@משה כמה הגיגים אקראיים בנושא, לא בטוח עד כמה זה עונה על השאלה...
לגבי נושאי השיחה עצמם - יש לי בהחלט הפרדה בין נושאים שאינם מעניינים אותי כליל לכאלו שאני שמח לדבר עליהם כמעט בלי סוף. אם זה לא שיחה אחד על אחד אלא עם יותר אנשים זה יכול להיות מעבר חד ומשעשע בין היותי שקט ולחלוטין לא מגיב בנושא שיחה מסוים שהאחרים מנהלים ואז אני פתאום "מתעורר" ונהיה מעורב מאוד כשהשיחה עוברת לנושא אחר שמעניין אותי..
אבל גם לגבי נושאים ש"אינם מעניינים" יש הפרדה - יש נושאים שבהחלט לא מעניינים אותי בשום סיטואציה, אבל בהרבה נושאים השיחה לא "מעניינת" כי אף אחד מהמעורבים לא בקיא מספיק כדי לתת איזו תובנה מעמיקה או פרספקטיבה מעניינת ובהרבה תחומים סתם ספקולציות חסרות ביסוס של אנשים שלא מבינים (כולל אותי) נשמע לי די חסר תוחלת. אבל כמו שרוני ציין מעלי - אנשים שמבינים לעומק ואוהבים תחום מסוים - יכולים להפוך אותו למרתק כמעט בלי קשר לנושא עצמו.
אבל תכלס זה לדעתי שולי יותר, ומה שהופך את השיחה למעניינת זה כנראה בעיקר האנשים שבה.
יכול להיות נושא "לא מעניין" אבל כן אכפת לי מהאדם שבצד השני והדעה / חוויה בהקשר המדובר.
עוזר כמובן למצוא אנשים עם תחומי עניין דומים או השקפה דומה על החיים.
והיבט מאוד רלוונטי בעיני הוא אופן "ניהול הדיון" של אותו אדם. אני אישית רואה את עצמי אדם לוגי/מחושב יחסית וכזה שמעדיף לא לנקוט דעה בהיעדר מידע מספיק ובד"כ פתוח לשמוע טיעונים מכל הכיוונים (לפחות זה מה שהייתי רוצה לחשוב על עצמי...). בעיני דיונים עם אנשים שמאוד מקובעים בכיוון מסוים ללא שום עניין בהשקפות אחרות/סותרות אלא בהסתכלות שדעתם זו הנכונה היחידה האפשרית הופך להיות ללא מעניין מאוד מהר, גם אם אני מסכים איתם בנושא ספציפי. ולהיפך - אני יכול לחלוטין לא להסכים עם מישהו אבל להינות מאוד מהשיחה בגלל "תרבות הדיון" וללמוד משהו חדש.
ותובנה אחרונה היא משהו ששמתי לב לגבי עצמי בשיחות ומשתדל לצמצם כשאני תופס את עצמי - קורה שמשהו במהלך השיחה מזכיר לי בדיחה, או סיפור מעניין, או אירוע כלשהו, וכו' - משהו שרלוונטי ואני רוצה לספר. והרצון הזה לתרום משהו שנון לשיחה, לפני שהרגע חלף והיא עברה אולי למשהו חדש, לפעמים מוביל להתערבות קצת מוקדמת מדי והפנית ה-flow של השיחה למה שרציתי לספר. וגם אם זה היה שנון/רלוונטי/מעניין - לפעמים בדיעבד אני מבין שאפשר היה לתת לסיפור הקודם לזרום קצת יותר לפני שתרמתי את מה שהיה לי לומר. סוג של איזון בין לשמוע את מה שיש לאחרים יש לומר ובין הרצון שלי לדבר/לספר משהו בעצמי.
