובטלת) יותר מכמה שבועות. והאמת היא שאני לא באמת טיפוס של עבודה קשה כל יום כל היום. ומשבר גיל 30 בפתח, אולי יהיה נחמד לדעת שמיציתי עד תום את שנות ה-20 שלי.
בפנים בפנים, אני בקושי מוכנה להודות בזה בפני עצמי עם כל ההסללה התחרותית הזאת, בא לי לעצור וסתם לטייל. אולי לגור במקום אחר. אולי לבלות יותר עם האחיינים החמודים שלי, אולי לגור בחור שקט בדרום או ביוון או בניו יורק ולא להיות מחוייבת לכלום, רק שנה, עד שימאס וכבר יהיה בא לי לחזור.
אני כאן בשביל לנצל את המוחות החדים והניסיון שלכם לסיעור מוחות. מה דעתכם? יש כאן נשים שטיילו לבד? או סתם אנשים שברחו מהחיים לתקופה בלי ייסורי מצפון? אנשים שלא עשו את זה והם מצטערים?
בפן הכלכלי אני מרגישה שאם אוותר על החלום הישראלי לקנות דירה חסכתי יפה מאוד לגילי, וגם כשאני אתחיל לעבוד אני ארוויח יפה, אז אולי השנה הזו לא תשנה הרבה. אבל אם תהיה לי הזדמנות *נורא* טובה לקנות (או בן זוג שלחוץ לקנות כי הוא יכול, למשל) יכול להיות שיהיה יותר קשה או שאוכל להשתתף פחות. 
