מאיפה האומץ? אתה אומר שהתחלת בלי הון, ובדר"כ אנשים כאלה (כמוני) נורא מפחדים לאבד את מה שהם כבר השיגו. אנחנו יודעים שאין לנו גב, ושאם ניפול אז ניפול... אז מאיפה האומץ להשקיע פעם אחר פעם בעסקים?
האמת שזה מחסור בברירות, אני הבנתי בגיל צעיר שאני לא רוצה לבלות את ימי חיי בעבודה קשה או בקיוביקל עם אנשים שאני לא מחבב.
אם אני רוצה לפתח את המשפחה שלי ולהיות איתם ברגעים היפים והקשים, בשביל זה אני צריך לעבוד קשה כמו שמעטים יעשו בשנים היפות שלהם.
אני אגלה לך גם משהו נוסף, אני נפלתי ואיבדתי הרבה בדרך. אבל הדבר המדהים הוא שיש חיים אחרי הנפילה, ולומדים שגם שנופלים מיד אחרי זה קמים בחזרה.
זה קשה (מאוד קשה), ואחד הדברים הוא למצוא את המוטיבציה כשהכל חשוך ואת לא מצליחה לראות את האור. אבל זה אפשרי, ויותר נפוץ ממה שחושבים.
פאק, אני ממש לא ידעתי. זה לא היה בכיוון שלי אפילו.
עד היום, אני לא בטוח שאני מתאים לזה. חצי מהזמן אני מתכנן תוכניות לעסקים ובונה תוכניות עבודה מסודרות, בחצי השני של הזמן אני מאלתר כמו משוגע. בינתיים זה עובד ודי טוב.
אתה מתאר פה אדם מופנם יחסית ואילו בניית עסקים כמו שאתה מתאר, דורשת, לפחות בשלב הראשוני, כישורים חברתיים מאוד מפותחים, אינטילגנציה רגשית גבוהה וסט שלם של סקילס שבדר"כ אין לאנשים מופנמים (שיווק? ניהול? הבנת הצרכים של הלקוח? מציאת נישות יזמיות? אפילו סתם אומץ ליזום...)
ללא ספק אני אדם מופנם, אבל אחד הדברים המגניבים באנשים מופנמים הוא שיש להם 2 יכולות שאנשים מתעלמים מהם.
א. אינטלגנציה רגשית - ילדים מופנמים בדרך כלל תופסים את העולם יותר טוב ביחס לילדים מוחצניים, מכיוון שהם עסוקים בלהקשיב ולא להוכיח עד כמה הם טובים. זה דבר נהדר לעסקים מכיוון שכל עסק טוב דורש יכולת תפיסה טובה של המציאות בשוק והמציאות הפנים ארגונית.
ב. ניהול - ילדים מופנמים הם בדרך כלל מנהלים יותר טובים, מכיוון שהם מקשיבים ורואים כיצד הולך תפקידי הניהול המשפחתיים\בית ספריים\אקדמיה\ועוד....
הם לא מוחצניים, אבל הרבה מהיכולת שתיארת הם שם אצלם.
בנוסף, אני למדתי לסמוך ולהקיף את עצמי בצוות של אנשים שמשלימים את היכולות והכישורים שחסרים לי.
אני לא מקיף את עצמי במלחכי פנכה, אלא באנשים שמאתגרים אותי לחשוב על בסיס יומי (אני מתווכח עם הצוות שלי הרבה יותר ממה שאני מתווכח עם כל השאר).
מה שחשוב לי הוא נאמנות לעסק, ויכולת חשיבה מחוץ לקופסא.