קודם כל ולפני שאני מתחיל להציג את התזה שלי ברצוני להדגיש 2 נקודות חשובות:
1. אין פה ייעוץ או הכוונה. אני רק מנסה לנתח תאורטית את השאלה.
2. העניין הזה נידון בהרחבה בהרבה מקומות וכמובן גם בפורום. למשל פה. הסיבה שלא המשכתי דיון קיים כי אני מנסה להציג תזה קצת שונה ולדעתי מפתיעה.
אז לאחרונה נחשפתי לניתוח מאד מעניין שערך ג'רמי סיגל בספרו stocks for the long run. בשביל לקצר ולהגיע לעיקר, אפשר לראות פה את גרף מספר 7. הרעיון די פשוט: סיגל ערך ניתוח של efficient frontier של שילוב מניות ואג"חים. ציר X הוא סיכון (סטיית תקן) וציר y היא התשואה הראלית כולל השקעה מחודשת של הדיבידנדים או קופונים. הוא בנה את זה על 200 שנה האחרונות.
מה שנראה בברור שהגרפים משתנים ככל שטווח ההשקעה ארוך יותר. מה שיותר מפתיע הוא שאם רוצים להביא למינימום את הסיכון בהשקעה ל-10 שנים, ההשקעה האופטימלית היא 39% במניות (והשאר אג"ח). שימו לב: זאת ההשקעה שמביאה למינימום את הסיכון (במונחים ראליים), ללא התחשבות בתשואה.
אבל מה שאותי עוד יותר הפתיע הוא שאם מגדילים את אחוז הקצאת המניות ל-100% התשואה עולה משמעותית (שנתית 2.5%) תמורת עלייה מאד קטנה בסטיית תקן השנתית (2%). מזכיר לכם שסטיית התקן אחרי 10 שנים היא למעשה סטיית התקן מוכפלת בשורש 10 והתשואה מוכפלת פי 10 (בקירוב). כלומר יש פה עלייה גדול בתשואה עבור תשלום קטן בסטיית התקן. המסקנה שלי היא שעל פי כל פרמטר של סיכון-תשואה, השקעה של כסף שנועד לשימוש עוד 10 שנים צריך ליהיות מושקע 100% במניות.
העניין הוא שלטווח קצר, סטיות התקן עולות. לכן, נניח שב-7 שנים אני רוצה לצרוך c, כך שההון שלי ישמר.
נניח שתשואת מניות היא 4% ראלית. הנחה מאד שמרנית.
המשוואה הבאה מתארת הקשר בין c ל-r:
1 = (1-c) * (1+r)^7
(יש לקרוא את המשוואה מימין לשמאל. לא יודע איך לכתוב משוואה בכיוון הנכון...)
כשפותרים רואים ש-c שווה ל 25%.
כלומר, 75% צריך ליהיות מושקע במניות. וזה לאדם שפרש לפנסיה.
שימו לב שעשיר ("עשיר" מוגדר פה כ"צורך פחות מההון שלו בטווח הקצר"): צריך להשקיע עוד יותר מכך במניות.
נחזור להתחלה: אני לא מיעץ דבר. רק מנסה לנתח תאורטית.
1. אין פה ייעוץ או הכוונה. אני רק מנסה לנתח תאורטית את השאלה.
2. העניין הזה נידון בהרחבה בהרבה מקומות וכמובן גם בפורום. למשל פה. הסיבה שלא המשכתי דיון קיים כי אני מנסה להציג תזה קצת שונה ולדעתי מפתיעה.
אז לאחרונה נחשפתי לניתוח מאד מעניין שערך ג'רמי סיגל בספרו stocks for the long run. בשביל לקצר ולהגיע לעיקר, אפשר לראות פה את גרף מספר 7. הרעיון די פשוט: סיגל ערך ניתוח של efficient frontier של שילוב מניות ואג"חים. ציר X הוא סיכון (סטיית תקן) וציר y היא התשואה הראלית כולל השקעה מחודשת של הדיבידנדים או קופונים. הוא בנה את זה על 200 שנה האחרונות.
מה שנראה בברור שהגרפים משתנים ככל שטווח ההשקעה ארוך יותר. מה שיותר מפתיע הוא שאם רוצים להביא למינימום את הסיכון בהשקעה ל-10 שנים, ההשקעה האופטימלית היא 39% במניות (והשאר אג"ח). שימו לב: זאת ההשקעה שמביאה למינימום את הסיכון (במונחים ראליים), ללא התחשבות בתשואה.
אבל מה שאותי עוד יותר הפתיע הוא שאם מגדילים את אחוז הקצאת המניות ל-100% התשואה עולה משמעותית (שנתית 2.5%) תמורת עלייה מאד קטנה בסטיית תקן השנתית (2%). מזכיר לכם שסטיית התקן אחרי 10 שנים היא למעשה סטיית התקן מוכפלת בשורש 10 והתשואה מוכפלת פי 10 (בקירוב). כלומר יש פה עלייה גדול בתשואה עבור תשלום קטן בסטיית התקן. המסקנה שלי היא שעל פי כל פרמטר של סיכון-תשואה, השקעה של כסף שנועד לשימוש עוד 10 שנים צריך ליהיות מושקע 100% במניות.
העניין הוא שלטווח קצר, סטיות התקן עולות. לכן, נניח שב-7 שנים אני רוצה לצרוך c, כך שההון שלי ישמר.
נניח שתשואת מניות היא 4% ראלית. הנחה מאד שמרנית.
המשוואה הבאה מתארת הקשר בין c ל-r:
1 = (1-c) * (1+r)^7
(יש לקרוא את המשוואה מימין לשמאל. לא יודע איך לכתוב משוואה בכיוון הנכון...)
כשפותרים רואים ש-c שווה ל 25%.
כלומר, 75% צריך ליהיות מושקע במניות. וזה לאדם שפרש לפנסיה.
שימו לב שעשיר ("עשיר" מוגדר פה כ"צורך פחות מההון שלו בטווח הקצר"): צריך להשקיע עוד יותר מכך במניות.
נחזור להתחלה: אני לא מיעץ דבר. רק מנסה לנתח תאורטית.
נערך לאחרונה ב:
