בלי קשר למה שכתבת, אישית אני ממש סולד מהרעיון הזה של לנצל כל רגע שאפשר כאילו החיים הם מרוץ בלתי נגמר להתייעל ולשפר ולעשות משהו עם עצמך וללמוד כל יום משהו חדש כאילו אנחנו בסרטון יוטיוב של קאוצ'ר אקראי שמזווג אותי עם הגירסא ה-כ-י ט-ו-ב-ה של עצמי ודוחף אותי להיות האני שעני יכול להיות.
ניחא... אני אוהב לנוח (מאוד) והזכות הזו לנוח בשבילי היא קדושה.
עבדתי קשה מאוד והתאמצתי נורא ללמד את עצמי לשבת ולבהות, לשוטט, לחלום בהקיץ ולחיות איטי.
הלאה.
אני מוצא את עצמי עם זמן פנוי אחרי הצהריים (בין 6 ל11 נניח) שלא ממש מנוצל למשהו חשוב ובעיקר מוקדש לחברים/ משפחה / נטפליקס ונראלי שמיציתי
הייתי בול במצב שלך ב- 2018... מסיים עבודה
ומה עכשיו?
אין לי טלוויזיה וגם לא תהיה לי, אז תחשוב איך זה בלי.
אני סולד מסלולרי ואין לי שום אפליקציות תקשורת (אין לי וואטסאפ) ו/או רשתות חברתיות (אין פייסכלוב, אין אינסטחרא, אין טלגראס, אין כלום - מה שכחתי?), אז תחשוב איך זה בלי.
מה נשאר?
היה לי די הרבה זמן פנוי בערב אחרי העבודה (08:00-16:30), חוזר ב- 17:00~ לדירה, ומלבד עוד כסף ולמצוא מקור הכנסה נוסף (לא מעוניין, החיים המודרניים משעבדים גם ככה ויש לי די והותר כסף), חיפשתי לעצמי משהו שימלא את הזמן הזה בערב שיש לי אחרי שנמאס לי מלקרוא עוד ועוד בלוגים ועוד ועוד מאמרים...
הצורך הזה בלמלא את הזמן הנ"ל בערב (17:00 עד 22:00-23:00 שהולך לישון), יחד עם ההרגשה המעיקה שקיננה בי שאני מנוון/מתנוון, שאני לא עושה שום ספורט ושהגיל כבר מתחיל להשפיע, וזה למרות שאני שהולך המון ברגל (יורד כמה תחנות אוטובוס לפני הדירה כוונה כדי ללכת ברגל), עולה מדרגות בכל הזדמנות אפשרית ומתעקש שלא להשתמש במעלית וכו', וגם העבודה שלי היא פיזית ואני זז
המון על הרגליים... ועדיין.
אז הייתי ממליץ לך להירשם לאיזה חוג או משהו שקשור לכושר/ספורט, זה ממלא את הזמן יופי ויוצר שגרה בריאה ותופעת הלוואי העיקרית היא שרירים, הרגשה מדהימה של Fitness שאפשר להתמכר אליה ולהשתכר ממנה (pun intended).
הגדרתי לעצמי מטרה - להזיע. זה הכל. להגיע ולהזיע. לא חייב לשבור את הברזלים ולחרוך את הפלדה. רק להזיע, אפילו קצת להזיע.
אבל
להתמיד.
מאון לאון אני מתאמן ב- CrossFit כבר הרבה מאוד זמן, 3 פעמים בשבוע (התחלתי בפעמיים), תמיד אחרי העבודה (כי אם אחזור לנוחות של הדירה הלך עליי ולא ארצה לצאת כי בדירה כיף ואני נח!), תמיד בין השעות 17:00-18:00 (אימון של שעה), קריעת תחת אחושילינג... שיעור ספורט למבוגרים, בקבוצה, כולם קורעים את התחת וגם אני איתם וזו המוטיבציה. כי להתאמן לבד עם עצמי במכון כושר מול משקולות זה משעמם פגזים.
זה נהדר, וזה קשה, וזה מסריח, וזה שובר, וזה סבל בלתי יתואר. אבל אלו החיים ואני אוהב לסבול (ההנאה מגיעה אחר כך).
כשחוזר מהאימון לוקחת לי שעה לפחות להתאושש מהאימון עם שייק חלבון וסיגריה, מול החלון לבהות בנוף, לחלום בהקיץ ולעשות וונטילציה למוח ממקום העבודה ומהאנשים שבו.
ואז עוד שעה לפחות להקים את עצמי למקלחת ולמצוא כוחות בגוף השבור שעבר טראומה להתקלח.
וככה חלפו להן 3 שעות בלי להעליב, השעה כבר 21:00~, והגוף כל כך שבור (גם אחרי כל כך הרבה שנים שמתאמן!), שכל מה שאני רוצה זה לקרוא קצת בבלוגים שלי וללכת לישון.
תענוג של 3 פעמים כאלו בשבוע שאני לא מרגיש שמשעמם לי ושאני צריך משהו שימלא לי את הזמן, כי אין מספיק ממנו בשביל שאנוח מספיק.
בונוס: במקום העבודה כבר מכירים אותי ויודעים ש- 3 פעמים בשבוע, לקראת השעה 16:00, אני נהיה לחוץ פצצות, לא רגוע ולא שקט, וחייב להוציא את הילדים מהגן, כי אין לי מי שייקח אותם,
והגננת לא מוכנה לשמוע על להישאר איתם לשמור עליהם... חיייייייייייבבבבבבב להוציא את הילדים מהגן!.
אז 3 פעמים בשבוע אין מה לדבר איתי וככה אני גם מרוויח 3 פעמים בשבוע לא בחסד אלא מתוך עקרון יציאה בזמן ממקום העבודה גם אם יתהפך העולם, ושגרה בריאה ומטפחת להתעקש עליה מול שוק העבדים המודרני ולהרוויח את החיים שלי בחזרה ולאכוף את זמן הפנאי שלי.
זו השפה שהם מבינים (ואם היית מכיר אותי אז היית יודע שזה בדיוק המשפט שאני אומר להם, מילה במילה, פעם אחר פעם, מסתכל בלבן של העיניים למנהלת ולא ממצמץ, רציני לגמרי... למה? ככה.).
אני אל-הורי ואין לי ילדים
