קושי ללא מסגרת ולהמשיך בחיים, מה לעשות ?

[alin99]

אני כבר כמה חודשים בלי מסגרת, אחרי שזרקו אותי מהלימודים
את רוב הימים אני מעבירה מול המחשב מנסה למצוא פתרון לבעיה שלי. נראה לי שראו אותי בכל קבוצת פייסבוק ופורום אפשרי ברחבי האינטרנט מתייעצת לגבי המצב שלי. אבל באמת אין לי למי לפנות אז אולי זה נראה שאני מספימה אבל אני במצוקה אמיתית. מעולם לא הייתי ככה, אני לא בכיינית באופי שלי ותמיד הסתדרתי לבד והייתי זו שעוזרת לאחרים, באתי ממצב קשה משפחתית ולימדתי עצמי הכל. זזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת צריכה עזרה. ומוכנה לשלם גם כמה שצריך.
מאוד קשה לי גם נפשית ללכת לעבוד, כי כל העבודות שהם לא שירות לקוחות וכדומה דורשות תואר, כל תואר.
מתחרטת שלא הלכתי ללמוד משהו קל כמו כלכלה וניהול והיום לפחות היה לי משהו ביד, יכלתי ללמוד כבר בגיל 20 את זה ולסיים מזמן.
אז אני בבעיה, כל יום אני ערה עד 4 בבוקר ואז נרדמת עם דמעות בעיניים. בחיים לא הייתי במצב כזה. בחיים.
הלכתי לטיפול וגם להכוונה מקצועית ולא ממש עזרו לי, גם התחלתי לקחת כדורים שוב.
כרגע אני גם מבררת לגבי CBT אבל שוב זה לא יחזיר לי את השנים שנאבדו.

מבחינה נפשית אני לא מסוגלת להכנס בגיל שלי למסגרת של תואר נוסף, שוב להתחיל לימודי הנדסה קשים מאוד או כל לימודים אחרים, הטכניון שבר אותי, מסטודנטית עם מלא בטחון הגעתי לשבר כלי, אני לא מסוגלת אפילו לחשב אחוזים פשוטים או רמה של 3 יחידות מתמטיקה. אין לי שום אמונה בעצמי ולא בא לי שוב להזרק מתואר ולסיים במקרה הטוב אחרי גיל 30. אבל קשה לי שאחרי כל ההצטיינות בתיכון הפסיכומטרים שעשיתי והכל בסוף יצאתי בלי כלום.
אבל גם לא מצליחה לחזור לעבוד בעבודה "פשוטה" שלא מצריכה תואר. נפשית, זה ירגיש לי כאילו כשלון.
אז אני בעצם יושבת ומנסה להבין מה הפתרון. מוכנה גם לשלם למי שצריך שיפתור את זה, אבל למי לפנות? הלכתי לאבחון תעסוקתי שילמתי 1700 שקלים אבל זה לא עזר לי. כי שוב זה לא פתר את הבעייה של השחיקה והגיל. אני מסתכלת בסילבוסים של לימודים אחרים וקשה לי שוב נפשית להתחיל מחדש. זה לא כמו להתחיל בגיל 23 רעננה וטרייה.
קשה לי השכנה שאלה אותי איך בלימודים ושיקרתי שהכל טוב, כל הזמן גם מדברים איתי על הלימודים וזה כואב לי בחזה.
אני בקושי יוצאת מהבית החוצה, בקושי זזה.משותקת לגמרי.
אין לי שום מטרה בפוסט הזה, אני יודעת שקיבלתי המון עצות ואולי אני חופרת. אבל אני באמת משותקת, פיזית, לא יודעת מה לעשות הלאה. ומחכה לנס מהשמיים שיציל אותי.
גם אין לי אנשים בחיים שלי, האנשים היחידים שהכרתי היו בתואר וכולם בתקופת מבחנים ולא יודעים שזרקו אותי והם בשלהם.
אתמול התקשרתי למישהי שעבדה איתי לפני 5 שנים לדבר איתה ובכיתי אבל היא בגרמניה ולא כלכך יכלה לעזור לי חוץ מלהקשיב וגם יש לה בעל וילדים.
היה לי חלום שאמא ואבא שלי שאין להם כלום יראו אותי בוגרת טכניון זה כנראה לא יתגשם לעולם.
אני לגמרי לגמרי לבד.

