נושא הקורונה העלה בעיה מערכתית בביטוח הבריאות הציבורי בישראל: כולנו מחוייבים לשלם את חשבונות הבריאות של כל אדם בישראל, גם אם הוא פוגע בעצמו ביודעין.
אם ניקח את תחום הקורונה, רוב החולים קשה היום בקורונה הם אנשים שבחרו לא-להתחסן (למרות שהם מיעוט זעום, הם עדיין רוב החולים קשה), אבל אנחנו המחוסנים צריכים לשלם את עלות טיפולם היקר. האם הערבות ההדדית הזו הוגנת?
השאלה היא, כיצד ניתן בצורה מוסרית לעבור למודל מתוקן יותר של ערבות הדדית בתחום ביטוח הבריאות הציבורי.
המודל שאני מציע, כדי לנסות ולשמור על מוסריות, הוא מודל שמעלה פרמיה לאנשים שהיתה להם הזדמנות טובה להימנע מאורח חיים מזיק בריאותית, ועדיין בחרו באורח החיים הזה. כמובן שהפרמטרים לאורח חיים מזיק בריאותית שיגרמו לעליית הפרמיה, צריכים להיות פרמטרים עם השפעה מובהקת ודרמטית על תחלואה ותמותה. אני מדבר על הוספת סיכון של לפחות פי 3 (מרכיבי תזונה למשל כמעט ולא יכנסו פה בשל הדרישה הזו).
מספר דוגמאות:
עישון: לא אעלה פרמיות לאנשים מבוגרים שמעשנים, כי הם מכורים, וחלקם לא מסוגלים להפסיק. עם זאת, אעלה פרמיות לילידי שנתון 2004 ומטה (אם יתחילו לעשן), כי יש להם הזדמנות להימנע מכך
השמנה: לא אעלה פרמיות לאנשים מבוגרים שמנים, כי להוריד משקל ולשמור על ההורדה הוא דבר שרק מעטים מאוד מסוגלים לו (יש מנגנונים גנטיים חזקים שמטרתם להחזיר אדם שירד במשקל למשקלו הקודם, ואלו מנגנונים שקשה מאוד להילחם בהם לאורך זמן), אבל אבקש למדוד את אחוז השומן של אנשים בני 20, והפרמיה שלהם תעלה אם אחוז השומן שלהם יעלה מעל X סביר מסוים (שיקבע אידיבידואלית), כך אנשים צעירים ידעו שיש להם אחריות שלא לעלות במשקל (דבר קל בהרבה מאשר לרדת במשקל), ואם הם יתנערו מהאחריות, יאלצו לשלם פרמיה גדולה יותר
קורונה: ברור שמי שלא מתחסן לקורונה (ללא הצדקה רפואית) יאלץ לשלם על הטיפול מכיסו אם יחלה, כנ"ל לגבי הורים שבחרו לא לחסן את ילדיהם בחיסוני ילדות, יאלצו לממן את הטיפולים מכיסם במידה והילד יחלה ויזדקק לטיפול, ובמידה ואין להם כסף, המדינה תטפל ותעקל רכוש
מה דעתכם על המודל הזה לביטוח בריאותי ציבורי, והאם הוא נראה לכם מודל נכון יותר מהמודל הנוכחי בו אתם צריכים לממן טיפול רפואי מכיסכם לכל אזרח, גם אם פוגע ומזניח את עצמו ביודעין.
אם ניקח את תחום הקורונה, רוב החולים קשה היום בקורונה הם אנשים שבחרו לא-להתחסן (למרות שהם מיעוט זעום, הם עדיין רוב החולים קשה), אבל אנחנו המחוסנים צריכים לשלם את עלות טיפולם היקר. האם הערבות ההדדית הזו הוגנת?
השאלה היא, כיצד ניתן בצורה מוסרית לעבור למודל מתוקן יותר של ערבות הדדית בתחום ביטוח הבריאות הציבורי.
המודל שאני מציע, כדי לנסות ולשמור על מוסריות, הוא מודל שמעלה פרמיה לאנשים שהיתה להם הזדמנות טובה להימנע מאורח חיים מזיק בריאותית, ועדיין בחרו באורח החיים הזה. כמובן שהפרמטרים לאורח חיים מזיק בריאותית שיגרמו לעליית הפרמיה, צריכים להיות פרמטרים עם השפעה מובהקת ודרמטית על תחלואה ותמותה. אני מדבר על הוספת סיכון של לפחות פי 3 (מרכיבי תזונה למשל כמעט ולא יכנסו פה בשל הדרישה הזו).
מספר דוגמאות:
עישון: לא אעלה פרמיות לאנשים מבוגרים שמעשנים, כי הם מכורים, וחלקם לא מסוגלים להפסיק. עם זאת, אעלה פרמיות לילידי שנתון 2004 ומטה (אם יתחילו לעשן), כי יש להם הזדמנות להימנע מכך
השמנה: לא אעלה פרמיות לאנשים מבוגרים שמנים, כי להוריד משקל ולשמור על ההורדה הוא דבר שרק מעטים מאוד מסוגלים לו (יש מנגנונים גנטיים חזקים שמטרתם להחזיר אדם שירד במשקל למשקלו הקודם, ואלו מנגנונים שקשה מאוד להילחם בהם לאורך זמן), אבל אבקש למדוד את אחוז השומן של אנשים בני 20, והפרמיה שלהם תעלה אם אחוז השומן שלהם יעלה מעל X סביר מסוים (שיקבע אידיבידואלית), כך אנשים צעירים ידעו שיש להם אחריות שלא לעלות במשקל (דבר קל בהרבה מאשר לרדת במשקל), ואם הם יתנערו מהאחריות, יאלצו לשלם פרמיה גדולה יותר
קורונה: ברור שמי שלא מתחסן לקורונה (ללא הצדקה רפואית) יאלץ לשלם על הטיפול מכיסו אם יחלה, כנ"ל לגבי הורים שבחרו לא לחסן את ילדיהם בחיסוני ילדות, יאלצו לממן את הטיפולים מכיסם במידה והילד יחלה ויזדקק לטיפול, ובמידה ואין להם כסף, המדינה תטפל ותעקל רכוש
מה דעתכם על המודל הזה לביטוח בריאותי ציבורי, והאם הוא נראה לכם מודל נכון יותר מהמודל הנוכחי בו אתם צריכים לממן טיפול רפואי מכיסכם לכל אזרח, גם אם פוגע ומזניח את עצמו ביודעין.
נערך לאחרונה ב:
