אם להוסיף לדברי cypriano de rore, אני חושב שההבחנה בין אפסטימולוגיה (מה שאנחנו יודעים) לאוטולוגיה (מה ש"באמת" ישנו) רלוונטית כאן.
השיטה המדעית שפותחה במאות השנים האחרונות במערב, היא מערכת ליצירת ידע, שמאפשרת לחקור תופעות פיזיקליות - תופעות שניתנות עקרונית לתיאור מתמטי, שיש להן מיקום במרחב, וכו'. השיטה הזו התבררה כעוצמתית בצורה בלתי רגילה, והובילה להתפתחות אקספוננציאלית בידע האנושי. אבל זו "רק" מתודה - שמגבילה את עצמה לחקר תופעות מסוג *מסוים*, בכלים *מסוימים*. היא לא טוענת משהו על מה ש"באמת" ישנו במציאות (אולי היקום כולו הוא סימולציה - ולכן אין "באמת" אטומים וקוונטים - אבל השיטה המדעית נותנת תיאור תקף של התופעות כפי שהן נצפות ע"י בני אדם).
בגלל ההצלחה יוצאת הדופן של השיטה המדעית, במאתיים השנים האחרונות הרבה אנשי מדע ופילוסופיה הלכו צעד אחד קדימה, והסיקו מההצלחה הזו מסקנה *אונטולוגית*: רק מה שניתן עקרונית לתיאור בשיטה המדעית (תופעות פיזיקליות, מתוארות מתמטית, וכו') "באמת" קיים. מזה נובע, לדוגמה, שתופעות כמו תודעה סובייקטיבית (
Qualia) לא "באמת" קיימות - שכן חוויות סובייקטיביות לא ניתנות לתיאור אובייקטיבי מתמטי - אלא מדובר באשליה, או ב-emergent phenomenon כתוצאה מפעילות מורכבת במערכת העצבים, וכו'. התפיסה הזו נקראת פיזיקליזם (
physicalism). זו כמובן תפיסה *פילוסופית* ליגיטימית לחלוטין - אבל צריך לזכור שהיא תפיסה פילוסופית, ולא נובעת באופן כלשהו מהשיטה המדעית עצמה, או מההצלחה שלה. כלומר, אפשר להשתמש בשיטה המדעית גם בלי לזהות את מה שקיים עם מה שהשיטה המדעית יכולה לנתח.