 

[annona]

Chill בסהכ אין לך תואר, מת העולם?
מה את חושבת שלהיות במסגרת זה כזה כיף? זאת השאיפה שלך?
אני כל היום עובד ורק מחכה ליום להיות בלי מסגרת כמוך.

 

[Hannah3]

בת כמה את? נשמעת עדיין צעירה. לא קרה כלום, אפשר להתחיל שוב ולהגיע לאן שרוצים, ברגע שמסמנים מטרה.

אם אין עבודה פשוטה בינתיים ואין הכנסות, לדעתי אין מה להשקיע בטיפול פסיכולוגי יקר עכשיו. נטל כלכלי כזה יכול להחמיר את הסטרס. מה שכן כדאי לעשות זה לקבוע תור לרופא משפחה, ולשאול על טיפול תרופתי נגד דיכאון (מותר להם לרשום תרופות מסויימות), ואולי גם על טיפול מילולי אם כלול בסל/בביטוח הפרטי/דרך עמותות שגובות מחירי עלות וכו׳. אני הייתי על SSRI לתקופות קצרות בחיים למשל, וזה עזר לתפקד בסיטואציות מסויימות.

המטרה הראשונית צריכה להיות לחזור לעמוד על הרגליים, שזה אומר להיות מסוגלת לתפקד. אחרי זה צריך לחשוב על מציאת עבודה פשוטה שניתן לעשות במשרה חלקית תוך כדי לימודים, ואז לחשוב על מה רוצים ללמוד ואיפה.

גם אין לי אנשים בחיים שלי, האנשים היחידים שהכרתי היו בתואר וכולם בתקופת מבחנים ולא יודעים שזרקו אותי והם בשלהם.

אנשים זה משהו שבא והולך. בכל פעם שעברתי דירה אינטרסטייט או החלפתי עבודה, גם החוג החברתי השתנה. אם החברות משמעותית אז חלקם שומרים על קשר למרות הכל. זה חלק מהחיים, לומדים את זה עם הזמן. אם את מחפשת חוג חברתי שאפשר למצוא בלי השקעה כספית או מסגרת בינתיים, אולי אפשר לנסות לחפש בוק קלאב (יש בישראל?), או קבוצות הליכה/ריצה איזוריות בפייסבוק וכאלה.

בסוף יצאתי בלי כלום

יש לך איזשהן נקודות זכות על קורסים שכן עברת? לדעתי אפשר לקבל על זה פטורים בתואר הבא שתלמדי אליו. אם כן, אז לא הכל בזבוז. גם אם לא, יהיה בסדר. אנשים מתחילים מחדש כל הזמן. אימא של ד״ר ג׳ון דלוני קיבלה דוקטורט בגיל 57 והתחילה את הקריירה האקדמית שלה בחו״ל אחרי זה. בישראל עוד יותר מקובל להתחיל בגיל מאוחר, כי יש צבא וטיול אחרי צבא ומילואים ומה לא. אנשים רק מתחילים להתייצב כלכלית בשנות ה-30 לחייהם.

 

[alx128]

יצא לך לשאול את אינפיניטי לגבי קורס Devops? אם זה מדבר אלייך כמובן.

ושוב לגבי הגיל, אני אתחיל ב-29, יש פה עוד 2 אנשים שפתחו בזמן האחרון פוסטים לגבי להתחיל תואר בגיל 29-30, והיו עוד 2 שהגיבו בפוסטרים אחרים שלך שסיימו אחרי 30... אני בעצמי שאלתי מגייס בהייטק לגבי הגיל שלי להתחיל תואר והוא אמר לי שזה סבבה וכדאי לי ללכת על זה (ואני כנראה אלמד כלכלה-סטטיסטיקה, לא משהו מטורף, אבל אני יודע שזה יהיה פי מיליון יותר טוב מהמצב שלי כרגע).

ועוד משהו, אני מבין שאת לא מרגישה רעננה עכשיו, אבל אולי אם תהיי עכשיו ממוקדת על תואר מסוים או מסלול כלשהו, המצב הנפשי יישתפר כי את תהיי שוב חדורת מטרה, וגם יהיה לך זמן להתאושש מהבולשיט של הטכניון עד אז.

את גם לא חייבת לעשות תואר קשה, זה יכול גם כן להיות ברמה בינונית+ כמו כלכלה, ואת עדיין תרוויחי בקריירה שלך הרבה יותר ממה שהישראלי הממוצע מרוויח (השכר החציוני זה פאקינג 10.5 אלף שקל). את לא BEHIND בחיים כמו שזה נראה כרגע בראש שלך, למרות שאני מבין למה זה נראה ככה.

אם יישאר לך כוח אז גם אחרי התואר תוכלי למנף את הפסיכומטרי המטורף שקיבלת כדי לעשות הכשרות נוספת אצל Infinity/Experis (תואר הנדסי לא הכרחי) ולהרוויח שכר הייטקיסטי יותר מאוחר. כמובן שזה טיפה מופרך לחשוב על כזה דבר רחוק כרגע, אבל אני רק אומר שיש וכנראה ייפתחו הרבה דלתות בעתיד.

כמובן שגם לרזומה פסיכומטרי 750 זו אחלה תוספת שתתן לך פור על הרבה אנשים.

 

[Homer]

יש לך כח ללמד?
את יכולה אולי לברר לגבי אפשרויות
ללמד לפסיכומטרי, בגרויות, gmat וכולי.
אם יש לך גישה לזה, זה כסף טוב, עבודה יחסית גמישה, ויש בה גם אלמנט של יוקרה (להיות מדריך פסיכומטרי נשמע יותר טוב ממוקדן בשירות לקוחות).
צריך סבלנות ללמד אנשים, זה לא בא בקלות, אבל זה משהו שאולי יתאים לך.
לגבי הגיל, כתבתי לך באחת ההודעות הקודמות. כרגע זה נראה משמעותי, אבל היום אני כמעט בן 50 ויכול להגיד לך שיש לך עוד המון שנים לפנייך, אל תאמרי נואש.
אני לא רופא, ולא יודע אם זה באמת דיכאון, אבל לגשת לרופא לקבל טיפול יכול לעזור.

 

[Hannah3]

אני לא רופא, ולא יודע אם זה באמת דיכאון, אבל לגשת לרופא לקבל טיפול יכול לעזור.

זו השורה התחתונה כאן לדעתי, מקריאה של כמה וכמה ת׳רדים של הכותבת לעיל. כולנו יכולים לעשות הרבה בריינסטורמינג על מה אפשר וכדאי לעשות כדי להתחיל קריירה מחדש (וזה לדעת כולנו פה אפשרי לגמרי), אבל כל זה לא יישנה הרבה אם המצב הנפשי לא טוב. אפשר להתחיל עם לראות רופא משפחה של קופת חולים - לא לשלם מאות שקלים.

 

[האגיפטולוגית]

מציעה שוב לבדוק את המסלול של תעודת הוראה. יכול להיות בזה הרבה סיפוק.

 

[חתול לילה]

מציעה שוב לבדוק את המסלול של תעודת הוראה. יכול להיות בזה הרבה סיפוק.

