• חשבון מסחר באקסלנס טרייד : סנט למניה במסחר בארה"ב (מינימום $5 לעסקה), פטור מדמי טיפול לשנתיים, קורס במתנה ובונוס 100 ש"ח למצטרפים חדשים. להצטרפות דיגיטלית לחצו כאן .

מסיים תואר בהנדסת חשמל. מדוכא, מפוחד, ומוטרד מהעתיד, צריך עצות. (פוסט ארוך)

tau_grad

משתמש רשום
הצטרף ב
5/9/23
הודעות
1
דירוג
17
שלום, אני קורא כבר מספר שנים את הבלוג והפורום בלי להשתתף בדיונים. אני יודע שיש כאן המון משתתפים איכותיים, עובדים בהייטק ובעלי ניסיון חיים עשיר, לכן מנסה את מזלי כאן. מזהיר מראש שזה הולך להיות פוסט ארוך, מאוד אישי, וכנראה מטרחן ומעייף. האמת שאני מופתע עד כמה קשה לי לכתוב את זה, למרות שבאופן לוגי אני יודע שמדובר בפורום אנונימי ואף אחד כאן לא יזהה אותי בחיים האמיתיים. בכל זאת, קשה לי מאוד לפתוח את הפצעים כי מדובר על חולשות שאני מתבייש בהן, כאלה שהדחקתי במהלך כל התואר, אבל עכשיו כשאני סוף סוף בסיום אין ברירה אלא להסתכל למציאות בעיניים.

אז אם לגשת ישר לעניין- אני חולה במספר מחלות כרוניות שגרמו לחיים שלי להתדרדר לתהום מאוד עמוקה, כל כך עמוקה שהמצב היום נראה לי בלתי פתיר וחסר תקווה.

בגיל 14 חטפתי התקף קרוהן, אושפזתי בבית חולים מספר ימים אחרי חודשים שנעדרתי מבית הספר ולא ידעו מה יש לי. במהלך אותה תקופה פיתחתי פחד לא הגיוני מהקאות. אני לא ממש זוכר נקודה ספציפית שבה הפחד צץ, לא היה איזשהו אירוע טראומטי, אבל באיזשהו שלב פשוט התחלתי לפחד מהאפשרות שאני אקיא מול אנשים אחרים. לא מהאקט עצמו של ההקאה, לזה כבר הייתי רגיל, אלא למבוכה הכרוכה בלהקיא בציבור. הייתי נמנע מנסיעות עם חברים לים כי רק המחשבה של להיות סגור ברכב והסיכוי שתהיה לי בחילה באותו רגע הייתה גורמת לבחילה להגיע, ממש נבואה שמגשימה את עצמה. מפגשים חברתיים הייתי עוזב לפעמים באמצע בגלל התקפי בחילה. דמיינו לעצמכם מפגש חברתי שכולם יושבים סביב שולחן עם בירה מדברים צוחקים, ופתאום אחד מהחבר'ה קם והולך בלי להסביר למה. הייתי צריך להסביר למורים שאולי אצטרך לצאת מהכיתה באמצע השיעור. לא הייתי מסוגל לאכול בחוץ בכלל. הייתה פעם אחת שיצאנו למסעדה כל החברים, כולם הזמינו המבורגרים ומנות ענקיות, ואני...הזמנתי כוס קפה קטנה כי לא הייתי מסוגל להכניס ביס לפה. כולנו צחקנו על זה ברוח טובה אז, אבל אני זוכר שזה גרם לי להרגיש ממש נכה. זקן עם גוף שבור שלא מסוגל אפילו לשבת עם חברים במסעדה ולאכול כמו בן אדם נורמלי.

כל העסק הזה זה גרם לי רק להתנתק מהסביבה ומהחברים בתיכון שבאותה תקופה מאוד כעסו עלי כי לא הבינו מה עובר עלי. הם ידעו שאני חולה קרוהן אבל חשבו שאני משתמש במחלה כתירוץ לא להיפגש איתם. לא שיתפתי אף אחד בפחד מהקאות עד היום למעשה, לא את ההורים, לא את הרופא. רק אמרתי שיש לי בחילות מדי פעם, אבל ידעתי שזה פחד פסיכולוגי לגמרי. אולי אם הייתי מספיק אמיץ כדי לבקש עזרה אז המצב היום היה אחרת. תמיד הייתי ילד שמטבעו מופנם, שקט ומעט אנטי-חברתי, גם מלפני הקרוהן (אוהב לקרוא, להיות בשקט שלי בבית עם התחביבים וכו'), אבל המצב הבריאותי הירוד החדש רק החמיר את הרצון שלי להתבודד והייתי מסתגר חודשים בבית ולא נפגש עם אף אחד. (חוץ מביקורי "פתע" שעשו לי החברים, שהיו מכניסים אותי ממש לחרדות).

אוסיף שחוץ מקרוהן, אני סובל גם מהזעת יתר בכפות ידיים (עול חברתי כשלעצמו), אלרגיות, דלקת פרקים חריפה ותת משקל. כן, "בורכתי" בהרבה "מתנות" בחיים האלה. התקפי קרוהן באו וחלפו בזמן שאני מחליף תרופות כמו גרביים, ואז הגיע הגיוס. הייתי נחוש להתגייס אז כמו כולם, אז הסתרתי מידע רפואי בצו הראשון. קיבלתי קבא ודפר טובים והתחלתי להתמיין לכל מיני מסלולים, למרות שיום סיירות שמאוד רציתי לא קיבלתי. הזמן עבר, המצב הרפואי עוד פעם החמיר וזאת בנוסף לכישלון שלי בכל מיני מיונים שדרשו כישורים חברתיים, כי שלי היו מאוד מנווונים. הציונים בבית הספר היו טובים, 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, הוצאתי 700 בפסיכומטרי שעשיתי במהלך כיתה יב', אבל המראיינות והמאבחנות הצבאיות סוג של "קלטו" שמשהו לא בסדר איתי ואני חושב שזה הפיל אותי. באיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה, אז שלחתי למיט"ב מידע רפואי עדכני ומיד קיבלתי פטור מגיוס וזימון לועדה רפואית.

בועדה הרפואית אמרו לי שאוכל להתנדב, וזה הכניס אותי לתהליך מייגע של שנתיים. מדור מתנדבים לא מגיב להודעות שאני שולח, עושה לי את המוות. החודשים עוברים ואני לא עושה עם עצמי כלום, נרקב בבית. בסופו של דבר שלחו לי זימון לרופא מתנדבים, וזאת אחרי שכבר עברתי סיווג ביטחוני וראיון ליחידה מודיעינית מסווגת. הרופא שם אמר לי "תראה, אני יכול לדפוק אותך קצת (לא לגייס אותך ותפסיד מזה באזרחות), ואני יכול לדפוק אותך הרבה (לגייס אותך ולפגוע בבריאות שלך)." לגייס אותי בזמן הקרוב מבחינתו היה בלתי אפשרי, למרות המלצה רפואית מהרופא גאסטרו המטפל שלי שאישרה שאני יכול להתגייס. הוא טען שחולי קרוהן הוא מגייס רק כאשר המצב שלהם מצוין, והוא "רואה עלי שאני חולה." כששאלתי אותו בייאוש כמה שנים הם עוד מצפים שאני אחכה לגיוס, הוא ענה לי, ואני מצטט, "אתה לא מאיים עלי. לך יש יותר מה להפסיד מהצבא." היחס באופן כללי היה מאוד מבזה ומשפיל, כאילו הצבא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי להתנדב, ואני צריך להתרפס ולהילחם על הזכות הזאת. אז המשכתי לחכות, לשלוח ערעורים, לקוות שהבדיקות הבאות יצאו תקינות ואוכל להתנדב.

בתקופה הזאת התחלתי לעבוד בקופה של הסופר ליד הבית כי ההורים לא הפסיקו להתלונן שאני "לא מתגייס, לא עובד, לא לומד, לא נפגש עם חברים." לצערי זו התבררה כטעות, כי מה שקרה בעבודה הזאת שבר אותי לחלוטין. החודשים הראשונים היו בסדר, עבדתי שם עם חבר אחר מהתיכון שגם היה בתהליך התנדבות לצהל כחולה צילאיק ועם עוד בנים ובנות באיזור הגיל שלי. מצב הרוח שלי התחיל להשתפר למרות שהמצב הרפואי עדיין היה בפח וגרם לי למספר "סיפורי שירותים" מביכים שאני בטראומה עליהם עד היום.

התפנית הגיעה כשפגשתי את ת', בחורה חדשה שהצטרפה לעבודה וציוותו אלי כדי שאאמן אותה על הקופה. בחורה מאוד קולנית, ביטחון עצמי בשמיים, ההפך הגמור ממני. היא נדלקה עלי והתחילה איתי באגרסיביות (חיבוקים מול לקוחות, מגע אינטימי לא הולם בזמן עבודה וכו'), הכול בהסכמה, לא דחיתי אותה כי הכול היה לי חדש ומרגש, אבל גם לא ידעתי להגיד "לא" כשצריך, או "בואי נאט את הקצב." הרי בד"כ כגבר אתה אמור להיות זה שרוצה לקדם את היחסים, ולא הבחורה.

הבחילות והחרדות חזרו אז במלוא העוצמה, ואז חטפתי יובש בשפתיים. נשמע בקטנה, לא? יובש בשפתיים, שמים וזילין, עובר אחרי יומיים. זה גם מה שאני חשבתי אז. רק שהיובש לא עבר, ולמעשה התחיל גם קילוף לרוחב השפה התחתונה שנראה ממש נוראי. התפטרתי מהעבודה, וסיימתי את הקשר עם ת' (שנגמר בצורה ממש מכוערת, אבל אין לי אנרגיות לפרט על זה עכשיו.) אני קונה עשרות תכשירים לשפתיים. רואה מספר דרמטולוגים, מתייעץ עם רופא הגאסטרו, אף אחד לא יודע מה זה הדבר הזה. יובש וקילוף כרוניים וקיצוניים בשפתיים שמקשים על דיבור, אכילה, שתייה, שמירה על הגיינת פה בסיסית. זה יותר גרוע מכל מחלה אחרת שיש לי. אני מעדיף שכל המעי שלי יהיה מודלק ומדמם, רק שהשפתיים יחלימו. יש כאן גם עניין אסתטי-ויזואלי, כי שפה יבשה ומקולפת זה לא מחזה מלבב במיוחד ואנשים שמים לזה לב. הדבר הזה הכניס אותי לשוק ושבר אותי לגמרי. התנדבות לצה"ל ירדה מהפרק ואני יושב בבית חודשים, לא מבין מה עשיתי בחיים שמגיע לי הסבל הזה. מחיפוש באינטרנט אני מוצא שמדובר על תסמונת שנקראת Exfoliative cheilitis, ושיש לזה קהילות תמיכה באינטרנט של אנשים שסובלים ללא מזור. מחקרים מוצאים קשר בין הפרעות נפשיות למחלה הזאת, אבל זה ביצה או תרנגולת. לא ברור עם המחלה עצמה היא תגובה של הגוף לדיכאון, או שאנשים שחולים במחלה הזאת נוטים לפתח דיכאון. טיפול כולל מגוון משחות סטרואידיות ומריחת קרמים כדי להגן על העור, אבל לי שום דבר לא עוזר.

אני לא יכול להפריז בסבל שיובש קיצוני בשפתיים וקילוף כרוני שלהם יכול לגרום. יש ימים שאני קם בבוקר והשפה מרגישה כמו נייר זכוכית, מרגיש לי בלתי אפשרי לדבר. מגע עם מים מחמיר את המצב, אז אני צריך לשתות עם קשית, להיזהר עם אוכל. פשוט סיוט. יותר גרוע מכל מה שקרוהן היה מסוגל לעשות.

אז זו המציאות החדשה שלי. לא מספיק קרוהן ומגוון הבעיות שכבר סבלתי מהן, עכשיו גם איבדתי את השפתיים שלי. ההורים ממשיכים ללחוץ עלי לעשות משהו עם החיים שלי כי לקח לי המון זמן "להתוודא" בפניהם שפיתחתי את הבעיה הזאת בשפתיים. אני לא יודע למה כל כך קשה לי לדבר על זה, אבל משום מה יש בזה הרבה בושה. אולי כי שפתיים זה איזור אינטימי, לא יודע.

זה גרם לי להבין שאני צריך לקנות לעצמי זמן. לקנות לעצמי כמה שנים טובות כדי לתת לשפתיים שלי להחלים ולהוריד את ההורים מהגב (שהרי אני תלוי בהם לחלוטין כלכלית וחייב לרצות אותם). ואיזה כלי יותר טוב יש לדחיית החיים האמיתיים מלימודים אקדמיים? זה הוביל אותי לתואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. קניתי בקבוק קטן של וזילין שהיה איתי בכיס לכל מקום שהלכתי, והתחלתי את התואר.

הסמסטר הראשון היה סבבה, למרות התלקחות של הקרוהן וקושי ביצירת קשרים חברתיים בתואר שנבע מהחוסר נוחות באקט של הדיבור. סיימתי סמסטר ראשון עם ממוצע 82 ועם כמה חברים לתואר. אבל ככל שהזמן עבר המצב הלך והחמיר, השפתיים נהפכו לנטל שממש כבר נמאס עלי, הפסקתי לקחת את התרופה הביולוגית שטיפלה בי בקרוהן כי חשדתי שהבעיה בשפתיים התפתחה כתופעת לוואי אליה, זה לא עזר בכלום וגרם להתקף ענק. ניסיתי נוגדי דיכאון על דעת עצמי שגרמו לי לישון סמסטר שלם, סטרואידים, שום דבר לא עזר. הדלקת מפרקים התלקחה כשבשיא שלה הייתי צריך פאקינג קביים כדי להתנייד עם כאבי תופת, אז עברתי להיות מטופל בבית חולים מול צוות שלם של רופאים מומחים כי המצב שלי רק הלך והסתבך. הפסקתי להגיע להרצאות, עברתי ללמידה עצמאית נטו. ניתקתי קשר סופית עם כל החברים מהתיכון בגלל שלא רציתי שיראו אותי במצב הפתטי הזה. הפסקתי להגיע לאירועים משפחתיים, פספסתי חתונות של בני דודים מה שגרם לריבים עצומים עם ההורים, בעיקר אמא. כשההורים היו מזמינים משפחה בחגים הייתי מתחבא בחדר. נהפכתי ליצור עלוב, פתטי ונכה, בקושי חי. התביישתי בכשלון שלי בכל התחומים ולא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב הזה.

אם לא מספיקות הצרות, בסמסטר 4-5 הבנתי שאני שונא אלקטרוניקה ולא סובל את הקורסים ההנדסיים. התואר בנוי בצורה כזאת שהסמסטרים הראשונים מורכבים מקורסים בסיסיים במתמטיקה, פיסיקה, עם קצת תכנות, ואולי מעגלים חשמליים בקטנה. ומכל אלה מאוד נהניתי, אבל את הקורסים הכבדים בהנדסת חשמל ואלטרוניקה שנאתי (מעגלים אנאלוגיים/קוונטיים/אלקטרוניקה 2/ שדות חשמליים/תמסורת/בקרה). יותר מדי נפנופי ידיים. חשיבת הנדסית שאולי לא ממש מדברת אלי. במתמטיקה טהורה יש אקסיומות, הגדרות, ומשפטים. הכול בנוי בצורה לוגית ואלגנטית. בהנדסה נכנס אספקט של יצירתיות/גמישות שלא הצלחתי להפנים. ההשקעה שלי בלימודים שכבר אז הייתה לא משהו רק התדרדרה, והגעתי למצב שאני לומד קורס שלם בשבועיים, מפסיק להגיש תרגילי בית (ומקבל פטור מהגשות על ידי שליחת מכתבים מרופאים ומאישפוזים למרצים-לא היו חסרים לי תירוצים להתחמק מעבודה). נוכחות בהרצאות יורדת לאפס. לא טורח אפילו לפתור מבחני עבר לפני מבחן. נמאס לי מהתואר, נמאס לי מהחיים.

בסופו של דבר לקח לי 6 שנים לסיים את התואר, 2017-2023, מריחה של שנתיים. את המבחן האחרון עשיתי לפני שבועיים, ואני הולך לסיים עם ממוצע סופי 80. (אולי 81 אם יעגלו חצי נקודה למעלה, אבל כנראה 80.) במהלך השנה האחרונה התחלתי לעבוד על עצמי מאוד חזק מנטלית ופיזית. סידרתי שעות שינה, בניתי לעצמי סדר יום מאוד נוקשה אבל כזה שעוזר לי להתמודד עם הקשיים המנטליים והגופניים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, עושה אימון כוח על טבעות במרפסת, שותה שייק בריא של 1000 קלוריות (קל לעיכול ואני צריך את הקלוריות), עושה מקלחת קפואה (תרפיית קור בשיטת ווים הוף), תרגילי נשימה, מדיטציה, מגביה מסך, עכבר ומקלדת כדי לא לשבת כל היום, ומתחיל לעבוד. אני עובד על אתר אינטרנט, כותב סיפור שאני מפרסם באינטנרט בהמשכים עם כמה מאות קוראים (מתוך איזו פנטזיה רחוקת טווח להשלים הכנסה כסופר יום אחד). בניתי בחודשים האחרונים מוצר שימושי שמשתמש ב API של ה LLMs החדשים (אבל כנראה ללא היתכנות כלכלית). מדדי הדלקת ירדו, אני מרגיש טוב יותר מבחינת קרוהן למרות שאת הרופאים המטפלים מזמן הפסקתי לראות מתוך ייאוש.

השאלה היא, מה עכשיו? אני לא יכול הרי להישאר בבית הוריי כל החיים. חייב להתפרנס ממשהו. עכשיו שסיימתי את התואר אני מרגיש את השעון מתקתק.

התרחיש האידיאלי מבחינתי הוא למצוא משרת תכנות מהבית, אבל:

-ממוצע 80 אחרי מריחה של 6 שנים זה לא ממוצע טוב בכלל.

- אין לי ניסיון תעסוקתי רלוונטי כי לא עבדתי בכלל במהלך התואר.

-קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?

- מניח שאצטרך לחשוף מצב רפואי בפני מעסיקים פוטנציאלים, והם כנראה יעדיפו לא להסתכן בהעסקת עובד נכה.

-הידע שלי בתכנות מאוד בסיסי ונובע בעיקר מפרויקטים אישיים. לקחת כמה קורסים רלוונטים במהלך התואר, אבל כנראה לא קרוב למה שסטודנט במדעי המחשב מקבל.

-הבעיה בשפתיים לא השתפרה בכלל, רק החמירה עם השנים, ומפריעה לי מאוד בתקשורת הבין אישית. אני ליטרלי שותה מים עם קשית ובמרבית היום דיבור זה פשוט סבל. אני באמת לא מבין איך אהיה מסוגל לעבוד עבודת הייטק מלחיצה במשרד עם צוות של אנשים שאצטרך לתקשר איתם כל היום.

הדבר הכי נוראי הוא שאני תלוי כלכלית בהורים שלא מסוגלים להבין מה עובר עלי. הושבתי אותם כבר מספר פעמים ל "שיחה רצינית," הסברתי להם בשפה מאוד ישירה בדיוק מה עובר עלי, בדיוק מה הם הקשיים הרפואיים. מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.

קיצר, אם מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזאת, אני אסיר תודה. לא יודע למה אני מצפה האמת, יודע שאין פתרונות קסם. אני פשוט עייף כבר מהחיים האלה, רוצה ללכת לישון ולהתעורר עוד 100 שנה כשהטכנולוגיה מספיק מתקדמת כדי להחליף את הגוף השבור שלי. מצד אחד אין לי תקווה שהמצב הרפואי ישתפר, מצד שני אני לא יודע איך אפשר לחיות חיים נורמטיביים ככה. אני מוותר על זוגיות, משלים עם העובדה שילדים כנראה לא יהיו. כרגע רק רוצה למצוא דרך להתפרנס בכבוד ולצאת לעצמאות כלכלית.
 
קראתי הכל ואני כנראה הולך לכתוב דברים שכבר שמעת. אני חושב שאולי תתמקד יותר במה שאתה טוב ויכול לשנות מאשר בקלפים שהגורל נתן לך. בחיים הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר ויש אירועים שמטלטלים את חיינו לעיתים (יש למשל אנשים שעברו תאונות דרכים וקיבלו שיתוק ומצבים קשים אחרים). בתור אנשים אנחנו קודם כל צריכים להתמקד במה שאנחנו כן יכולים לעשות וכן יכולים לשנות.

ממה שקראתי יש לך הרבה מאוד פחד מתגובות הסביבה ברמה שאתה נפגע מהסביבה ומפתח חרדה מזה. תנסה לבדוק מה אתה לא יכול פיזית לעשות ומה אתה חוסם את עצמך מנטלית בגלל חששות מהסביבה. אני חושב שההחלטה לעשות תואר בהנדסת חשמל זו החלטה מצוינת, ולמרות שהשוק יותר קשה עכשיו נראה שיש לך ניסיון גם מעבר (דיברת על LLM, וכל עוד זה בgithub שלך זה מצוין למעסיק פוטנציאלי לראות). אני חושב שכרגע אתה צריך להתקדם לכיוון ראיונות עבודה. אני גם רואה שאתה נוטה להדגיש את הדברים שלא מושלמים בך ואני חושב שזו גישה לא נכונה, אתה צריך לבא עם גישה של במה אתה טוב וכן מוצלח (לסיים בממוצע 80 בלמידה עצמית זה לא מובן מאליו בכלל), לאורך הקריאה לי היה נראה שאתה מקטין את עצמך כאינדיבידואל. למשל, בכל הטקסט לא כתבת כמה ניסיון יש לך ובאילו פלטפורמות ואיזה תפקיד או נושא מעניין אותך יותר.

בנוסף אני רואה שאתה מתעסק הרבה בעבר שלך בדברים שלא רלוונטים כנראה לעתיד שלך (זה שהלכת פחות או לא הלכת בכלל לים למשל). אני אישית חושב שהתעסקות בעבר מביאה לגישה שהיא לא פרואקטיבית והייתי ממליץ לך להתמקד בעתיד, בשאיפות שלך ובהתקדמות שלך (תכתוב לך מפת יעדים לשנה הקרובה וכדומה. מה אתה רוצה להשיג). זה נראה שאתה כן מכיר את כל הדברים האלו (כי כתבת שעשית כל מיני סידור שעות שינה ושיטות של מוטיבציה), אז יכול להיות שהבאת את זה רק כהקדמה בטקסט, ואז הפסקא הזו לא רלוונטית.

* האמור אינו תחליף לייעוץ/המלצה וכדומה ואינו בא כייעוץ/המלצה אלא כדיון תאורטי בלבד.
 
@tau_grad קיבלת "חבילת קלפים" לא סימפטית. כמה נקודות שחשוב לקחת בחשבון

קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?

קורות החיים של רוב החברה בגיל הזה די ריקים. הישראלי הממוצע מתחיל תואר בגיל 23-24. לרוב לא שואלים בקורות חיים על השירות הצבאי.

בעיניי ראיונות עבודה זה קצת כמו להמתין לטרמפ. יכול להיות ש99 מכוניות יעברו ורק המכונית ה100 תעצור. באותו אופן יכול להיות שתריסר מעסיקים פוטנציאלים ינפנפו אותך עד שמישהו יתן לך צ'אנס.

כשאני מסתכל על הסיפור שלך יש שתי דרכים לקרוא אותו. הצורה הראשונה היא הגרסה שלך "אני כישלון אני בן 26 ולא עשיתי כלום עם עצמי". אבל יש גרסה אחרת שאתה יכול לספר: "קיבלתי כמה אתגרי ענק בחיים ועם זאת הצלחתי להתמודד בהצלחה עם תואר ראשון בציון יפה". שים לב שהרבה מתפיסת העולם שלנו היא פרשנות על המציאות ולא המציאות עצמה.

זה מביא אותי לנקודה השנייה שהיא המרכזית בעיני. חלק מהבעיה שלך הוא פיזי אבל הרבה מאוד מהחוויה שלך נע סביב המימד הנפשי. לכן, עם כל הזהירות הכרוכה ב"אבחון" של אדם זר באינטרנט אני רוצה לשאול האם שקלת טיפול נפשי? יש סטגימה מטופשת סביב טיפולים נפשיים כמשהו שמייצג חולשה ולא מתאים לאדם חזק. בעיניי זה שטויות. אחד הדברים האמיצים ביותר שאדם יכול לעשות הוא להתבונן במראה ולהגיד "אני צריך עזרה". קופות החולים מציעות טיפולים ממומנים (אם כי התורים עשויים להיות ארוכים) ואפשר גם למצוא בשוק הפרטי. במצבך אני מאמין שזו עשויה להיות השקעה טובה.

עצם היכולת להציף את מצבך הוא דבר מדהים ובריא בעיני וכתיבה בפורום הזה יכולה להיות התחלה טובה (אבל לא תחליף לאיש מקצוע) אז נצל את האכסניה הזו.

עוד נקודה שחשוב לי להעלות הוא שאתה מסתכל על עבודה באופן בינארי. או שאתה מעולה ויכול להשיג עבודה טובה או שאתה כישלון ולא תמצא שום דבר. אבל התבוננות חכמה יותר היא על עבודה כסולם. אתה מתחיל בתחתית שרשרת המזון עם עבודה כל כך פשוטה שגם שימפנזה מאולף יכול לעשות אבל כשאתה מוכיח את עצמך שם אתה יכול להתקדם לתפקידים יותר מאתגרים. כתבתי על זה קצת כאן.

לסיכום אם אתה צריך אוזן קשבת מוזמן לזרוק הודעה בפרטי (האופציה הזו תפתח לך אחרי שתפרסם 25 הודעות) אז אני שולח לך הודעה עכשיו ליתר ביטחון :)

וצר לי על התאקל שלך עם הצבא. לחלק מהאנשים בעמדות כוח השתן עולה לראש. אל תיקח את זה אישית. אפשר לחיות חיים טובים בלי לעשות שירות צבאי.
 
לדעתי פסיכולוג זה צעד מתבקש. בבחינת איש מקצוע שגם יעזור לך להתמודד עם הקשיים שאתה חווה וגם לכוון אותך קצת בחיים בתחומים השונים.
באופן כללי- כנראה שהדבר הכי טוב עבורך זה לעשות דווקא את הדברים שאתה נמנע מהם (כן לחפש זוגיות, כן לעבוד במשרד וכו' וכו').
לגבי היעדר קורות חיים כנראה לא הבנתי נכון - אתה לא מהנדס בוגר TAU? נשמע הספק יפה לבן 26.

מכיר אגב חבר עם סיפור דומה- היה לו מעי רגיז וחשש שיצטרך לשירותים (קקי)- אז נמנע מדייטים/טיולים בשטח וכו' או שלא היה אוכל עד שהיה חוטף מיגרנה. והוא פעם סיפר לי שרגע המפנה היה כשנכפה עליו להיות בכמה שבועות שטח במסגרת הצבא- כלומר כשהוא "נזרק למים" - החרדה לא עברה לו לגמרי אבל הוא קיבל מספיק ביטחון כדי לצאת לדייטים ונסיעות.
 
וואו! כל הכבוד על הפתיחות, ריגשת עם סיפור חיים לא קל.

קרוהן היא מחלה לא קלה, אבל אפשר לחיות איתה חיים מלאים ורגילים. מעבר לטיפול התרופתי, אפשר להקל על התסמינים עם שינויים תזונתיים ובאורח החיים. קבע תור לתזונאית בקופת החולים שלך לייעוץ בנושא. זה כמובן בנוסף למעקב הרפואי והטיפול התרופתי.

כפי שהעלית בעצמך, הלחץ והמצב הנפשי משפיעים לרעה על מצב המחלה ואז אתה נכנס לסחרור של ביצה-תרנגולת. הייתי מוסיף גם סיוע פסיכולוגי לעשות לעצמך סדר בראש ולהפחית את הרגשות השליליים שאתה מרגיש, שללא ספק משפיעים לרעה גם על מצבך הגופני.

אתה צריך לזכור שמה שאתה רואה בעצמך וחושב על עצמך, אחרים לאו דווקא רואים או מתמקדים. לכל אחד יש את ה"צרות" שלו ואנשים לרוב ממוקדים בעצמם. גם אם למשל נראה לך שעכשיו יש לך שפתיים שנראות לא טוב ואיך אתה יכול להראות את עצמך בציבור ככה, לרוב זה לא משהו שאנשים מהצד יתמקדו בו או הדבר הראשון שהם ישימו לב בך. צא, תעז, ותראה שבחוץ לא כל כך נורא. וגם אם יהיו "נפילות" פה ושם, לא להרים ידיים ולזכור שמי שמתמקד בבעיות שלך כנראה מכסה על בעיות שלו.

לגבי עבודה וניסיון קודם, אף אחד לא נולד senior עם 20 שנות ותק. כולם מתחילים מכלום ומתפתחים. תהיה סבלני עם עצמך וזה יגיע.

תהיה פחות קשה עם עצמך, תהיה יותר חיובי, ותכיר במגבלות של עצמך - אתה לא צריך להתבייש בהן, זה אתה ולכל אחד יש את ה"דפקה" שלו.
לכולם יש עליות ומורדות, אלה החיים ולא צריך להתייאש מכל מכשול שיבוא. דמיין את העתיד שאתה רוצה ותתחיל לשאוף ולפעול להגיע לשם.
בהצלחה!
 
שלום, אני קורא כבר מספר שנים את הבלוג והפורום בלי להשתתף בדיונים. אני יודע שיש כאן המון משתתפים איכותיים, עובדים בהייטק ובעלי ניסיון חיים עשיר, לכן מנסה את מזלי כאן. מזהיר מראש שזה הולך להיות פוסט ארוך, מאוד אישי, וכנראה מטרחן ומעייף. האמת שאני מופתע עד כמה קשה לי לכתוב את זה, למרות שבאופן לוגי אני יודע שמדובר בפורום אנונימי ואף אחד כאן לא יזהה אותי בחיים האמיתיים. בכל זאת, קשה לי מאוד לפתוח את הפצעים כי מדובר על חולשות שאני מתבייש בהן, כאלה שהדחקתי במהלך כל התואר, אבל עכשיו כשאני סוף סוף בסיום אין ברירה אלא להסתכל למציאות בעיניים.

אז אם לגשת ישר לעניין- אני חולה במספר מחלות כרוניות שגרמו לחיים שלי להתדרדר לתהום מאוד עמוקה, כל כך עמוקה שהמצב היום נראה לי בלתי פתיר וחסר תקווה.

בגיל 14 חטפתי התקף קרוהן, אושפזתי בבית חולים מספר ימים אחרי חודשים שנעדרתי מבית הספר ולא ידעו מה יש לי. במהלך אותה תקופה פיתחתי פחד לא הגיוני מהקאות. אני לא ממש זוכר נקודה ספציפית שבה הפחד צץ, לא היה איזשהו אירוע טראומטי, אבל באיזשהו שלב פשוט התחלתי לפחד מהאפשרות שאני אקיא מול אנשים אחרים. לא מהאקט עצמו של ההקאה, לזה כבר הייתי רגיל, אלא למבוכה הכרוכה בלהקיא בציבור. הייתי נמנע מנסיעות עם חברים לים כי רק המחשבה של להיות סגור ברכב והסיכוי שתהיה לי בחילה באותו רגע הייתה גורמת לבחילה להגיע, ממש נבואה שמגשימה את עצמה. מפגשים חברתיים הייתי עוזב לפעמים באמצע בגלל התקפי בחילה. דמיינו לעצמכם מפגש חברתי שכולם יושבים סביב שולחן עם בירה מדברים צוחקים, ופתאום אחד מהחבר'ה קם והולך בלי להסביר למה. הייתי צריך להסביר למורים שאולי אצטרך לצאת מהכיתה באמצע השיעור. לא הייתי מסוגל לאכול בחוץ בכלל. הייתה פעם אחת שיצאנו למסעדה כל החברים, כולם הזמינו המבורגרים ומנות ענקיות, ואני...הזמנתי כוס קפה קטנה כי לא הייתי מסוגל להכניס ביס לפה. כולנו צחקנו על זה ברוח טובה אז, אבל אני זוכר שזה גרם לי להרגיש ממש נכה. זקן עם גוף שבור שלא מסוגל אפילו לשבת עם חברים במסעדה ולאכול כמו בן אדם נורמלי.

כל העסק הזה זה גרם לי רק להתנתק מהסביבה ומהחברים בתיכון שבאותה תקופה מאוד כעסו עלי כי לא הבינו מה עובר עלי. הם ידעו שאני חולה קרוהן אבל חשבו שאני משתמש במחלה כתירוץ לא להיפגש איתם. לא שיתפתי אף אחד בפחד מהקאות עד היום למעשה, לא את ההורים, לא את הרופא. רק אמרתי שיש לי בחילות מדי פעם, אבל ידעתי שזה פחד פסיכולוגי לגמרי. אולי אם הייתי מספיק אמיץ כדי לבקש עזרה אז המצב היום היה אחרת. תמיד הייתי ילד שמטבעו מופנם, שקט ומעט אנטי-חברתי, גם מלפני הקרוהן (אוהב לקרוא, להיות בשקט שלי בבית עם התחביבים וכו'), אבל המצב הבריאותי הירוד החדש רק החמיר את הרצון שלי להתבודד והייתי מסתגר חודשים בבית ולא נפגש עם אף אחד. (חוץ מביקורי "פתע" שעשו לי החברים, שהיו מכניסים אותי ממש לחרדות).

אוסיף שחוץ מקרוהן, אני סובל גם מהזעת יתר בכפות ידיים (עול חברתי כשלעצמו), אלרגיות, דלקת פרקים חריפה ותת משקל. כן, "בורכתי" בהרבה "מתנות" בחיים האלה. התקפי קרוהן באו וחלפו בזמן שאני מחליף תרופות כמו גרביים, ואז הגיע הגיוס. הייתי נחוש להתגייס אז כמו כולם, אז הסתרתי מידע רפואי בצו הראשון. קיבלתי קבא ודפר טובים והתחלתי להתמיין לכל מיני מסלולים, למרות שיום סיירות שמאוד רציתי לא קיבלתי. הזמן עבר, המצב הרפואי עוד פעם החמיר וזאת בנוסף לכישלון שלי בכל מיני מיונים שדרשו כישורים חברתיים, כי שלי היו מאוד מנווונים. הציונים בבית הספר היו טובים, 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, הוצאתי 700 בפסיכומטרי שעשיתי במהלך כיתה יב', אבל המראיינות והמאבחנות הצבאיות סוג של "קלטו" שמשהו לא בסדר איתי ואני חושב שזה הפיל אותי. באיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה, אז שלחתי למיט"ב מידע רפואי עדכני ומיד קיבלתי פטור מגיוס וזימון לועדה רפואית.

בועדה הרפואית אמרו לי שאוכל להתנדב, וזה הכניס אותי לתהליך מייגע של שנתיים. מדור מתנדבים לא מגיב להודעות שאני שולח, עושה לי את המוות. החודשים עוברים ואני לא עושה עם עצמי כלום, נרקב בבית. בסופו של דבר שלחו לי זימון לרופא מתנדבים, וזאת אחרי שכבר עברתי סיווג ביטחוני וראיון ליחידה מודיעינית מסווגת. הרופא שם אמר לי "תראה, אני יכול לדפוק אותך קצת (לא לגייס אותך ותפסיד מזה באזרחות), ואני יכול לדפוק אותך הרבה (לגייס אותך ולפגוע בבריאות שלך)." לגייס אותי בזמן הקרוב מבחינתו היה בלתי אפשרי, למרות המלצה רפואית מהרופא גאסטרו המטפל שלי שאישרה שאני יכול להתגייס. הוא טען שחולי קרוהן הוא מגייס רק כאשר המצב שלהם מצוין, והוא "רואה עלי שאני חולה." כששאלתי אותו בייאוש כמה שנים הם עוד מצפים שאני אחכה לגיוס, הוא ענה לי, ואני מצטט, "אתה לא מאיים עלי. לך יש יותר מה להפסיד מהצבא." היחס באופן כללי היה מאוד מבזה ומשפיל, כאילו הצבא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי להתנדב, ואני צריך להתרפס ולהילחם על הזכות הזאת. אז המשכתי לחכות, לשלוח ערעורים, לקוות שהבדיקות הבאות יצאו תקינות ואוכל להתנדב.

בתקופה הזאת התחלתי לעבוד בקופה של הסופר ליד הבית כי ההורים לא הפסיקו להתלונן שאני "לא מתגייס, לא עובד, לא לומד, לא נפגש עם חברים." לצערי זו התבררה כטעות, כי מה שקרה בעבודה הזאת שבר אותי לחלוטין. החודשים הראשונים היו בסדר, עבדתי שם עם חבר אחר מהתיכון שגם היה בתהליך התנדבות לצהל כחולה צילאיק ועם עוד בנים ובנות באיזור הגיל שלי. מצב הרוח שלי התחיל להשתפר למרות שהמצב הרפואי עדיין היה בפח וגרם לי למספר "סיפורי שירותים" מביכים שאני בטראומה עליהם עד היום.

התפנית הגיעה כשפגשתי את ת', בחורה חדשה שהצטרפה לעבודה וציוותו אלי כדי שאאמן אותה על הקופה. בחורה מאוד קולנית, ביטחון עצמי בשמיים, ההפך הגמור ממני. היא נדלקה עלי והתחילה איתי באגרסיביות (חיבוקים מול לקוחות, מגע אינטימי לא הולם בזמן עבודה וכו'), הכול בהסכמה, לא דחיתי אותה כי הכול היה לי חדש ומרגש, אבל גם לא ידעתי להגיד "לא" כשצריך, או "בואי נאט את הקצב." הרי בד"כ כגבר אתה אמור להיות זה שרוצה לקדם את היחסים, ולא הבחורה.

הבחילות והחרדות חזרו אז במלוא העוצמה, ואז חטפתי יובש בשפתיים. נשמע בקטנה, לא? יובש בשפתיים, שמים וזילין, עובר אחרי יומיים. זה גם מה שאני חשבתי אז. רק שהיובש לא עבר, ולמעשה התחיל גם קילוף לרוחב השפה התחתונה שנראה ממש נוראי. התפטרתי מהעבודה, וסיימתי את הקשר עם ת' (שנגמר בצורה ממש מכוערת, אבל אין לי אנרגיות לפרט על זה עכשיו.) אני קונה עשרות תכשירים לשפתיים. רואה מספר דרמטולוגים, מתייעץ עם רופא הגאסטרו, אף אחד לא יודע מה זה הדבר הזה. יובש וקילוף כרוניים וקיצוניים בשפתיים שמקשים על דיבור, אכילה, שתייה, שמירה על הגיינת פה בסיסית. זה יותר גרוע מכל מחלה אחרת שיש לי. אני מעדיף שכל המעי שלי יהיה מודלק ומדמם, רק שהשפתיים יחלימו. יש כאן גם עניין אסתטי-ויזואלי, כי שפה יבשה ומקולפת זה לא מחזה מלבב במיוחד ואנשים שמים לזה לב. הדבר הזה הכניס אותי לשוק ושבר אותי לגמרי. התנדבות לצה"ל ירדה מהפרק ואני יושב בבית חודשים, לא מבין מה עשיתי בחיים שמגיע לי הסבל הזה. מחיפוש באינטרנט אני מוצא שמדובר על תסמונת שנקראת Exfoliative cheilitis, ושיש לזה קהילות תמיכה באינטרנט של אנשים שסובלים ללא מזור. מחקרים מוצאים קשר בין הפרעות נפשיות למחלה הזאת, אבל זה ביצה או תרנגולת. לא ברור עם המחלה עצמה היא תגובה של הגוף לדיכאון, או שאנשים שחולים במחלה הזאת נוטים לפתח דיכאון. טיפול כולל מגוון משחות סטרואידיות ומריחת קרמים כדי להגן על העור, אבל לי שום דבר לא עוזר.

אני לא יכול להפריז בסבל שיובש קיצוני בשפתיים וקילוף כרוני שלהם יכול לגרום. יש ימים שאני קם בבוקר והשפה מרגישה כמו נייר זכוכית, מרגיש לי בלתי אפשרי לדבר. מגע עם מים מחמיר את המצב, אז אני צריך לשתות עם קשית, להיזהר עם אוכל. פשוט סיוט. יותר גרוע מכל מה שקרוהן היה מסוגל לעשות.

אז זו המציאות החדשה שלי. לא מספיק קרוהן ומגוון הבעיות שכבר סבלתי מהן, עכשיו גם איבדתי את השפתיים שלי. ההורים ממשיכים ללחוץ עלי לעשות משהו עם החיים שלי כי לקח לי המון זמן "להתוודא" בפניהם שפיתחתי את הבעיה הזאת בשפתיים. אני לא יודע למה כל כך קשה לי לדבר על זה, אבל משום מה יש בזה הרבה בושה. אולי כי שפתיים זה איזור אינטימי, לא יודע.

זה גרם לי להבין שאני צריך לקנות לעצמי זמן. לקנות לעצמי כמה שנים טובות כדי לתת לשפתיים שלי להחלים ולהוריד את ההורים מהגב (שהרי אני תלוי בהם לחלוטין כלכלית וחייב לרצות אותם). ואיזה כלי יותר טוב יש לדחיית החיים האמיתיים מלימודים אקדמיים? זה הוביל אותי לתואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. קניתי בקבוק קטן של וזילין שהיה איתי בכיס לכל מקום שהלכתי, והתחלתי את התואר.

הסמסטר הראשון היה סבבה, למרות התלקחות של הקרוהן וקושי ביצירת קשרים חברתיים בתואר שנבע מהחוסר נוחות באקט של הדיבור. סיימתי סמסטר ראשון עם ממוצע 82 ועם כמה חברים לתואר. אבל ככל שהזמן עבר המצב הלך והחמיר, השפתיים נהפכו לנטל שממש כבר נמאס עלי, הפסקתי לקחת את התרופה הביולוגית שטיפלה בי בקרוהן כי חשדתי שהבעיה בשפתיים התפתחה כתופעת לוואי אליה, זה לא עזר בכלום וגרם להתקף ענק. ניסיתי נוגדי דיכאון על דעת עצמי שגרמו לי לישון סמסטר שלם, סטרואידים, שום דבר לא עזר. הדלקת מפרקים התלקחה כשבשיא שלה הייתי צריך פאקינג קביים כדי להתנייד עם כאבי תופת, אז עברתי להיות מטופל בבית חולים מול צוות שלם של רופאים מומחים כי המצב שלי רק הלך והסתבך. הפסקתי להגיע להרצאות, עברתי ללמידה עצמאית נטו. ניתקתי קשר סופית עם כל החברים מהתיכון בגלל שלא רציתי שיראו אותי במצב הפתטי הזה. הפסקתי להגיע לאירועים משפחתיים, פספסתי חתונות של בני דודים מה שגרם לריבים עצומים עם ההורים, בעיקר אמא. כשההורים היו מזמינים משפחה בחגים הייתי מתחבא בחדר. נהפכתי ליצור עלוב, פתטי ונכה, בקושי חי. התביישתי בכשלון שלי בכל התחומים ולא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב הזה.

אם לא מספיקות הצרות, בסמסטר 4-5 הבנתי שאני שונא אלקטרוניקה ולא סובל את הקורסים ההנדסיים. התואר בנוי בצורה כזאת שהסמסטרים הראשונים מורכבים מקורסים בסיסיים במתמטיקה, פיסיקה, עם קצת תכנות, ואולי מעגלים חשמליים בקטנה. ומכל אלה מאוד נהניתי, אבל את הקורסים הכבדים בהנדסת חשמל ואלטרוניקה שנאתי (מעגלים אנאלוגיים/קוונטיים/אלקטרוניקה 2/ שדות חשמליים/תמסורת/בקרה). יותר מדי נפנופי ידיים. חשיבת הנדסית שאולי לא ממש מדברת אלי. במתמטיקה טהורה יש אקסיומות, הגדרות, ומשפטים. הכול בנוי בצורה לוגית ואלגנטית. בהנדסה נכנס אספקט של יצירתיות/גמישות שלא הצלחתי להפנים. ההשקעה שלי בלימודים שכבר אז הייתה לא משהו רק התדרדרה, והגעתי למצב שאני לומד קורס שלם בשבועיים, מפסיק להגיש תרגילי בית (ומקבל פטור מהגשות על ידי שליחת מכתבים מרופאים ומאישפוזים למרצים-לא היו חסרים לי תירוצים להתחמק מעבודה). נוכחות בהרצאות יורדת לאפס. לא טורח אפילו לפתור מבחני עבר לפני מבחן. נמאס לי מהתואר, נמאס לי מהחיים.

בסופו של דבר לקח לי 6 שנים לסיים את התואר, 2017-2023, מריחה של שנתיים. את המבחן האחרון עשיתי לפני שבועיים, ואני הולך לסיים עם ממוצע סופי 80. (אולי 81 אם יעגלו חצי נקודה למעלה, אבל כנראה 80.) במהלך השנה האחרונה התחלתי לעבוד על עצמי מאוד חזק מנטלית ופיזית. סידרתי שעות שינה, בניתי לעצמי סדר יום מאוד נוקשה אבל כזה שעוזר לי להתמודד עם הקשיים המנטליים והגופניים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, עושה אימון כוח על טבעות במרפסת, שותה שייק בריא של 1000 קלוריות (קל לעיכול ואני צריך את הקלוריות), עושה מקלחת קפואה (תרפיית קור בשיטת ווים הוף), תרגילי נשימה, מדיטציה, מגביה מסך, עכבר ומקלדת כדי לא לשבת כל היום, ומתחיל לעבוד. אני עובד על אתר אינטרנט, כותב סיפור שאני מפרסם באינטנרט בהמשכים עם כמה מאות קוראים (מתוך איזו פנטזיה רחוקת טווח להשלים הכנסה כסופר יום אחד). בניתי בחודשים האחרונים מוצר שימושי שמשתמש ב API של ה LLMs החדשים (אבל כנראה ללא היתכנות כלכלית). מדדי הדלקת ירדו, אני מרגיש טוב יותר מבחינת קרוהן למרות שאת הרופאים המטפלים מזמן הפסקתי לראות מתוך ייאוש.

השאלה היא, מה עכשיו? אני לא יכול הרי להישאר בבית הוריי כל החיים. חייב להתפרנס ממשהו. עכשיו שסיימתי את התואר אני מרגיש את השעון מתקתק.

התרחיש האידיאלי מבחינתי הוא למצוא משרת תכנות מהבית, אבל:

-ממוצע 80 אחרי מריחה של 6 שנים זה לא ממוצע טוב בכלל.

- אין לי ניסיון תעסוקתי רלוונטי כי לא עבדתי בכלל במהלך התואר.

-קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?

- מניח שאצטרך לחשוף מצב רפואי בפני מעסיקים פוטנציאלים, והם כנראה יעדיפו לא להסתכן בהעסקת עובד נכה.

-הידע שלי בתכנות מאוד בסיסי ונובע בעיקר מפרויקטים אישיים. לקחת כמה קורסים רלוונטים במהלך התואר, אבל כנראה לא קרוב למה שסטודנט במדעי המחשב מקבל.

-הבעיה בשפתיים לא השתפרה בכלל, רק החמירה עם השנים, ומפריעה לי מאוד בתקשורת הבין אישית. אני ליטרלי שותה מים עם קשית ובמרבית היום דיבור זה פשוט סבל. אני באמת לא מבין איך אהיה מסוגל לעבוד עבודת הייטק מלחיצה במשרד עם צוות של אנשים שאצטרך לתקשר איתם כל היום.

הדבר הכי נוראי הוא שאני תלוי כלכלית בהורים שלא מסוגלים להבין מה עובר עלי. הושבתי אותם כבר מספר פעמים ל "שיחה רצינית," הסברתי להם בשפה מאוד ישירה בדיוק מה עובר עלי, בדיוק מה הם הקשיים הרפואיים. מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.

קיצר, אם מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזאת, אני אסיר תודה. לא יודע למה אני מצפה האמת, יודע שאין פתרונות קסם. אני פשוט עייף כבר מהחיים האלה, רוצה ללכת לישון ולהתעורר עוד 100 שנה כשהטכנולוגיה מספיק מתקדמת כדי להחליף את הגוף השבור שלי. מצד אחד אין לי תקווה שהמצב הרפואי ישתפר, מצד שני אני לא יודע איך אפשר לחיות חיים נורמטיביים ככה. אני מוותר על זוגיות, משלים עם העובדה שילדים כנראה לא יהיו. כרגע רק רוצה למצוא דרך להתפרנס בכבוד ולצאת לעצמאות כלכלית.

הרזומה של סביר מאד ויותר מזה, לרוב בני ה 26 שאני מכיר אין תואר בהנדסת חשמל מאונ ת"א, וממוצע 80 הוא סביר למדי. מכיר אנשים עם ממוצע נמוך יותר ומשרות מעולות.

לגבי הצבא, הם אכן עושים את המוות למתנדבים, וזה ידוע לכל מי שניסה להתנדב, מכיר אנשים שחיכו בבית שנתיים לטלפון מהצבא. זה ממש לא סביר ולא הגיוני. מי שרוצה לתרום ויש לו בעיה בריאותית, עדיף לו ללכת ישר לשרות לאומי, כך שאם תסביר למה לא שרתת, ושניסית להתנדב, יבינו את זה. זה לא יפסול אותך.

בקיצור, העבר שלך בסדר, מה שחשוב כרגע זו הגישה שלך לעתיד, אתה חייב לשלוט במחלה, ולא לתת לה לשלוט בחיים שלך.
 
נערך לאחרונה ב:
ראשית אני רוצה להגיד שכתבת בפתיחות מרגשת. וכל הכבוד לך שמצאת את הדרך להיפתח.

קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?
תן לי להיות בוטה
יש לך קורות חיים מעולים!
אתה התמודדת עם מחלות קשות, כאלו שאפילו לא איפשרו לך *להתנדב* לצבא, עם אשפוזים בבית חולים שמנעו ממך בכלל את היכולת להגיע להרצאות או להיות מסוגל ללמוד. ולמרות הכל הצלחת! באמצעות למידה עצמית, חריצות, התמדה ויכולת קוגניטיבית מרשימה במיוחד, לסיים את אחד מהתארים הקשים שיש, באחת האוניברסיטאות הטובות שיש בארץ. וזאת עם ממוצא מרשים של 80.

אתה צריך להיות גאה בעצמך!
ואתה צריך להציג את קורות החיים שלך בגאווה ובלי להסתיר.
המחלה שלך היא נתון. על תגרום לעצמך, שוב ושוב, חיים הרבה יותר קשים בגלל הבושה.


בהורים שלא מסוגלים להבין מה עובר עלי. הושבתי אותם כבר מספר פעמים ל "שיחה רצינית," הסברתי להם בשפה מאוד ישירה בדיוק מה עובר עלי, בדיוק מה הם הקשיים הרפואיים. מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.
יש לי שאלה…
האם ההורים לא *רואים* את הקושי הפיזי שאתה מתמודד איתו? לדוגמא, האם נניח ויזואלית המצב של הקילוף בפנים שלך לא נראה להם משהו חמור במיוחד?
או שהם רואים את הקושי שלך אבל לא מבינים למה אתה לא מצליח להתגבר עליו?
או שהם רואים את הקושי האוביקטיבי, מבינים את הקושי שלך להתגבר עליו, אבל זו הדרך שלהם לדרבן אותך? (כלומר ככה הם חושבים שהם עוזרים לך)


השאלה היא, מה עכשיו?
נשמע שיש כמה דברים שנראה שעושים לך טוב.
אני הייתי ממשיכה בדרך הזו!
במהלך השנה האחרונה התחלתי לעבוד על עצמי מאוד חזק מנטלית ופיזית. סידרתי שעות שינה, בניתי לעצמי סדר יום מאוד נוקשה אבל כזה שעוזר לי להתמודד עם הקשיים המנטליים והגופניים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, עושה אימון כוח על טבעות במרפסת, שותה שייק בריא של 1000 קלוריות (קל לעיכול ואני צריך את הקלוריות), עושה מקלחת קפואה (תרפיית קור בשיטת ווים הוף), תרגילי נשימה, מדיטציה, מגביה מסך, עכבר ומקלדת כדי לא לשבת כל היום, ומתחיל לעבוד. אני עובד על אתר אינטרנט, כותב סיפור שאני מפרסם באינטנרט בהמשכים עם כמה מאות קוראים (מתוך איזו פנטזיה רחוקת טווח להשלים הכנסה כסופר יום אחד). בניתי בחודשים האחרונים מוצר שימושי שמשתמש ב API של ה LLMs החדשים (אבל כנראה ללא היתכנות כלכלית). מדדי הדלקת ירדו, אני מרגיש טוב יותר מבחינת קרוהן
תמשיך לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלך - ספורט, שעות שינה, נשימה ומדיטציה, אוכל בריא - נפלא נפלא נפלא.
תמשיך לשמור על הבריאות הרגשית והקוגניטיבית - עבודה על פרויקט אינטרנטי משלך, סיפור שאתה כותב - יצירתיות, עבודה עם הראש, המשך למידה עצמית - נפלא נפלא נפלא.

אגב, למידה עצמית היא הלמידה הכי הכי טובה וחשובה לימינו (והיא הכי נדרשת על ידי מעסיקים). במצב בו הדברים משתנים כל כך מהר, החומר שנלמד אי שם בשנות העשרים הופך תוך מספר שנים (ולפעמים חודשים) ללא רלוונטי.
מכל מה שסיפרת נשמע שאתה כבר הוכחת שיש לך כישורים מעולים שמאפשרים לך ללמוד עצמאית, ומאפשרים לך להתגבר על השלבים בהם המחלה מתפרצת. נצל את היכולת הזו שלך וכן - תמשיך ללמוד דברים שיאפשרו לך לעשות את הפרויקטים שלך וגם יאפשרו לך מגוון גדול יותר של אפשרויות תעסוקה.

לשאלתך לגבי ההמשך -
תכניס את הפרויקט שאתה עושה לקורות החיים ותשלב המשך לימודים שיאפשרו לך *גם* עבודה מרחוק (נראה ששילוב מחשבים זה כיוון יעיל ונכון עבורך שבהחלט מאפשר עבודה מרחוק). לדעתי, בגלל המצב הרפואי שלך, שיכול לגרום לך גם להתאשפז בבית החולים, ירגיע אותך לדעת שאתה יכול לפרנס את עצמך גם במצבים בהם המחלה מתפרצת. במקביל, דווקא הרוגע הזה, שאתה *יכול* לעבוד מרחוק, ירגיע אותך ואולי יאפשר לך להשתלב בעבודה ״במשרד״ עם אנשים.
 
אצטרף לקודמיי, אתה במצב די טוב!
לרוב האוכלוסיה אין תואר בהנדסה מאוניברסיטה מעולה ולך יש.
גם אני וגם החברים שלי סיימנו תואר בערך בגילך ובסוף מצאנו את המקום שלנו, אז אתה בסדר.

בקשר לצבא, לאף אחת לא אכפת מזה, על אחת כמה וכמה שהפטור שלך בריאותי.
הרופא שנתן לך את הפטור צדק באלף אחוז שלא גייס אותך.
יש לי מכרים שהשתמטו מהצבא ללא כל סיבה והיום בהייטק.

אני חושב שאתה צריך יותר לחשוף את המחלה שלך בפני אחרים, אתה לא ילד קטן, תפתח בטחון, מי שלא מסוגל להכיל את זה אז זאת בעיה שלו לא שלך.
נולדת עם מחלות, זה מה יש, ועם זה תנצח.
אני חלילה לא רופא או קרוב לזה, אבל כן הייתי ממליץ על טיפול פסיכולוגי (שמעתי על cbt) שיכול לתת לך כלים להתמודד.
טיפול פסיכולוגי זאת לא בושה, אצלנו בעבודה לא מעט הולכים ומציינים זאת בריש גלי.
 
