קצת מתוך דרויאנוב (
ספר הבדיחה והחידוד)
357 קמצן נצטער צער גדול על כיסא שנשבר לו. אמרה לו אשתו:
אדם מן היישוב אינו מצטער כל-כך על הפסד מועט כזה.
כעס הקמצן:
לא הפסד אחד הוא זה, אלא שלושה הפסדות כאחת. ראשית, הכיסא נשבר; שנית, חמישה זוזים היה שוויו; ושלישית – עכשיו אני צריך לקנות כיסא אחר במקומו.
358 בזבזן, בנו יחידו של עשיר קמצן, בנה בית והתקין לו אולם לאורחים יפה ומרוּוח. וכשבא האב הקמצן לראות את הבית ונכנס לאולם-האורחים נבהל למראה-עיניו וקפא במקומו. הסתיר הבן הבזבזן את ליגלוגו בתוך לבו ואמר לו:
אבא, אולם זה מה הוא בעיניך?
גימגם האב והחזיר:
יפה, יפה מאוד... סבורני, שאולם זה יש בו, חס-ושלום מקום למאה אורחים...
359 אמרו לו לעשיר קמצן:
ממון קורח יש לך, ומה הנאה לך ממנו? אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה רביעית, המיוחדת לבהמות.
החזיר הקמצן:
מה אני אשם בדבר? כלום
אני תיקנתי, שלא תהא מחלקה חמישית?
360 קמצן שמע, שבכרך פלוני יושב קמצן מופלג, רבם של הקמצנים, והלך אליו ללמוד הלכות קמצנות. עם הערב-שמש הגיע לשם, וכשנכנס לביתו של "הרב" לא מצא אור בבית. הירהר ואמר: לשם הלכה זו לא הייתי זקוק לכתת את רגלי וללכת אליו. אף אני איני מעלה נר בביתי בלילה.
וכשישבו לספר זה עם זה קלטה פתאום אוזנו של האורח צליל פּוּרפה של מכנסיים. הקשיב ושאל:
צליל זה מהו? תורה היא וללמוד אני צריך.
החזיר לו "הרב":
הואיל ובחושך אנו יושבים, דין הוא שנוריד את המכנסיים, כדי שלא ישתפשפו.
מיד עמד האורח ונשקו על ראשו ואמר לו:
רבי, אילו לא באתי אלא ללמוד דבר זה – דייני...°
(אגב, ה"תורה היא וצריך אני ללמוד" מתכתב עם קטע "כחול" מהתלמוד)