מהיכרות אישית במשפחה, לא מומלץ. משכורות נמוכות והתמודדות עם 40 חוליגנים בכיתה (וההורים שלהם).
אולי עוד יש איים בודדים של איכות אבל אי אפשר לסמוך על זה.

 

[פטל ואוכמניות]

מצטרפת להמלצות לגבי פנייה לרופא ופתיחות לנסות תרופות. ואז, לחזור ולבנות מעגל חברתי - בשכונה, בבניין, במשפחה, חברים מן העבר. ואז, להתחיל לנסות עבודות ולימודים במינון נמוך, צעד צעד.

הדרגתיות זו מילת המפתח , עם תמיכה וסבלנות וקצת אופטימיות תחזרי לדרך שטובה ומתאימה לך.

 

[האגיפטולוגית]

גם לי יש היכרות אישית במשפחה, ולא על זה אני מבססת את הממלצה...
למורים יש תנאים סוציאליים שאין במקומות אחרים. אפשר להתחיל לעבוד גם בלי תעודה ולהשלים לימודים במהלך העבודה. זו עבודה יציבה עם קביעות כמו שאלין כתבה שהיא מחפשת. והגיל הוא דווקא יתרון. יש לזה הרבה יתרונות שכדאי לשקול.

 

[alin99]

גם לי יש היכרות אישית במשפחה, ולא על זה אני מבססת את הממלצה...
למורים יש תנאים סוציאליים שאין במקומות אחרים. אפשר להתחיל לעבוד גם בלי תעודה ולהשלים לימודים במהלך העבודה. זו עבודה יציבה עם קביעות כמו שאלין כתבה שהיא מחפשת. והגיל הוא דווקא יתרון. יש לזה הרבה יתרונות שכדאי לשקול.

לא מתאים לי הוראה, אני לא מסוגלת להתמודד עם תלמידים, בכללי עבודה עם אנשים לא מתאימה לי.

 

[alin99]

מצטרפת להמלצות לגבי פנייה לרופא ופתיחות לנסות תרופות. ואז, לחזור ולבנות מעגל חברתי - בשכונה, בבניין, במשפחה, חברים מן העבר. ואז, להתחיל לנסות עבודות ולימודים במינון נמוך, צעד צעד.

הדרגתיות זו מילת המפתח , עם תמיכה וסבלנות וקצת אופטימיות תחזרי לדרך שטובה ומתאימה לך.

אני התחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות

 

[Avi1001]

תסתכלי על עצמך מהצד, כאילו שאת בן אדם חיצוני ורואה מישהו כמוך. איזה עצות היית יכולה לתת לו\לה כדי להגשים את המטרות (אולי קודם כל להגדיר מטרות ברות השגה). לבנות תוכנית בעצמך איך להגיע מהמצב שבו את נמצאת עכשיו למטרה הראשונה נקרא לה A1 (רק את יודעת מהי ומה את יכול לעשות, בטח שלא מי שכותב בפורום ולא מכיר אותך). רק אחרי שתשיגי את A1 (לא משנה כמה קלה או פשוטה היא) תהיה לך החוויה של להשיג משהו תוך תכנון והתקדמות עצמאיים ותחזרי להאמין בעצמך. תוכלי לחשוב הלאה על ...A3 ,A2...ובהמשך על B וכן הלאה...

 

[Srg]

אם יש לך כיוון כללי אבל קשה לך להתחיל לנוע, תפרקי את התהליך למשימות קטנות ופשוטות ותתחילי לסמן וי על כל אחת שעשית. זה יכול לעזור לצאת מקיפאון.

 

[קר שם בחוץ]

אני חושב שאת שופטת את עצמך לחומרה. שימי פס על "מה שצריך" ומה שאת חושבת שהחברה מצפה ממך. ליקום לא אכפת ממך, לטוב ולרע, לכן כל מה שנשאר הוא לחיות את היום. One step at a time
"אתה לא לבד, אחרים לבד איתך" - דני סנדרסון.

 

[alin99]

אם יש לך כיוון כללי אבל קשה לך להתחיל לנוע, תפרקי את התהליך למשימות קטנות ופשוטות ותתחילי לסמן וי על כל אחת שעשית. זה יכול לעזור לצאת מקיפאון.

אין לי מושג אפילו מה המשימות שלי...

 

[יובל ממודיעין]

אין לי מושג אפילו מה המשימות שלי

כנראה לנסות לצאת מהמערבולת שסוחבת אותך למטה, לדעתי פשוט להתנתק מהרשתות החברתיות, לצאת מהמחשב, הפוסטים החוזרים ונשנים רק מעמיקים את החיטוט האובססיבי במצב שלך. צאי לשמש, תעשי ספורט וטיולים בטבע הירוק, ותכריחי את עצמך לקום מוקדם וללכת לעבוד במקום הראשון שיקבל אותך (קופאית בסופר השכונתי הקרוב לביתך), המסגרת והפסקת העיסוק האובססיבי במצב זו התחלה טובה.
בלי מחויבות מהצד של ויכולת אמיתית להתפשר, שום דבר אחר לא יצליח להוציא אותך מהמצב.
לפתוח עוד שרשור אולי יענה על הצורך שלך בעיסוק האובססיבי אבל לא יוציא אותך מהמצב הזה.

 

[אלוקים לא משחק בקוביות]

מה שאת מתארת מוכר, גם אני חוויתי תקופות כאלו, יוצאים מהן.

מה שעזר לי בכל נקודת משבר כזאת זה לחזור ליסודות: לא קפיצות גדולות מידי בסגנון תחום לימוד חדש או עבודה חדשה, כן פעולות פשוטות שחוזרות על עצמן מידי יום כמו הליכה במקומות יפים בגוש דן או קריאת ספר מהספרייה הציבורית והיבטים נעימים אחרים ומשחררי מתח, כמו קצת כושר או אמבטיה חמה. גם נסיונות לחזור לאכול נורמלי ופחות ג'אנק. וכמובן, מחקית משתמשים ברשתות חברתיות.

יש גם הרבה ספרים פופולארים ומחקרים על הפעולות, תחומי העיסוק וההרגלים הפשוטים שמשפרים מאוד את התחושה בתקופות כאלו, שווה להתעניין בהם. "הניצוץ" למשל מדבר על פעילות גופנית בהקשרים של משבר נפשי.

גם בימים אלו אני שוב בנקודת משבר, אבל היא מנוהלת בצורה הרבה יותר טובה מהפעמים הראשונות, כי צברתי ניסיון במצבים הללו ורכשתי נקודת מבט הוליסטית יותר על החיים, על מה משמעותי בחיים ומה פחות (גם אם כל היבט בחברה מעוצב להוכיח לך את ההיפך), על שאלות כמו הגשמה עצמית ועל העתיד.

את תצאי מזה :]

 

[Amazia]

אין לי מושג אפילו מה המשימות שלי...

תשתמשי בפירמדית הצרכים של מאסלו ואני רציני.
יש לך כבר חמישית.
בהצלחה

 

[SolidusMaximus]

את רוב הימים אני מעבירה מול המחשב מנסה למצוא פתרון לבעיה שלי.

אני לא חושב שזה מומלץ.
פתרון מגיע מתוך עשייה, לא משנה מה, לא מתוך מחשבה אינסופית מה לעשות, שבדרך כלל מובילה למלכוד.
עושים דברים ובסוף מוצאים את הדרך, לכולנו יש תקופות של בלבול. התעמקות בקורבניות שלי, כמה אני לא מצליח ומה אני אעשה?!?!?! מובילה רק למטה.
כמובן שצריך להזהר ממצב שבו נחים על זרי הדפנה ולא עושים כלום, אני לא חושב שיש לך למה לחשוש מזה.