שלום, אני קורא כבר מספר שנים את הבלוג והפורום בלי להשתתף בדיונים. אני יודע שיש כאן המון משתתפים איכותיים, עובדים בהייטק ובעלי ניסיון חיים עשיר, לכן מנסה את מזלי כאן. מזהיר מראש שזה הולך להיות פוסט ארוך, מאוד אישי, וכנראה מטרחן ומעייף. האמת שאני מופתע עד כמה קשה לי לכתוב את זה, למרות שבאופן לוגי אני יודע שמדובר בפורום אנונימי ואף אחד כאן לא יזהה אותי בחיים האמיתיים. בכל זאת, קשה לי מאוד לפתוח את הפצעים כי מדובר על חולשות שאני מתבייש בהן, כאלה שהדחקתי במהלך כל התואר, אבל עכשיו כשאני סוף סוף בסיום אין ברירה אלא להסתכל למציאות בעיניים.

אז אם לגשת ישר לעניין- אני חולה במספר מחלות כרוניות שגרמו לחיים שלי להתדרדר לתהום מאוד עמוקה, כל כך עמוקה שהמצב היום נראה לי בלתי פתיר וחסר תקווה.

בגיל 14 חטפתי התקף קרוהן, אושפזתי בבית חולים מספר ימים אחרי חודשים שנעדרתי מבית הספר ולא ידעו מה יש לי. במהלך אותה תקופה פיתחתי פחד לא הגיוני מהקאות. אני לא ממש זוכר נקודה ספציפית שבה הפחד צץ, לא היה איזשהו אירוע טראומטי, אבל באיזשהו שלב פשוט התחלתי לפחד מהאפשרות שאני אקיא מול אנשים אחרים. לא מהאקט עצמו של ההקאה, לזה כבר הייתי רגיל, אלא למבוכה הכרוכה בלהקיא בציבור. הייתי נמנע מנסיעות עם חברים לים כי רק המחשבה של להיות סגור ברכב והסיכוי שתהיה לי בחילה באותו רגע הייתה גורמת לבחילה להגיע, ממש נבואה שמגשימה את עצמה. מפגשים חברתיים הייתי עוזב לפעמים באמצע בגלל התקפי בחילה. דמיינו לעצמכם מפגש חברתי שכולם יושבים סביב שולחן עם בירה מדברים צוחקים, ופתאום אחד מהחבר'ה קם והולך בלי להסביר למה. הייתי צריך להסביר למורים שאולי אצטרך לצאת מהכיתה באמצע השיעור. לא הייתי מסוגל לאכול בחוץ בכלל. הייתה פעם אחת שיצאנו למסעדה כל החברים, כולם הזמינו המבורגרים ומנות ענקיות, ואני...הזמנתי כוס קפה קטנה כי לא הייתי מסוגל להכניס ביס לפה. כולנו צחקנו על זה ברוח טובה אז, אבל אני זוכר שזה גרם לי להרגיש ממש נכה. זקן עם גוף שבור שלא מסוגל אפילו לשבת עם חברים במסעדה ולאכול כמו בן אדם נורמלי.

כל העסק הזה זה גרם לי רק להתנתק מהסביבה ומהחברים בתיכון שבאותה תקופה מאוד כעסו עלי כי לא הבינו מה עובר עלי. הם ידעו שאני חולה קרוהן אבל חשבו שאני משתמש במחלה כתירוץ לא להיפגש איתם. לא שיתפתי אף אחד בפחד מהקאות עד היום למעשה, לא את ההורים, לא את הרופא. רק אמרתי שיש לי בחילות מדי פעם, אבל ידעתי שזה פחד פסיכולוגי לגמרי. אולי אם הייתי מספיק אמיץ כדי לבקש עזרה אז המצב היום היה אחרת. תמיד הייתי ילד שמטבעו מופנם, שקט ומעט אנטי-חברתי, גם מלפני הקרוהן (אוהב לקרוא, להיות בשקט שלי בבית עם התחביבים וכו'), אבל המצב הבריאותי הירוד החדש רק החמיר את הרצון שלי להתבודד והייתי מסתגר חודשים בבית ולא נפגש עם אף אחד. (חוץ מביקורי "פתע" שעשו לי החברים, שהיו מכניסים אותי ממש לחרדות).

אוסיף שחוץ מקרוהן, אני סובל גם מהזעת יתר בכפות ידיים (עול חברתי כשלעצמו), אלרגיות, דלקת פרקים חריפה ותת משקל. כן, "בורכתי" בהרבה "מתנות" בחיים האלה. התקפי קרוהן באו וחלפו בזמן שאני מחליף תרופות כמו גרביים, ואז הגיע הגיוס. הייתי נחוש להתגייס אז כמו כולם, אז הסתרתי מידע רפואי בצו הראשון. קיבלתי קבא ודפר טובים והתחלתי להתמיין לכל מיני מסלולים, למרות שיום סיירות שמאוד רציתי לא קיבלתי. הזמן עבר, המצב הרפואי עוד פעם החמיר וזאת בנוסף לכישלון שלי בכל מיני מיונים שדרשו כישורים חברתיים, כי שלי היו מאוד מנווונים. הציונים בבית הספר היו טובים, 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, הוצאתי 700 בפסיכומטרי שעשיתי במהלך כיתה יב', אבל המראיינות והמאבחנות הצבאיות סוג של "קלטו" שמשהו לא בסדר איתי ואני חושב שזה הפיל אותי. באיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה, אז שלחתי למיט"ב מידע רפואי עדכני ומיד קיבלתי פטור מגיוס וזימון לועדה רפואית.

בועדה הרפואית אמרו לי שאוכל להתנדב, וזה הכניס אותי לתהליך מייגע של שנתיים. מדור מתנדבים לא מגיב להודעות שאני שולח, עושה לי את המוות. החודשים עוברים ואני לא עושה עם עצמי כלום, נרקב בבית. בסופו של דבר שלחו לי זימון לרופא מתנדבים, וזאת אחרי שכבר עברתי סיווג ביטחוני וראיון ליחידה מודיעינית מסווגת. הרופא שם אמר לי "תראה, אני יכול לדפוק אותך קצת (לא לגייס אותך ותפסיד מזה באזרחות), ואני יכול לדפוק אותך הרבה (לגייס אותך ולפגוע בבריאות שלך)." לגייס אותי בזמן הקרוב מבחינתו היה בלתי אפשרי, למרות המלצה רפואית מהרופא גאסטרו המטפל שלי שאישרה שאני יכול להתגייס. הוא טען שחולי קרוהן הוא מגייס רק כאשר המצב שלהם מצוין, והוא "רואה עלי שאני חולה." כששאלתי אותו בייאוש כמה שנים הם עוד מצפים שאני אחכה לגיוס, הוא ענה לי, ואני מצטט, "אתה לא מאיים עלי. לך יש יותר מה להפסיד מהצבא." היחס באופן כללי היה מאוד מבזה ומשפיל, כאילו הצבא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי להתנדב, ואני צריך להתרפס ולהילחם על הזכות הזאת. אז המשכתי לחכות, לשלוח ערעורים, לקוות שהבדיקות הבאות יצאו תקינות ואוכל להתנדב.

בתקופה הזאת התחלתי לעבוד בקופה של הסופר ליד הבית כי ההורים לא הפסיקו להתלונן שאני "לא מתגייס, לא עובד, לא לומד, לא נפגש עם חברים." לצערי זו התבררה כטעות, כי מה שקרה בעבודה הזאת שבר אותי לחלוטין. החודשים הראשונים היו בסדר, עבדתי שם עם חבר אחר מהתיכון שגם היה בתהליך התנדבות לצהל כחולה צילאיק ועם עוד בנים ובנות באיזור הגיל שלי. מצב הרוח שלי התחיל להשתפר למרות שהמצב הרפואי עדיין היה בפח וגרם לי למספר "סיפורי שירותים" מביכים שאני בטראומה עליהם עד היום.

התפנית הגיעה כשפגשתי את ת', בחורה חדשה שהצטרפה לעבודה וציוותו אלי כדי שאאמן אותה על הקופה. בחורה מאוד קולנית, ביטחון עצמי בשמיים, ההפך הגמור ממני. היא נדלקה עלי והתחילה איתי באגרסיביות (חיבוקים מול לקוחות, מגע אינטימי לא הולם בזמן עבודה וכו'), הכול בהסכמה, לא דחיתי אותה כי הכול היה לי חדש ומרגש, אבל גם לא ידעתי להגיד "לא" כשצריך, או "בואי נאט את הקצב." הרי בד"כ כגבר אתה אמור להיות זה שרוצה לקדם את היחסים, ולא הבחורה.

הבחילות והחרדות חזרו אז במלוא העוצמה, ואז חטפתי יובש בשפתיים. נשמע בקטנה, לא? יובש בשפתיים, שמים וזילין, עובר אחרי יומיים. זה גם מה שאני חשבתי אז. רק שהיובש לא עבר, ולמעשה התחיל גם קילוף לרוחב השפה התחתונה שנראה ממש נוראי. התפטרתי מהעבודה, וסיימתי את הקשר עם ת' (שנגמר בצורה ממש מכוערת, אבל אין לי אנרגיות לפרט על זה עכשיו.) אני קונה עשרות תכשירים לשפתיים. רואה מספר דרמטולוגים, מתייעץ עם רופא הגאסטרו, אף אחד לא יודע מה זה הדבר הזה. יובש וקילוף כרוניים וקיצוניים בשפתיים שמקשים על דיבור, אכילה, שתייה, שמירה על הגיינת פה בסיסית. זה יותר גרוע מכל מחלה אחרת שיש לי. אני מעדיף שכל המעי שלי יהיה מודלק ומדמם, רק שהשפתיים יחלימו. יש כאן גם עניין אסתטי-ויזואלי, כי שפה יבשה ומקולפת זה לא מחזה מלבב במיוחד ואנשים שמים לזה לב. הדבר הזה הכניס אותי לשוק ושבר אותי לגמרי. התנדבות לצה"ל ירדה מהפרק ואני יושב בבית חודשים, לא מבין מה עשיתי בחיים שמגיע לי הסבל הזה. מחיפוש באינטרנט אני מוצא שמדובר על תסמונת שנקראת Exfoliative cheilitis, ושיש לזה קהילות תמיכה באינטרנט של אנשים שסובלים ללא מזור. מחקרים מוצאים קשר בין הפרעות נפשיות למחלה הזאת, אבל זה ביצה או תרנגולת. לא ברור עם המחלה עצמה היא תגובה של הגוף לדיכאון, או שאנשים שחולים במחלה הזאת נוטים לפתח דיכאון. טיפול כולל מגוון משחות סטרואידיות ומריחת קרמים כדי להגן על העור, אבל לי שום דבר לא עוזר.

אני לא יכול להפריז בסבל שיובש קיצוני בשפתיים וקילוף כרוני שלהם יכול לגרום. יש ימים שאני קם בבוקר והשפה מרגישה כמו נייר זכוכית, מרגיש לי בלתי אפשרי לדבר. מגע עם מים מחמיר את המצב, אז אני צריך לשתות עם קשית, להיזהר עם אוכל. פשוט סיוט. יותר גרוע מכל מה שקרוהן היה מסוגל לעשות.

אז זו המציאות החדשה שלי. לא מספיק קרוהן ומגוון הבעיות שכבר סבלתי מהן, עכשיו גם איבדתי את השפתיים שלי. ההורים ממשיכים ללחוץ עלי לעשות משהו עם החיים שלי כי לקח לי המון זמן "להתוודא" בפניהם שפיתחתי את הבעיה הזאת בשפתיים. אני לא יודע למה כל כך קשה לי לדבר על זה, אבל משום מה יש בזה הרבה בושה. אולי כי שפתיים זה איזור אינטימי, לא יודע.

זה גרם לי להבין שאני צריך לקנות לעצמי זמן. לקנות לעצמי כמה שנים טובות כדי לתת לשפתיים שלי להחלים ולהוריד את ההורים מהגב (שהרי אני תלוי בהם לחלוטין כלכלית וחייב לרצות אותם). ואיזה כלי יותר טוב יש לדחיית החיים האמיתיים מלימודים אקדמיים? זה הוביל אותי לתואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. קניתי בקבוק קטן של וזילין שהיה איתי בכיס לכל מקום שהלכתי, והתחלתי את התואר.

הסמסטר הראשון היה סבבה, למרות התלקחות של הקרוהן וקושי ביצירת קשרים חברתיים בתואר שנבע מהחוסר נוחות באקט של הדיבור. סיימתי סמסטר ראשון עם ממוצע 82 ועם כמה חברים לתואר. אבל ככל שהזמן עבר המצב הלך והחמיר, השפתיים נהפכו לנטל שממש כבר נמאס עלי, הפסקתי לקחת את התרופה הביולוגית שטיפלה בי בקרוהן כי חשדתי שהבעיה בשפתיים התפתחה כתופעת לוואי אליה, זה לא עזר בכלום וגרם להתקף ענק. ניסיתי נוגדי דיכאון על דעת עצמי שגרמו לי לישון סמסטר שלם, סטרואידים, שום דבר לא עזר. הדלקת מפרקים התלקחה כשבשיא שלה הייתי צריך פאקינג קביים כדי להתנייד עם כאבי תופת, אז עברתי להיות מטופל בבית חולים מול צוות שלם של רופאים מומחים כי המצב שלי רק הלך והסתבך. הפסקתי להגיע להרצאות, עברתי ללמידה עצמאית נטו. ניתקתי קשר סופית עם כל החברים מהתיכון בגלל שלא רציתי שיראו אותי במצב הפתטי הזה. הפסקתי להגיע לאירועים משפחתיים, פספסתי חתונות של בני דודים מה שגרם לריבים עצומים עם ההורים, בעיקר אמא. כשההורים היו מזמינים משפחה בחגים הייתי מתחבא בחדר. נהפכתי ליצור עלוב, פתטי ונכה, בקושי חי. התביישתי בכשלון שלי בכל התחומים ולא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב הזה.

אם לא מספיקות הצרות, בסמסטר 4-5 הבנתי שאני שונא אלקטרוניקה ולא סובל את הקורסים ההנדסיים. התואר בנוי בצורה כזאת שהסמסטרים הראשונים מורכבים מקורסים בסיסיים במתמטיקה, פיסיקה, עם קצת תכנות, ואולי מעגלים חשמליים בקטנה. ומכל אלה מאוד נהניתי, אבל את הקורסים הכבדים בהנדסת חשמל ואלטרוניקה שנאתי (מעגלים אנאלוגיים/קוונטיים/אלקטרוניקה 2/ שדות חשמליים/תמסורת/בקרה). יותר מדי נפנופי ידיים. חשיבת הנדסית שאולי לא ממש מדברת אלי. במתמטיקה טהורה יש אקסיומות, הגדרות, ומשפטים. הכול בנוי בצורה לוגית ואלגנטית. בהנדסה נכנס אספקט של יצירתיות/גמישות שלא הצלחתי להפנים. ההשקעה שלי בלימודים שכבר אז הייתה לא משהו רק התדרדרה, והגעתי למצב שאני לומד קורס שלם בשבועיים, מפסיק להגיש תרגילי בית (ומקבל פטור מהגשות על ידי שליחת מכתבים מרופאים ומאישפוזים למרצים-לא היו חסרים לי תירוצים להתחמק מעבודה). נוכחות בהרצאות יורדת לאפס. לא טורח אפילו לפתור מבחני עבר לפני מבחן. נמאס לי מהתואר, נמאס לי מהחיים.

בסופו של דבר לקח לי 6 שנים לסיים את התואר, 2017-2023, מריחה של שנתיים. את המבחן האחרון עשיתי לפני שבועיים, ואני הולך לסיים עם ממוצע סופי 80. (אולי 81 אם יעגלו חצי נקודה למעלה, אבל כנראה 80.) במהלך השנה האחרונה התחלתי לעבוד על עצמי מאוד חזק מנטלית ופיזית. סידרתי שעות שינה, בניתי לעצמי סדר יום מאוד נוקשה אבל כזה שעוזר לי להתמודד עם הקשיים המנטליים והגופניים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, עושה אימון כוח על טבעות במרפסת, שותה שייק בריא של 1000 קלוריות (קל לעיכול ואני צריך את הקלוריות), עושה מקלחת קפואה (תרפיית קור בשיטת ווים הוף), תרגילי נשימה, מדיטציה, מגביה מסך, עכבר ומקלדת כדי לא לשבת כל היום, ומתחיל לעבוד. אני עובד על אתר אינטרנט, כותב סיפור שאני מפרסם באינטנרט בהמשכים עם כמה מאות קוראים (מתוך איזו פנטזיה רחוקת טווח להשלים הכנסה כסופר יום אחד). בניתי בחודשים האחרונים מוצר שימושי שמשתמש ב API של ה LLMs החדשים (אבל כנראה ללא היתכנות כלכלית). מדדי הדלקת ירדו, אני מרגיש טוב יותר מבחינת קרוהן למרות שאת הרופאים המטפלים מזמן הפסקתי לראות מתוך ייאוש.

השאלה היא, מה עכשיו? אני לא יכול הרי להישאר בבית הוריי כל החיים. חייב להתפרנס ממשהו. עכשיו שסיימתי את התואר אני מרגיש את השעון מתקתק.

התרחיש האידיאלי מבחינתי הוא למצוא משרת תכנות מהבית, אבל:

-ממוצע 80 אחרי מריחה של 6 שנים זה לא ממוצע טוב בכלל.

- אין לי ניסיון תעסוקתי רלוונטי כי לא עבדתי בכלל במהלך התואר.

-קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?

- מניח שאצטרך לחשוף מצב רפואי בפני מעסיקים פוטנציאלים, והם כנראה יעדיפו לא להסתכן בהעסקת עובד נכה.

-הידע שלי בתכנות מאוד בסיסי ונובע בעיקר מפרויקטים אישיים. לקחת כמה קורסים רלוונטים במהלך התואר, אבל כנראה לא קרוב למה שסטודנט במדעי המחשב מקבל.

-הבעיה בשפתיים לא השתפרה בכלל, רק החמירה עם השנים, ומפריעה לי מאוד בתקשורת הבין אישית. אני ליטרלי שותה מים עם קשית ובמרבית היום דיבור זה פשוט סבל. אני באמת לא מבין איך אהיה מסוגל לעבוד עבודת הייטק מלחיצה במשרד עם צוות של אנשים שאצטרך לתקשר איתם כל היום.

הדבר הכי נוראי הוא שאני תלוי כלכלית בהורים שלא מסוגלים להבין מה עובר עלי. הושבתי אותם כבר מספר פעמים ל "שיחה רצינית," הסברתי להם בשפה מאוד ישירה בדיוק מה עובר עלי, בדיוק מה הם הקשיים הרפואיים. מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.

קיצר, אם מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזאת, אני אסיר תודה. לא יודע למה אני מצפה האמת, יודע שאין פתרונות קסם. אני פשוט עייף כבר מהחיים האלה, רוצה ללכת לישון ולהתעורר עוד 100 שנה כשהטכנולוגיה מספיק מתקדמת כדי להחליף את הגוף השבור שלי. מצד אחד אין לי תקווה שהמצב הרפואי ישתפר, מצד שני אני לא יודע איך אפשר לחיות חיים נורמטיביים ככה. אני מוותר על זוגיות, משלים עם העובדה שילדים כנראה לא יהיו. כרגע רק רוצה למצוא דרך להתפרנס בכבוד ולצאת לעצמאות כלכלית.
הלב יוצא אליך ,מאחל לך את כל הטוב ,
 
ברוך הבא.

הכתיבה שלך בהירה וקולחת, ואתה מיטיב להתנסח. זה חתיכת יתרון בעולם.
אני באמת לא מבין איך אהיה מסוגל לעבוד עבודת הייטק מלחיצה במשרד עם צוות של אנשים שאצטרך לתקשר איתם כל היום.
אל תחליט לאנשים איך הם מרגישים או מה הם חושבים.
הרי יחד איתך במשרד תהיה זאת עם הפלולה הענקית ליד האף, זה עם הגבה המחוברת, זאת עם השפם, ההוא המאותגר משקלית, זה המגמם וכו'.
סובלנות היא המפתח- שלך כלפי עצמך, ושלך כלפי הסובבים.
כולם באותה סירה.
לדעתי פסיכולוג זה צעד מתבקש
מחזק, ומוסיף- אל תצפה שהוא/היא יפתרו את הצרות שלך. אתה זה שצריך להציב את היעדים, והם יתנו לך את הכלים להגיע לשם. זה בידיים שלך (ואתה לקראת מסע קשה, צר לי). מה שמחזיר אותי לנקודה הראשונה- הכתיבה הזאת שלך היא ראי לנפש, ורואים את התעצומות שלך ואת החוזקות שלך.
מקווה שתמצא את הכלים שיעזרו לך בדרך החדשה שלך.

בהצלחה!
 
קיצר, אם מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזאת, אני אסיר תודה. לא יודע למה אני מצפה האמת, יודע שאין פתרונות קסם. אני פשוט עייף כבר מהחיים האלה, רוצה ללכת לישון ולהתעורר עוד 100 שנה כשהטכנולוגיה מספיק מתקדמת כדי להחליף את הגוף השבור שלי. מצד אחד אין לי תקווה שהמצב הרפואי ישתפר, מצד שני אני לא יודע איך אפשר לחיות חיים נורמטיביים ככה. אני מוותר על זוגיות, משלים עם העובדה שילדים כנראה לא יהיו. כרגע רק רוצה למצוא דרך להתפרנס בכבוד ולצאת לעצמאות כלכלית.
הצטערתי לקרוא עד כמה בחור חכם ונבון צריך להתעסק עם כלכך הרבה קשיים ומגבלות פיזיות במקום לתת לנפש שלו דרור ולאינטליגנציה שלו לתרום לעולם.

עקב קשיים ומגבלות שגם אני נושא איתי, רציתי לחלוק איתך את "הנקודה הארכימדית" שלי, שכל זמן שמתקיימת אני כבר פחות מצטער על כל מה שאני מפספס. המשענת שלי בשלב זה בחיים היא הפשטות שיש לעולם להציע לי: פינת חמד קטנה וירוקה בשכונה, מנגינה רנדומלית ומרגיעה ביוטיוב, תמונת נוף חביבה שמישהו מעלה בטוויטר, קריאת ספר ביום שישי בבוקר בחוף הים וכן הלאה. זה מגוון, אקראי וחסר גבולות או הגדרות. משתדל להפחית מאוד את זמן חוסר המעש בחיים, זה עינוי מנטאלי וכר פורה למחשבות שליליות ולתחושות גופניות לא נעימות. היבט חשוב נוסף זוהי היכולת להתפקס. אם אני קורא ספר זה כל מה שאני עושה. אם אני נהנה מהנוף, זה כל מה שאני אעשה באותם רגעים. גם מבחינת מקורות לימוד או מטרות תעסוקתיות, אבדוק משהו ספציפי ורק לאחר שאני מסיים או שולל אותו כי אינו מתאים לי, אתפנה לעבור לבדיקה הבאה. זה ממש חשוב ומצאתי זאת כמועיל ומשפר את המצב הכללי בחיים.

הערכת הפשטות והפוקוס על דבר אחד בכל פעם עזרו לי מאוד מבחינה גופנית, המחשבות חזרו להיות צלולות ונקיות יותר. בתנאים כאלו, רעיונות ומסגרות תעסוקה ולימוד פוטנציאליות התחילו להופיע.

מקווה לקרוא יום אחד שחייך חזרו למסלולם ושתחוש הטבה בבריאותך.

מה שמחזיר אותי לנקודה הראשונה- הכתיבה הזאת שלך היא ראי לנפש, ורואים את התעצומות שלך ואת החוזקות שלך.
כתיבה זהו כלי תרפויטי לכל דבר. כאשר מסוגלים לכתוב את מה שמפריע או את המחשבות שרצות, המחשבות נהפכות לממוקדות יותר עם הזמן וקל יותר לעבד אותן ולעבוד איתן. בנוסף, לאחר ששבים וקוראים מה שכתבתנו כעבור מספר חודשים/שנים, קל יותר "לאבחן" את עצמנו במובן זה שאנו מזהים מה היו מחשבות "חולפות" ללא אחיזה במציאות שהתבדו, ומה באמת היו מחשבות מבוססות או עקביות.
 
נערך לאחרונה ב:
שלום, אני קורא כבר מספר שנים את הבלוג והפורום בלי להשתתף בדיונים. אני יודע שיש כאן המון משתתפים איכותיים, עובדים בהייטק ובעלי ניסיון חיים עשיר, לכן מנסה את מזלי כאן. מזהיר מראש שזה הולך להיות פוסט ארוך, מאוד אישי, וכנראה מטרחן ומעייף. האמת שאני מופתע עד כמה קשה לי לכתוב את זה, למרות שבאופן לוגי אני יודע שמדובר בפורום אנונימי ואף אחד כאן לא יזהה אותי בחיים האמיתיים. בכל זאת, קשה לי מאוד לפתוח את הפצעים כי מדובר על חולשות שאני מתבייש בהן, כאלה שהדחקתי במהלך כל התואר, אבל עכשיו כשאני סוף סוף בסיום אין ברירה אלא להסתכל למציאות בעיניים.

אז אם לגשת ישר לעניין- אני חולה במספר מחלות כרוניות שגרמו לחיים שלי להתדרדר לתהום מאוד עמוקה, כל כך עמוקה שהמצב היום נראה לי בלתי פתיר וחסר תקווה.

בגיל 14 חטפתי התקף קרוהן, אושפזתי בבית חולים מספר ימים אחרי חודשים שנעדרתי מבית הספר ולא ידעו מה יש לי. במהלך אותה תקופה פיתחתי פחד לא הגיוני מהקאות. אני לא ממש זוכר נקודה ספציפית שבה הפחד צץ, לא היה איזשהו אירוע טראומטי, אבל באיזשהו שלב פשוט התחלתי לפחד מהאפשרות שאני אקיא מול אנשים אחרים. לא מהאקט עצמו של ההקאה, לזה כבר הייתי רגיל, אלא למבוכה הכרוכה בלהקיא בציבור. הייתי נמנע מנסיעות עם חברים לים כי רק המחשבה של להיות סגור ברכב והסיכוי שתהיה לי בחילה באותו רגע הייתה גורמת לבחילה להגיע, ממש נבואה שמגשימה את עצמה. מפגשים חברתיים הייתי עוזב לפעמים באמצע בגלל התקפי בחילה. דמיינו לעצמכם מפגש חברתי שכולם יושבים סביב שולחן עם בירה מדברים צוחקים, ופתאום אחד מהחבר'ה קם והולך בלי להסביר למה. הייתי צריך להסביר למורים שאולי אצטרך לצאת מהכיתה באמצע השיעור. לא הייתי מסוגל לאכול בחוץ בכלל. הייתה פעם אחת שיצאנו למסעדה כל החברים, כולם הזמינו המבורגרים ומנות ענקיות, ואני...הזמנתי כוס קפה קטנה כי לא הייתי מסוגל להכניס ביס לפה. כולנו צחקנו על זה ברוח טובה אז, אבל אני זוכר שזה גרם לי להרגיש ממש נכה. זקן עם גוף שבור שלא מסוגל אפילו לשבת עם חברים במסעדה ולאכול כמו בן אדם נורמלי.

כל העסק הזה זה גרם לי רק להתנתק מהסביבה ומהחברים בתיכון שבאותה תקופה מאוד כעסו עלי כי לא הבינו מה עובר עלי. הם ידעו שאני חולה קרוהן אבל חשבו שאני משתמש במחלה כתירוץ לא להיפגש איתם. לא שיתפתי אף אחד בפחד מהקאות עד היום למעשה, לא את ההורים, לא את הרופא. רק אמרתי שיש לי בחילות מדי פעם, אבל ידעתי שזה פחד פסיכולוגי לגמרי. אולי אם הייתי מספיק אמיץ כדי לבקש עזרה אז המצב היום היה אחרת. תמיד הייתי ילד שמטבעו מופנם, שקט ומעט אנטי-חברתי, גם מלפני הקרוהן (אוהב לקרוא, להיות בשקט שלי בבית עם התחביבים וכו'), אבל המצב הבריאותי הירוד החדש רק החמיר את הרצון שלי להתבודד והייתי מסתגר חודשים בבית ולא נפגש עם אף אחד. (חוץ מביקורי "פתע" שעשו לי החברים, שהיו מכניסים אותי ממש לחרדות).

אוסיף שחוץ מקרוהן, אני סובל גם מהזעת יתר בכפות ידיים (עול חברתי כשלעצמו), אלרגיות, דלקת פרקים חריפה ותת משקל. כן, "בורכתי" בהרבה "מתנות" בחיים האלה. התקפי קרוהן באו וחלפו בזמן שאני מחליף תרופות כמו גרביים, ואז הגיע הגיוס. הייתי נחוש להתגייס אז כמו כולם, אז הסתרתי מידע רפואי בצו הראשון. קיבלתי קבא ודפר טובים והתחלתי להתמיין לכל מיני מסלולים, למרות שיום סיירות שמאוד רציתי לא קיבלתי. הזמן עבר, המצב הרפואי עוד פעם החמיר וזאת בנוסף לכישלון שלי בכל מיני מיונים שדרשו כישורים חברתיים, כי שלי היו מאוד מנווונים. הציונים בבית הספר היו טובים, 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, הוצאתי 700 בפסיכומטרי שעשיתי במהלך כיתה יב', אבל המראיינות והמאבחנות הצבאיות סוג של "קלטו" שמשהו לא בסדר איתי ואני חושב שזה הפיל אותי. באיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה, אז שלחתי למיט"ב מידע רפואי עדכני ומיד קיבלתי פטור מגיוס וזימון לועדה רפואית.

בועדה הרפואית אמרו לי שאוכל להתנדב, וזה הכניס אותי לתהליך מייגע של שנתיים. מדור מתנדבים לא מגיב להודעות שאני שולח, עושה לי את המוות. החודשים עוברים ואני לא עושה עם עצמי כלום, נרקב בבית. בסופו של דבר שלחו לי זימון לרופא מתנדבים, וזאת אחרי שכבר עברתי סיווג ביטחוני וראיון ליחידה מודיעינית מסווגת. הרופא שם אמר לי "תראה, אני יכול לדפוק אותך קצת (לא לגייס אותך ותפסיד מזה באזרחות), ואני יכול לדפוק אותך הרבה (לגייס אותך ולפגוע בבריאות שלך)." לגייס אותי בזמן הקרוב מבחינתו היה בלתי אפשרי, למרות המלצה רפואית מהרופא גאסטרו המטפל שלי שאישרה שאני יכול להתגייס. הוא טען שחולי קרוהן הוא מגייס רק כאשר המצב שלהם מצוין, והוא "רואה עלי שאני חולה." כששאלתי אותו בייאוש כמה שנים הם עוד מצפים שאני אחכה לגיוס, הוא ענה לי, ואני מצטט, "אתה לא מאיים עלי. לך יש יותר מה להפסיד מהצבא." היחס באופן כללי היה מאוד מבזה ומשפיל, כאילו הצבא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי להתנדב, ואני צריך להתרפס ולהילחם על הזכות הזאת. אז המשכתי לחכות, לשלוח ערעורים, לקוות שהבדיקות הבאות יצאו תקינות ואוכל להתנדב.

בתקופה הזאת התחלתי לעבוד בקופה של הסופר ליד הבית כי ההורים לא הפסיקו להתלונן שאני "לא מתגייס, לא עובד, לא לומד, לא נפגש עם חברים." לצערי זו התבררה כטעות, כי מה שקרה בעבודה הזאת שבר אותי לחלוטין. החודשים הראשונים היו בסדר, עבדתי שם עם חבר אחר מהתיכון שגם היה בתהליך התנדבות לצהל כחולה צילאיק ועם עוד בנים ובנות באיזור הגיל שלי. מצב הרוח שלי התחיל להשתפר למרות שהמצב הרפואי עדיין היה בפח וגרם לי למספר "סיפורי שירותים" מביכים שאני בטראומה עליהם עד היום.

התפנית הגיעה כשפגשתי את ת', בחורה חדשה שהצטרפה לעבודה וציוותו אלי כדי שאאמן אותה על הקופה. בחורה מאוד קולנית, ביטחון עצמי בשמיים, ההפך הגמור ממני. היא נדלקה עלי והתחילה איתי באגרסיביות (חיבוקים מול לקוחות, מגע אינטימי לא הולם בזמן עבודה וכו'), הכול בהסכמה, לא דחיתי אותה כי הכול היה לי חדש ומרגש, אבל גם לא ידעתי להגיד "לא" כשצריך, או "בואי נאט את הקצב." הרי בד"כ כגבר אתה אמור להיות זה שרוצה לקדם את היחסים, ולא הבחורה.

הבחילות והחרדות חזרו אז במלוא העוצמה, ואז חטפתי יובש בשפתיים. נשמע בקטנה, לא? יובש בשפתיים, שמים וזילין, עובר אחרי יומיים. זה גם מה שאני חשבתי אז. רק שהיובש לא עבר, ולמעשה התחיל גם קילוף לרוחב השפה התחתונה שנראה ממש נוראי. התפטרתי מהעבודה, וסיימתי את הקשר עם ת' (שנגמר בצורה ממש מכוערת, אבל אין לי אנרגיות לפרט על זה עכשיו.) אני קונה עשרות תכשירים לשפתיים. רואה מספר דרמטולוגים, מתייעץ עם רופא הגאסטרו, אף אחד לא יודע מה זה הדבר הזה. יובש וקילוף כרוניים וקיצוניים בשפתיים שמקשים על דיבור, אכילה, שתייה, שמירה על הגיינת פה בסיסית. זה יותר גרוע מכל מחלה אחרת שיש לי. אני מעדיף שכל המעי שלי יהיה מודלק ומדמם, רק שהשפתיים יחלימו. יש כאן גם עניין אסתטי-ויזואלי, כי שפה יבשה ומקולפת זה לא מחזה מלבב במיוחד ואנשים שמים לזה לב. הדבר הזה הכניס אותי לשוק ושבר אותי לגמרי. התנדבות לצה"ל ירדה מהפרק ואני יושב בבית חודשים, לא מבין מה עשיתי בחיים שמגיע לי הסבל הזה. מחיפוש באינטרנט אני מוצא שמדובר על תסמונת שנקראת Exfoliative cheilitis, ושיש לזה קהילות תמיכה באינטרנט של אנשים שסובלים ללא מזור. מחקרים מוצאים קשר בין הפרעות נפשיות למחלה הזאת, אבל זה ביצה או תרנגולת. לא ברור עם המחלה עצמה היא תגובה של הגוף לדיכאון, או שאנשים שחולים במחלה הזאת נוטים לפתח דיכאון. טיפול כולל מגוון משחות סטרואידיות ומריחת קרמים כדי להגן על העור, אבל לי שום דבר לא עוזר.

אני לא יכול להפריז בסבל שיובש קיצוני בשפתיים וקילוף כרוני שלהם יכול לגרום. יש ימים שאני קם בבוקר והשפה מרגישה כמו נייר זכוכית, מרגיש לי בלתי אפשרי לדבר. מגע עם מים מחמיר את המצב, אז אני צריך לשתות עם קשית, להיזהר עם אוכל. פשוט סיוט. יותר גרוע מכל מה שקרוהן היה מסוגל לעשות.

אז זו המציאות החדשה שלי. לא מספיק קרוהן ומגוון הבעיות שכבר סבלתי מהן, עכשיו גם איבדתי את השפתיים שלי. ההורים ממשיכים ללחוץ עלי לעשות משהו עם החיים שלי כי לקח לי המון זמן "להתוודא" בפניהם שפיתחתי את הבעיה הזאת בשפתיים. אני לא יודע למה כל כך קשה לי לדבר על זה, אבל משום מה יש בזה הרבה בושה. אולי כי שפתיים זה איזור אינטימי, לא יודע.

זה גרם לי להבין שאני צריך לקנות לעצמי זמן. לקנות לעצמי כמה שנים טובות כדי לתת לשפתיים שלי להחלים ולהוריד את ההורים מהגב (שהרי אני תלוי בהם לחלוטין כלכלית וחייב לרצות אותם). ואיזה כלי יותר טוב יש לדחיית החיים האמיתיים מלימודים אקדמיים? זה הוביל אותי לתואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. קניתי בקבוק קטן של וזילין שהיה איתי בכיס לכל מקום שהלכתי, והתחלתי את התואר.

הסמסטר הראשון היה סבבה, למרות התלקחות של הקרוהן וקושי ביצירת קשרים חברתיים בתואר שנבע מהחוסר נוחות באקט של הדיבור. סיימתי סמסטר ראשון עם ממוצע 82 ועם כמה חברים לתואר. אבל ככל שהזמן עבר המצב הלך והחמיר, השפתיים נהפכו לנטל שממש כבר נמאס עלי, הפסקתי לקחת את התרופה הביולוגית שטיפלה בי בקרוהן כי חשדתי שהבעיה בשפתיים התפתחה כתופעת לוואי אליה, זה לא עזר בכלום וגרם להתקף ענק. ניסיתי נוגדי דיכאון על דעת עצמי שגרמו לי לישון סמסטר שלם, סטרואידים, שום דבר לא עזר. הדלקת מפרקים התלקחה כשבשיא שלה הייתי צריך פאקינג קביים כדי להתנייד עם כאבי תופת, אז עברתי להיות מטופל בבית חולים מול צוות שלם של רופאים מומחים כי המצב שלי רק הלך והסתבך. הפסקתי להגיע להרצאות, עברתי ללמידה עצמאית נטו. ניתקתי קשר סופית עם כל החברים מהתיכון בגלל שלא רציתי שיראו אותי במצב הפתטי הזה. הפסקתי להגיע לאירועים משפחתיים, פספסתי חתונות של בני דודים מה שגרם לריבים עצומים עם ההורים, בעיקר אמא. כשההורים היו מזמינים משפחה בחגים הייתי מתחבא בחדר. נהפכתי ליצור עלוב, פתטי ונכה, בקושי חי. התביישתי בכשלון שלי בכל התחומים ולא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב הזה.

אם לא מספיקות הצרות, בסמסטר 4-5 הבנתי שאני שונא אלקטרוניקה ולא סובל את הקורסים ההנדסיים. התואר בנוי בצורה כזאת שהסמסטרים הראשונים מורכבים מקורסים בסיסיים במתמטיקה, פיסיקה, עם קצת תכנות, ואולי מעגלים חשמליים בקטנה. ומכל אלה מאוד נהניתי, אבל את הקורסים הכבדים בהנדסת חשמל ואלטרוניקה שנאתי (מעגלים אנאלוגיים/קוונטיים/אלקטרוניקה 2/ שדות חשמליים/תמסורת/בקרה). יותר מדי נפנופי ידיים. חשיבת הנדסית שאולי לא ממש מדברת אלי. במתמטיקה טהורה יש אקסיומות, הגדרות, ומשפטים. הכול בנוי בצורה לוגית ואלגנטית. בהנדסה נכנס אספקט של יצירתיות/גמישות שלא הצלחתי להפנים. ההשקעה שלי בלימודים שכבר אז הייתה לא משהו רק התדרדרה, והגעתי למצב שאני לומד קורס שלם בשבועיים, מפסיק להגיש תרגילי בית (ומקבל פטור מהגשות על ידי שליחת מכתבים מרופאים ומאישפוזים למרצים-לא היו חסרים לי תירוצים להתחמק מעבודה). נוכחות בהרצאות יורדת לאפס. לא טורח אפילו לפתור מבחני עבר לפני מבחן. נמאס לי מהתואר, נמאס לי מהחיים.

בסופו של דבר לקח לי 6 שנים לסיים את התואר, 2017-2023, מריחה של שנתיים. את המבחן האחרון עשיתי לפני שבועיים, ואני הולך לסיים עם ממוצע סופי 80. (אולי 81 אם יעגלו חצי נקודה למעלה, אבל כנראה 80.) במהלך השנה האחרונה התחלתי לעבוד על עצמי מאוד חזק מנטלית ופיזית. סידרתי שעות שינה, בניתי לעצמי סדר יום מאוד נוקשה אבל כזה שעוזר לי להתמודד עם הקשיים המנטליים והגופניים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, עושה אימון כוח על טבעות במרפסת, שותה שייק בריא של 1000 קלוריות (קל לעיכול ואני צריך את הקלוריות), עושה מקלחת קפואה (תרפיית קור בשיטת ווים הוף), תרגילי נשימה, מדיטציה, מגביה מסך, עכבר ומקלדת כדי לא לשבת כל היום, ומתחיל לעבוד. אני עובד על אתר אינטרנט, כותב סיפור שאני מפרסם באינטנרט בהמשכים עם כמה מאות קוראים (מתוך איזו פנטזיה רחוקת טווח להשלים הכנסה כסופר יום אחד). בניתי בחודשים האחרונים מוצר שימושי שמשתמש ב API של ה LLMs החדשים (אבל כנראה ללא היתכנות כלכלית). מדדי הדלקת ירדו, אני מרגיש טוב יותר מבחינת קרוהן למרות שאת הרופאים המטפלים מזמן הפסקתי לראות מתוך ייאוש.

השאלה היא, מה עכשיו? אני לא יכול הרי להישאר בבית הוריי כל החיים. חייב להתפרנס ממשהו. עכשיו שסיימתי את התואר אני מרגיש את השעון מתקתק.

התרחיש האידיאלי מבחינתי הוא למצוא משרת תכנות מהבית, אבל:

-ממוצע 80 אחרי מריחה של 6 שנים זה לא ממוצע טוב בכלל.

- אין לי ניסיון תעסוקתי רלוונטי כי לא עבדתי בכלל במהלך התואר.

-קורות החיים שלי ריקים מתוכן. בן 26, לא עשיתי צבא, ישבתי שלוש שנים בבית בלי לעשות כלום. מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?

- מניח שאצטרך לחשוף מצב רפואי בפני מעסיקים פוטנציאלים, והם כנראה יעדיפו לא להסתכן בהעסקת עובד נכה.

-הידע שלי בתכנות מאוד בסיסי ונובע בעיקר מפרויקטים אישיים. לקחת כמה קורסים רלוונטים במהלך התואר, אבל כנראה לא קרוב למה שסטודנט במדעי המחשב מקבל.

-הבעיה בשפתיים לא השתפרה בכלל, רק החמירה עם השנים, ומפריעה לי מאוד בתקשורת הבין אישית. אני ליטרלי שותה מים עם קשית ובמרבית היום דיבור זה פשוט סבל. אני באמת לא מבין איך אהיה מסוגל לעבוד עבודת הייטק מלחיצה במשרד עם צוות של אנשים שאצטרך לתקשר איתם כל היום.

הדבר הכי נוראי הוא שאני תלוי כלכלית בהורים שלא מסוגלים להבין מה עובר עלי. הושבתי אותם כבר מספר פעמים ל "שיחה רצינית," הסברתי להם בשפה מאוד ישירה בדיוק מה עובר עלי, בדיוק מה הם הקשיים הרפואיים. מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.

קיצר, אם מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזאת, אני אסיר תודה. לא יודע למה אני מצפה האמת, יודע שאין פתרונות קסם. אני פשוט עייף כבר מהחיים האלה, רוצה ללכת לישון ולהתעורר עוד 100 שנה כשהטכנולוגיה מספיק מתקדמת כדי להחליף את הגוף השבור שלי. מצד אחד אין לי תקווה שהמצב הרפואי ישתפר, מצד שני אני לא יודע איך אפשר לחיות חיים נורמטיביים ככה. אני מוותר על זוגיות, משלים עם העובדה שילדים כנראה לא יהיו. כרגע רק רוצה למצוא דרך להתפרנס בכבוד ולצאת לעצמאות כלכלית.
זו לא חפירה אלא סיפור חיים מרגש.

אחלק את תשובתי לשני חלקים: ראשית עידוד והעצמה ,לאחר מכן, עצות (מתוך ניסיון חיי הצנוע שעמו אולי תוכל להזדהות במידת מה).
אנסה להיות תמציתי (אך לא מקמץ במילים) על מנת להקטין את הסבירות שאחזור על דברים שכבר שמעת.

1. יצור עלוב,פתטי ונכה לא היה מסוגל לסיים תואר ראשון בהנדסת חשמל, להיאבק אל מול מערכת אטומה כצה"ל ולהחזיק בחוזק נפשי כשלך.
הגעת לנקודת שפל כה עמוקה (בפן הגופני והנפשי) ועם זאת, הצלחת לרומם את עצמך ולא להיכנע לתכתיבי נסיבות חייך בקלות.
אדם שמגיע לנקודת השפל פתוח לשינוי הגדול ביותר ונראה שעדיין לא מיצית את עצמך.

אני מאמין שאתה בעיקר תר אחרי דרכי פעולה ליציאה מן המשבר ולכן אעבור לחלק השני (מילות עידוד וריכוך הן בעלות ערך אך אינן מהוות פיתרון ארוך טווח).

2. עצות:
- הוריך אינם מסוגלים להבין את גודל המצוקה בה אתה שרוי. שקלת לפנות לער"ן לייעוץ ולתמיכה?
- אתה חייב לנבור בפצעייך האישיים על מנת שאלו יפסיקו לרדוף אותך.
אינך חייב לחשוף חולשות בפני כל אחד (אפילו חברים קרובים) אך עליך להפגין חמלה כלפי עצמך.
חמלה היא אינה כניעה או וותרנות או תירוץ לחוסר פעולה אלא היכולת להשיל מעליך את רגשות האשם שמונעים ממך לקבל את עצמך ולהשתנות (שני הדברים אינם סותרים זה את זה!).
- מצבך הרפואי גרם לך להסתגר ולחוש מנוכר ודחוי. תגובת החברה בוודאי לא עזרה.
איבדת אמון בבני אדם כבר לפני זמן רב (ואני מדגיש, בחלק מהמקרים חוסר האמון קרם עור וגידים בצדק).

אך שאלה לי אליך(ממרום שנותיך), האם חוסר האמון בחברייך בתיכון היה בעל נגיעה במציאות?
האם אתה חושב ששגית כשבחרת לא לבטוח בחברים ככלל?
אולי הם היו מקבלים אותך ב"מצבך הפתטי"(?)
ממליץ לך להרהר בכך .
אדם שאינו בוטח באף אדם שוגה בדיוק כמו אדם שבוטח בכל אדם, זכור זאת.
את אמונך בבני אדם (לדעתי) לא ניתן להשיב בנקל ובשל זאת אמליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי או לפחות לצרוך תכנים מהעולם הזה על מנת להשכיל ולרכוש כלים לשינוי התודעה.
פניה לפסיכולוגי מצריכה אומץ (וגם הכרה בכך שעליך להפגין פגיעות ולחשוף חולשות) אך זהו סבל רגעי לעומת סיפוק ארוך טווח שתשיג בעקבות יציאה מן המשבר.

- חוסר אמון כולל בבני אדם והאמונה שחולשה ופגיעות הן רעות ומקור לבושה בסבירות גבוהה מנועות ממך להיכנס לקשר זוגי בריא בו אתה מסוגל לחוש סיפוק ואמון.
סיבה נוספת לטפל בעניין.

אשמח שתגיב על מנת להבין האם תגובתי סייעה במידת מה. אשמח לשמוע ממך עוד (גם כאוזן קשבת).
לסיכום, לא אטען שנסיבות חייך פשוטות (והן לא) אך מכתיבתך אני מבחין ביכולת ובנכונות להתפתח,לצמוח ולשכתב את גורלך.
 
האם אתה מקבל קצבה מביטוח לאומי? אם לא- תברר איתם מה מגיע לך.

מה אני אכתוב, שעבדתי בסופר כקופאי?
תכתוב ''עבודות זמניות''.

יש למשל אנשים שעברו תאונות דרכים וקיבלו שיתוק
הכרתי אדם כזה (הוא נפטר). יכל להזיז רק את הראש והידיים.
כואב לראות מישהוא במצב קשה כזה.
צריך להגיד תודה על מה שיש, גם אם זה לא הרבה, כי תמיד יהיה מישהוא במצב קשה יותר.
אולי זה נשמע (נקרא) לך מתנשא, אבל זו לא הכוונה שלי.
כל אחד מקבל ''קלפים'' שונים בחיים. זאת הבחירה שלך מה לעשות איתם. כמו שכתבו לך, אחרים יכולים לראות אותך באור אחר- דברים שאתה לא שם לב אליהם כי אתה ממוקד במחשבות שיש לך על עצמך.
ובהחלט כל הכבוד לך שכתבת כאן! לדעת לבקש עזרה זה דבר חשוב.

בפעם הראשונה שעשיתי מדיטציה זה היה מהמם:
דמיינתי את עצמי בחוף הים. מתוך הים יצאה מראה (אל תשאל למה, אין לי תשובה לזה, זה פשוט מה שקרה). מתוך המראה יצאה ''אני מהעבר''.
חיבקתי את עצמי-מהעבר ובכיתי.
ממליצה. זה מאוד מרגיע.

יש לי כמה ספרים בנושא:
לשבור את ההרגל להיות עצמכם- ג'ו דיספנזה.
שבעה שערים לתקשור - ירון זפרן
שיטת סילבה לשיפור הצד השני של המוח - חוזה סילבה ורוברט סטון.


מה אבא שלי ענה? "עזוב שטויות, לך תכיר בחורות בפייסבוק כבר שתהיה לך מישהי." אמא מעט יותר סימפטית, אבל גם לא מבינה. הם פשוט לא מסוגלים להבין את זה ומבחינתם אני חייב למצוא עבודה שתוציא אותי מהבית.
לאנשים קשה לקבל שינוי. המוח אוהב את ה''מוכר והבטוח''. שינוי חשיבה זה דבר לא קל.
לא ברור לי למה הם לא תומכים בך נפשית- הם הרי רואים כמה קשה לך. הם יודעים מה המצב שלך.
אולי הם אומרים לעצמם שאם ''יטאטאו את הבעיה מתחת לשטיח'' אז היא תיעלם?
הם צריכים להבין שהכחשת בעיה לא תפתור אותה.
 
אתה יכול ללכת לחדר כושר או לעסוק בכל פעילות ספורט שתעזור לך לבנות שרירים?
 
רשמו לך הרבה דברים פה.
אוסיף שקצת מוכר לי העיניין עם המעיים בתור אדם שיש לו קוליטיס. יש אנשים שאני מכיר שהדבר היחיד שעזר להם להתמודד עם המחלה זה גראס רפואי. מפרך לקבל את האישור הזה, אבל אם תרופות ביולוגיות לא תמיד עוזרות לזה, שקול את הכיוון הנ״ל.
אני גם בהחלט חושב ששיחות עם פסיכולוג יכולות לעזור לך בכל תחום. בתכלס כולם צריכים פסיכולוג. אין בושה בזה או משהו.
 
700 בפסיכומטרי ותואר בהנדסת חשמל מאוניברסיטת תל אביב שנעשה בחלקו הגדול בלימוד עצמאי בבית בלי לבוא להרצאות ותוך כדי מצב בריאותי קשה. אתה כנראה יותר חכם מ 99 אחוז באוכלוסייה הכללית וגם מ 98 אחוז בפורום הזה. אנחנו צריכים לקבל ייעוץ ממך ולא אתה מאיתנו.
 
נושאים דומים
פותח הנושא כותרת פורום תגובות תאריך
ח מסיים כעת תואר בכלכלה וסטטיסטיקה, ומרגיש די נואש התפתחות אישית 40
O נקודת זיכוי בגין תואר אקדמי שלא נוצלה מיסים 3
ETF Shark צעדים ראשונים בתחום ה-Data Science: תואר ראשון והתחבטויות התפתחות אישית 9
G תואר בגיל מאוחר במדעי המחשב (פתוחה) התפתחות אישית 41
ב תואר במדמ"ח בפתוחה לרגל המצב התפתחות אישית 18
י תואר שני בכלכלה התפתחות אישית 3
R תואר שני מדעי הנתונים התפתחות אישית 5
N תואר ופרישה מוקדמת פרישה מוקדמת והחיים שאחריה 33
Y תואר בפיזיקה או בחשמל התפתחות אישית 4
M איך להציג תואר שנמרח בקורות חיים? התפתחות אישית 10
י לא מצליח למצוא עבודה (בעל תואר ראשון בכלכלה חד חוגי) התפתחות אישית 25
L תואר ראשון התפתחות אישית 23
@ תואר שני - הנדסת מכונות התפתחות אישית 5
לאץ' תואר בגיל מאוחר התפתחות אישית 27
א חיפוש משרות שלא דורשות תואר ראשון התפתחות אישית 2
A תואר שני בסטטיסטיקה, כדאי? התפתחות אישית 2
י סיום תואר ראשון בכלכלה (חד חוגי) וחיפוש עבודה התפתחות אישית 11
S להמשיך לתואר שני בארכיטקטורה או לעשות תואר ראשון נוסף במדעי המחשב? התפתחות אישית 4
A תואר שני במדעי המחשב- בחירת תחום התמחות (נושא לתזה) התפתחות אישית 5
AsMachined הסבה להייטקס - bootcamp או תואר שני? התפתחות אישית 15
C תואר שני במדעי המחשב התפתחות אישית 27
A תואר במנהל עסקים התפתחות אישית 2
ס מה אתם הייתם עושים ? דחיית תואר בשנה למען מקום טוב יותר אוף טופיק 13
ל תואר דו חוגי בכלכלה ומדעי המחשב התפתחות אישית 3
י תואר שני בכלכלה במגמת מדעי הנתונים ללא תזה התפתחות אישית 2
U תואר במדמח באוניברסיטה נחשבת או בוטקאמפ? התפתחות אישית 61
S תואר שני במדעי המחשב - האם כדאי? התפתחות אישית 5
ז תואר שני התפתחות אישית 14
הפרופסור תעודות מקצועיות אונליין בשילוב עם תואר שני התפתחות אישית 24
א תואר במדעי המחשב בגיל 40? התפתחות אישית 20
י התייעצות לגבי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה פוסטים מאיכות נמוכה 1
F תואר מהארץ נחשב בארהב ? אוף טופיק 0
Q עבודה בהייטק דרך לימוד עצמי (בלי תואר) כמו בארצות הברית? אוף טופיק 12
ג לימודי תואר ראשון בדברצן-הונגריה אוף טופיק 19
ד שאלה עבור חבר - תואר במשפטים התפתחות אישית 3
ל תואר בטכניון - או קורס משולב של infinity labs ותעשייה האווירית? התפתחות אישית 24
G מימון תואר שני / MBA התפתחות אישית 8
Lag בחירת כיוון לאחר תואר ראשון התפתחות אישית 14
ח דחיית נקודת זיכוי בגין תואר אקדמי - התמחות מיסים 2
הפרופסור תואר שני במדעי החיים התפתחות אישית 11
Y עבודה בהייטק אחרי תואר בפיזיקה עם ניסיון התפתחות אישית 20
ז תואר שני בחו"ל התפתחות אישית 11
מ תואר שני בהנדסת חשמל בלי תזה - שווה משהו? התפתחות אישית 2
A תואר בסטטיסטיקה ומדע הנתונים התפתחות אישית 30
F קורסים בהייטק או תואר מדעי המחשב מרופין ? התפתחות אישית 13
F תואר ראשון ללימודים מה כדאי? התפתחות אישית 7
C תואר במדעי המחשב בהתמחות מדעי הנתונים התפתחות אישית 3
מ בחירת מקום ומסלול לימודים - תואר ראשון (ושני?) התפתחות אישית 8
Y תואר שני בכלכלה התנהגותית ומשכורת ל Game economist התפתחות אישית 0
הפרופסור סיימתי תואר ראשון ואין לי מושג מה הלאה התפתחות אישית 107

נושאים דומים

Back
למעלה