המחשבה שהמפתח לחיים טובים הוא איזון (בכל דבר).
קיצוניות כמעט תמיד מובילה לאומללות, גם אם מדובר בקיצונות של לרצות לעזור לפלנטה או נזקקים או לחסוך או כל דבר אחר.
אז - כל הזמן מנסה למצוא איזון בין המטרות ארוכות הטווח, האידיאולוגיה, העקרונות, הפרנציפים, חוּש הצדק, הרגשות, וכו' -
ובין המטרות קצרות הטווח, ההנאה המיידית, הרצון לחוות את הכאן והעכשיו ולמצות אותו עד תום, הידיעה שאי אפשר רק לדחות ולחסוך אלא צריך גם לדעת לנצל עבור דברים - גם אם הם לא משרתים איזושהי מטרה "נעלה".
אז - כל הזמן בוחן את עצמי ולראות האם אני איכשהו גולש להקצנה לאחד הכיוונים, ואז מנסה להחזיר את עצמי לדרך האמצע. לא בצורה כפייתית, אלא בהתבוננות פנימה וכנות עם עצמי.
גם צריך לפתח יכולת לזהות איזה דברים באמת חשובים לנו (מייצרים לנו ערך לאורך זמן או סיפוק גדול יותר) ואיזה דברים רק נראה לנו שחשובים לנו אבל ממלאים איזשהו רעב חולף. זה יותר כמו כישור. צריך לעבוד ולפתח אותו כל הזמן. כבני אדם אנחנו באופן טבעי טובים רק בחלק השני (למלא תאווה חולפת), אבל בניגוד לחיות - יש לנו את
היכולת הקוגניטיבית לפחות לנסות ולהבין גם את החלק הראשון ולפעול לאורו -- מי יותר טוב ומי פחות טוב.
נניח, אחד הדברים שעוזרים לי אישית היא שגם כשאני כבר קונה משהו (בלי קשר לשאלה אם אני באמת "צריך" אותו או לא, כביכול) - אני נהנה מהחוויה של לאפטם את הרכישה לרמה כזו שאני מרגיש שקניתי את הדבר הכי טוב שיכולתי - כלומר, המפגש האופטימלי של מחיר, תמורה, איכות, אמינות/עמידות, סגנון/אסתטיקה, וכו'. זה נכון בין אם זה נעליים או שעון או מחשב ,מנה במסעדה, יעד של טיול, בישום לבית או מטרייה וכו'.
עצם הדרישה הזו מעצמי (לאפטם כל רכישה) מביאה לכך שאני "מפזר" פחות, כי אני קונה דברים רק כשאני בטוח ב-100% כשהגעתי לתוצאה האופטימלית בחיפוש אחרי הדבר המושלם. כמובן שבסוף המציאות לפעמים לא תואמת לתוכניות, אבל זה כבר עניין אחר.
זה גורם לכל רכישה להיות מושכלת, מחושבת, וגם מציב מחיר אישי (קוגניטיבי) שכשאין לי זמן/אנרגיה להשקיע בו - הרכישה פשוט לא קורית.