מסודר כלכלית ואלהורי - מתקשה למצוא משמעות בחיים

[ווטרן-טירון]

כשאני מביט על עלים ירוקים ומתעקלים של צמח קטנטן בודד, מאחוריו רקע צהוב של פריחה אביבית, ובאוזניות שלי נשמע איזשהו צליל Ambience ממשחק מחשב ישן או מהאיים הקריביים, אני נזכר שאין שום צורך במשמעות בחיים. לפחות מהסוג עליו אתה מדבר. וכמו כן, שבשביל להנות מרגעים כמו אלו, נראה לי שמוטב לא להיות עשיר או עצמאי כלכלית.

 

[Roi]

נראה לי שמוטב לא להיות עשיר או עצמאי כלכלית.

הסכמתי עם הכל עד הקטע הזה...לא מבין איך זה קשור ולמה מוטב שלא להיות עשיר או עצמאי כלכלית?

 

[ווטרן-טירון]

הסכמתי עם הכל עד הקטע הזה...לא מבין איך זה קשור ולמה מוטב שלא להיות עשיר או עצמאי כלכלית?

עבורי, באופן אישי וסובייקטיבי לגמרי:

- שינויים בחיים או התבגרות גורמים לשינויים אלו ואחרים, ברמות משתנות, בתפיסה הסובייקטיבית של דברים, של פעלויות ושל מטרות ויעדים.

לדוגמה: שירים שכעת מתנגנים פשוט נחווים אצלי באוזניים כרעש לבן ולא הבנתי מדוע בעבר נהניתי מהם בכלל (לעתים יוצא לי לחוות את אותה הנאה מחדש, אבל בתדירות נמוכה ביותר). תחום שנחשפתי אליו בגיל 16 לראשונה והתרגשתי ממנו מאוד, נחווה בעיני עכשיו כתחום שעבר זילות רבה ואני אף לעתים תוהה מה אני בעצמי חיפשתי בו. הפורום הזה כמובן, היום הוא נחווה בעיני כליברלי כלפי הדיוטות אבל מנגד לא באותה רמת איכות של שנת 2015.

נראה לי שמדובר בתופעה נפוצה.

- ככל שחשבון הבנק שלי או תיק ההשקעות תופחים, אני מעריך אחרת דברים שאני רוכש או את המטרות הכלכליות שלי, את כושר הקנייה והחיסכון שלי. זאת לא צורה בעיני.

אני דיי בטוח שאם אעז לצאת לעצמאות כלכלית, פחות אעריך הזדמנויות לשהות בטבע או להנות מאורבניות נפלאה, שיהיו בוודאי תדירות יותר (הטבע הקרוב ולא הרחוק עבורו עלי לשלם). וכמו כן, ההזדמנות והצורך בהוצאות יגדלו גם הן. ברגע שכושר הקנייה שלי יגדל משמעותית, נראה לי שהדופמין במוח יעריך דברים בעיקר ע"י שאלה מספרית - כמה הוא עלה או שווה? ומהי מידת יכולתי להשיג אותו? (או כמה מאמץ הוא דורש ממני?). זה לא נראה לי כמנגנון בריא במיוחד.

כאשר אני כותב "פחות אעריך הזדמנויות", כנראה שלא מדובר במשהו התלוי ברצון החופשי או במחשבות המודעות שלי.
* מוטב גם להזכיר כהמשך לכל זה את הרעיון של חשיפה ממושכת שעלולה להעלות או להוריד את השפתעם של דברים עלינו.

לכן, לדעתי מוטב להתייחס לכל הקונספט הזה של פרישה מוקדמת בחוכמה ובזהירות. לא שאני שולל זאת על הסף, אבל לדעתי מוטב להיות צנועים בהקשרים הללו.

באופן כוללני יותר, התקדמות לעבר האושר ברוח מערבית-מודרנית-טכנוקרטית, אף פעם לא נצצה לי יותר מידי.

 

[Homer]

עבורי, באופן אישי וסובייקטיבי לגמרי:

- שינויים בחיים או התבגרות גורמים לשינויים אלו ואחרים, ברמות משתנות, בתפיסה הסובייקטיבית של דברים, של פעלויות ושל מטרות ויעדים.

לדוגמה: שירים שכעת מתנגנים פשוט נחווים אצלי באוזניים כרעש לבן ולא הבנתי מדוע בעבר נהניתי מהם בכלל (לעתים יוצא לי לחוות את אותה הנאה מחדש, אבל בתדירות נמוכה ביותר). תחום שנחשפתי אליו בגיל 16 לראשונה והתרגשתי ממנו מאוד, נחווה בעיני עכשיו כתחום שעבר זילות רבה ואני אף לעתים תוהה מה אני בעצמי חיפשתי בו. הפורום הזה כמובן, היום הוא נחווה בעיני כליברלי כלפי הדיוטות אבל מנגד לא באותה רמת איכות של שנת 2015.

נראה לי שמדובר בתופעה נפוצה.

- ככל שחשבון הבנק שלי או תיק ההשקעות תופחים, אני מעריך אחרת דברים שאני רוכש או את המטרות הכלכליות שלי, את כושר הקנייה והחיסכון שלי. זאת לא צורה בעיני.

אני דיי בטוח שאם אעז לצאת לעצמאות כלכלית, פחות אעריך הזדמנויות לשהות בטבע או להנות מאורבניות נפלאה, שיהיו בוודאי תדירות יותר (הטבע הקרוב ולא הרחוק עבורו עלי לשלם). וכמו כן, ההזדמנות והצורך בהוצאות יגדלו גם הן. ברגע שכושר הקנייה שלי יגדל משמעותית, נראה לי שהדופמין במוח יעריך דברים בעיקר ע"י שאלה מספרית - כמה הוא עלה או שווה? ומהי מידת יכולתי להשיג אותו? (או כמה מאמץ הוא דורש ממני?). זה לא נראה לי כמנגנון בריא במיוחד.

כאשר אני כותב "פחות אעריך הזדמנויות", כנראה שלא מדובר במשהו התלוי ברצון החופשי או במחשבות המודעות שלי.
* מוטב גם להזכיר כהמשך לכל זה את הרעיון של חשיפה ממושכת שעלולה להעלות או להוריד את השפתעם של דברים עלינו.

לכן, לדעתי מוטב להתייחס לכל הקונספט הזה של פרישה מוקדמת בחוכמה ובזהירות. לא שאני שולל זאת על הסף, אבל לדעתי מוטב להיות צנועים בהקשרים הללו.

באופן כוללני יותר, התקדמות לעבר האושר ברוח מערבית-מודרנית-טכנוקרטית, אף פעם לא נצצה לי יותר מידי.

כמו שסבתא שלי אמרה, להיות עני זה לא בושה, אבל זה מאוד מאוד לא נוח.
עצמאות כלכלית והביטחון שהיא מקנה לא סותרים את ההנאות הקטנות בחיים. יש דברים שאני נהנה מהם פחות כי השתניתי עם השנים, אבל זה לא כי יש לי יותר כסף.

 

[ווטרן-טירון]

כמו שסבתא שלי אמרה, להיות עני זה לא בושה, אבל זה מאוד מאוד לא נוח.

תודה על השיתוף, נראה שסבתך סיפקה משפט מעניין המעיד על הרבה חוכמת חיים, אצטרך לצבור עוד כמה עשרות שנים לקילומטראז' על-מנת לברר האם הוא גם נכון.. :]

עצמאות כלכלית והביטחון שהיא מקנה לא סותרים את ההנאות הקטנות בחיים. יש דברים שאני נהנה מהם פחות כי השתניתי עם השנים, אבל זה לא כי יש לי יותר כסף.

נראה לי שבמאה ה-21 יותר נדיר להיתקל באנשים שהאמירה הזאת באמת תופסת לגביהם (בייחוד בישראל). וגם לגבי אלו שהאמירה אכן תקפה לגביהם, נראה לי שמדובר באלמנט זמני התלוי במשתנים דטרמניסטים בעיקר.

 

[Homer]

אני מאחל לך שלא תצבור את אותו קילומטראז' של סבתא שלי... היא סבלה המון בחייה.
סבתא שלי קיבצה נדבות בשביל להשיג אוכל לדוד שלי, זה לא ביטוי מליצי, היא ממש קיבצה נדבות כמו ברחוב בהודו (כמו שאתה מבין, שנות ה-40 לא היו טובות לעם היהודי בכלל ולמשפחה שלנו ספציפית). אמא שלי נולדה ב1945, אחרי המלחמה. עד גיל 8 אמא שלי גדלה בצריף של חדר אחד, בלי מים זורמים, השירותים היו בחצר. זה מכניס הרבה דברים שיש לנו היום לפרופורציה ומסביר למה עדיף שיהיה כסף. דור הנכדים (הדור שלי) גדל כבר ברווחה, אבל אני יכול להבטיח לך שאף אחד במשפחה שלי שגדל בעוני (אמא שלי, אחיה, סבי וסבתי ז"ל) לא מתגעגע לאותה תקופה.

 

[דן ג]

מאוד מתחבר להפרדה בין "משמעות" לבין הרצון לקום בבוקר. עבורי "משמעות" בעשייה תמיד הייתה דבר חמקמק - אם לעבוד בקיוביקל 8 שעות ביום זה לא משמעותי, האם ללמד מישהו ולעזור לו לעבוד בעבודה כזו זה כן? האם להאריך את תוחלת החיים האנושית (ובכך להכביד על האקלים והכלכלה) זה משמעותי? מתחבר גם להפרדה בין ילדים למשמעות - בשביל שלגידול ילדים תהיה משמעות כדאי שיהיה מה לאחל להם בבגרותם, אחרת מדובר בהמשכיות של ריקנות. אגב בהקשר זה שווה לראות את Soul של Pixar למי שלא ראה :P (לא מחזיק, לא ממליץ)

הרבה מהימים הסיבה שלי לקום מהמיטה היא חשק לצאת להליכה הרגילה שלי, ואז לחתוך סלט ולאכול על הספסל בחוץ עם ספר הפנטזיה התורני. עבורי זה לא מתיישן. דווקא בעבודה הייתה חסרה לי סיבה טובה לקום, פרט ללחץ לענות למיילים ולקבל עוד החלטות (אבל זה אני, אחרים אומרים שהם אוהבים לעבוד ואני לוקח אותם במילתם). משמעות, ככל שמחפשים כזו, כן הגיעה מכיוון אחר - במקום לנסות לספק ערך לאנשים שאני לא מכיר, שהייתה חלקית מסווה לרצון להוכיח עצמי למישהו תוך הפעלת מתח מתמיד על הקשרים האנושיים שלי, מצאתי עצמי מספק יותר ערך לאנשים שקרובים אליי, כשהעיניים הפכו ליותר רואות והאזניים ליותר קשובות.

באשר להשפעת הפרישה על איך שרואים כסף, אפשר בקלות לראות את זה גם הפוך. בזמן הצבירה, 500 ש"ח כהוצאה חודשית מיתרגמים לכמה שעות עבודה בחודש - בטל בשישים. בשלב המשיכה, 500 ש"ח נוספים בחודש הם 200,000 ש"ח שחסרים מהצבירה, או לחילופין מצריכים שילוב של עבודה (גם עם מעט ממנה) בחיים, וזה לא תמיד דיל שששים לקחת. לטובה ולרעה נהיה יותר ברור מה [לא] שווה את ההוצאה.