כבר מספר שנים שמחשבות על דמוגרפיה בשילוב של דת ומדינה שרק הופכים קרובים יותר(עם שילוב של צפיפות ותרבות ישראלית "חמה") גורמים לי למחשבות על הגירה. כאשר המניע תמיד היה שדרוג רמת חיים(שגם ככה לא רעים לי) לכן לא באמת היתה מואטיבציה אמיתית לפעול.
המצב בארץ, ליתר דיוק האופן שבו הרוב הרגיש בנוח לדרוס את המיעוט, בלי אפילו לטרוח לזרוק לו איזו עצם בדמות ריכוך. גרמו לי להגדיר סדר עדיפויות חדש. החלטתי שכרגע אני רוצה תעודת ביטוח בצורת דרכון נוסף. לאחר בדיקה של העץ המשפחתי הסתבר לי שאין שום מסלול רלוונטל שאפשר לשפוך עליו כסף לחכות כמה שנים ולקבל דרכון.
*אני מראש מבקש לא להסיט את הדיון לכמה בארץ טוב(ובקנדה קר ויש דובים) כי כרגע אני פשוט מגדר סיכונים. אני מתכנן להגר לכמה שיקח לקבל תושבות. ומתיחס לזה כהרפתקה לכמה שנים שבה יצא לי לקבל עוד נקודת יחוס, להמשיך לצבור הון ובסוף לקבל דרכון. כאשר בסוף התקופה אעשה חישוב מחדש ואחליט איך ממשיכים.
מכאן אפשר היה להתחיל לחשוב על כל האפשרויות. כאשר יש מספר הנחות שמניעות אותי והן גם נגזרות מהאפשרות שבסוף פשוט נחליט לא לחזור.
1. לא רוצה ללמוד שפה חדשה ומבחינתי בלי שפה אי אפשר להבין עד הסוף תרבות.
2. רוצה "מדינת מהגרים".
3. רוצה בסיס תרבותי משותף כלשהו.
4. אפשרות לאיחוד משפחות אם יהיה צורך.
5. מקום בו יש תעשיית הייטק שכן אני מפתח תוכגה.
זה צימצם לי את האפשרויות ל-2 מדינות
קנדה וארצות הברית. כאשר מראש הייתה לי עדיפות לארצות הברית. אולם לצערי ככל שחקרתי יותר ככה ארצות הברית הפכה לפחות אופציה. ויזת לימודים לבת הזוג לא מקנה לי ויזת עבודה. מה שמשאיר מסלול של למצוא מעסיק שיהפוך לספונסר(מה שמוגבל במכסות, אפשר גם לעבור דרך מעסיק בין לאומי שזה פותר את עניין המכסות אבל לא משנה את התמונה הגדולה), שזה בסדר אבל הסתבר לי שהוצאת תושבות היא תהליך שמונע על ידי המעסיק ושאחרי 5 שנים או 6 שנים בלי תלות במצב התהליך פשוט צריך לעזוב. כאשר החלפת מעסיק עלולה לדפוק את תהליך הוצאת התושבות... וזה עוד לפני שמדברים על איחוד משפחות שאפשר לעשות רק אחרי שמקבלים אזרחות.
מה שגרם לי לשקול את קנדה ששם הדברים יותר פשוטים. ויזת לימודים של אחד מבני הזוג מקנה ויזת עבודה לשני(מה שאומר שיותר קל למצוא עבודה כי לא צריך ספונר) ולא פחות חשוב תהליך הוצאת תושבות מונע על ידי ולא על ידי המעסיק ומתחשבים בו לפי שאומרים לך לעזוב. כבונוס לא צריך אזרחות בשביל איחוד משפחות ומספיקה תושבות.
את נושא פתחתי כי המחקר שלי לא שלם ויהיה מעניין לשמוע דעות.
המצב בארץ, ליתר דיוק האופן שבו הרוב הרגיש בנוח לדרוס את המיעוט, בלי אפילו לטרוח לזרוק לו איזו עצם בדמות ריכוך. גרמו לי להגדיר סדר עדיפויות חדש. החלטתי שכרגע אני רוצה תעודת ביטוח בצורת דרכון נוסף. לאחר בדיקה של העץ המשפחתי הסתבר לי שאין שום מסלול רלוונטל שאפשר לשפוך עליו כסף לחכות כמה שנים ולקבל דרכון.
*אני מראש מבקש לא להסיט את הדיון לכמה בארץ טוב(ובקנדה קר ויש דובים) כי כרגע אני פשוט מגדר סיכונים. אני מתכנן להגר לכמה שיקח לקבל תושבות. ומתיחס לזה כהרפתקה לכמה שנים שבה יצא לי לקבל עוד נקודת יחוס, להמשיך לצבור הון ובסוף לקבל דרכון. כאשר בסוף התקופה אעשה חישוב מחדש ואחליט איך ממשיכים.
מכאן אפשר היה להתחיל לחשוב על כל האפשרויות. כאשר יש מספר הנחות שמניעות אותי והן גם נגזרות מהאפשרות שבסוף פשוט נחליט לא לחזור.
1. לא רוצה ללמוד שפה חדשה ומבחינתי בלי שפה אי אפשר להבין עד הסוף תרבות.
2. רוצה "מדינת מהגרים".
3. רוצה בסיס תרבותי משותף כלשהו.
4. אפשרות לאיחוד משפחות אם יהיה צורך.
5. מקום בו יש תעשיית הייטק שכן אני מפתח תוכגה.
זה צימצם לי את האפשרויות ל-2 מדינות
קנדה וארצות הברית. כאשר מראש הייתה לי עדיפות לארצות הברית. אולם לצערי ככל שחקרתי יותר ככה ארצות הברית הפכה לפחות אופציה. ויזת לימודים לבת הזוג לא מקנה לי ויזת עבודה. מה שמשאיר מסלול של למצוא מעסיק שיהפוך לספונסר(מה שמוגבל במכסות, אפשר גם לעבור דרך מעסיק בין לאומי שזה פותר את עניין המכסות אבל לא משנה את התמונה הגדולה), שזה בסדר אבל הסתבר לי שהוצאת תושבות היא תהליך שמונע על ידי המעסיק ושאחרי 5 שנים או 6 שנים בלי תלות במצב התהליך פשוט צריך לעזוב. כאשר החלפת מעסיק עלולה לדפוק את תהליך הוצאת התושבות... וזה עוד לפני שמדברים על איחוד משפחות שאפשר לעשות רק אחרי שמקבלים אזרחות.
מה שגרם לי לשקול את קנדה ששם הדברים יותר פשוטים. ויזת לימודים של אחד מבני הזוג מקנה ויזת עבודה לשני(מה שאומר שיותר קל למצוא עבודה כי לא צריך ספונר) ולא פחות חשוב תהליך הוצאת תושבות מונע על ידי ולא על ידי המעסיק ומתחשבים בו לפי שאומרים לך לעזוב. כבונוס לא צריך אזרחות בשביל איחוד משפחות ומספיקה תושבות.
את נושא פתחתי כי המחקר שלי לא שלם ויהיה מעניין לשמוע דעות.
נערך לאחרונה ב:
