אז עברו 3 שנים "תמימות". מה היה לנו?
קורונה עם דור אבוד של ילדים,
אסון הר מרון,
כמה סבבי בחירות נוספים,
רפורמה משפטית וחלק מהציבור שזועם עליה,
כישלון צבאי, חטופים רבים (הגדול ביותר בהיסטוריה עד כה?), אבדות יקרות וקשות ועוד כמות של ילדים עכורים שתלשו אותם (כנראה יותר פסיכולוגית מפיזית) - האירוע עדיין מתגלגל.
לגבי שוק העבודה, באופן סובייקטיבי, מרגיש שחל שינוי משמעותי בסנטימנט. עובדים מדברים עם המנהלים כבר בשלבי הראיונות על כמה ימי עבודה מהבית מציעים להם, יותר תכתובות במדיה החברתית לגבי פרישה מוקדמת או לכל הפחות Work-Life Balance.
כמות משמעותית של צעירים ברשת פונים מראש לנתיב העצמאי ולא רוצים לשמוע על שכירים או על תואר ראשון. בעידן הטיקטוק והאינסטגרם זה כנראה יותר קל בכל הקשור לנותני שירותים.
נוצרת הרגשה שגם ל-AI יש עוד אמירה לומר.
מרגיש שהאדמה זזה מתחת לרגלינו בעוד שכשכירים אנו מסוממים עדיין מאזור הנוחות שלנו ובכללי מותשים משיגרה שוחקת ומתסכול מהמצב הקיים במדינה. תוהה מה למצב הכלכלי הצפוי בגלל המלחמה (שהיה צפוי עוד לפני כן), יהיה לומר בהקשרים הללו.
בהצלחה, כנראה שנזדקק לה.