@מוריה
ממקום שמאוד מזדהה עם האמירות הללו, אני מוצאת את עצמי תוהה לפרקים, האין זה אירוני לעבוד ולחסוך כאשר הילדים קטנים וכל כך זקוקים, ודווקא כאשר הם גדלים ואנחנו מתפנות - לפרוש.
אחלה דיון.
לגבי התהיה שהעלית, אני מסכימה מאד.
הלב שלי קצת נחמץ לפעמים מלראות משפחות שההורים פשוט לא מגדלים את הילדים שלהם... זה פספוס שלדעתי מצטערים עליו אחכ.
ואכן כך נהגתי במשך 10 השנים הראשונות של גידול הילדים.
עבדתי כשכירה 1/2-3/4 משרה, ותמיד הייתי בבית עם הילדים מ14:00 עד שהלכו לישון.
אלו היו שנים קסומות, שבהם עיקר הפוקוס היה על הילדים.
אבל לא היה לי ספונסר נדיב...
חיינו ממה שיש וויתרנו על "מותרות" כדי להיות יותר זמן עם הילדים.
אני מאושרת על הבחירה הזו, היא נתנה לי כבנאדם ולכולנו כמשפחה המון המון.
דווקא השנים האלו נותנים לי עכשיו את הכוח להחליט קצת אחרת....
כשהיינו עם 4-5 ילדים הבנו שזה כבר לא יכול להמשיך.
גם כי ההוצאות גדלו, וגם כי ההבנה הכלכלית שלי התפתחה והרצונות גדלו.
כבר לא רציתי רק להסתדר ולסיים חודש בלי חובות... רציתי לחסוך ולבנות עתודות.
ולכן התחלתי לעבוד בעבודות נוספות שהשתלבו לי עם הזמן ילדים בשעות הצהריים-ערב.
זה כלל הרבה ג'גלינג כדי להמשיך להיות זמן משמעותי עם היום, ויחד עם זה לעבוד ולחסוך משמעותית.
לחיים יש תהליך אבולוציוני. אנחנו משתנים....
בשנתיים האחרונות, עם הגדלת העסק ועזיבת העבודה כשכירים, אנחנו מנהלים את הזמן שלנו אחרת, כי אנחנו עצמאיים...
אז לפי הצרכים/התקופה אנחנו יכולים לשחק עם זה ולחלק את הזמן לפי מה שקורה באותו שבוע/יום בחיים שלנו.
עדיין מאד חשוב לי כמובן זמן משמעותי עם הילדים, אבל אני גם מבינה שאת התנופה והמומנטום של העסק אני לא יכולה להקפיא לעשר שנים.... ושיש לי כרגע את היכולת לבנות את הפרישה שלנו, ובכלל לא בטוח שמודל הפוך יעבוד.
אז כרגע אנחנו מקפידים על לא לרדת ממינימום זמן עם הילדים, אבל נלחמים על היעדים הכלכליים שלנו במקביל. זה לא נטול מעט רגשות אשמה, שמניסיוני תמיד יהיו... זה חלק מחיי ההורה.
אין מודל שאני רואה של להתחיל לעבוד ולחסוך בגיל 50 ולצבור לפרישה מספיק, כשאין את רכיב הזמן שמספק תשואה.
ומכיוון אחרף
הגישה שלי לחיים כהורה עם כמה ילדים, שאסור לדחות דברים בגלל שיש לך ילדים.
לא דוחים את ההשקעה בזוגיות למתי שהילדים יגדלו, כי אז לא תהיה לכם זוגיות לחזור אליה.
לא דוחים רצונות, השקעה בעצמך, חלומות וכו.
עושים דברים עם הילדים וסביבם, גם אם זה מורכב ומסובך, כי אלו החיים שלנו ולא יהיו אחרים.
אני זוכרת את ההלם של השופטים בתחרות ג'ודו בה השתתפתי, כשעליתי להתחרות בהריון, עם 4 ילדים שהריעו לי מהיציע.
כן, הייתי יכולה להצליח יותר בג'ודו בחיים מקבילים, בלי לידות באמצע וכו.
הגעתי להישגים מאד מינוריים ולא מרשימים אם מנטרלים את הרקע.
אבל....
בחיים שלי, בבחירות שלי, בחלומות שלי - ניצחתי בענק. כי אני רציתי לעשות ג'ודו. ועשיתי. עם הילדים והכל.
כנל לגבי העסק -
בחיים מקבילים אם הייתי רווקה עם פחות זמן ילדים וכו והייתי בונה עסק דומה, מסתבר שמגיעה לרווחים יותר גדולים.
אבל מבחינתי מה שאני עושה זה ענק, כי אני עושה את זה כאמא שגם משקיעה את נשמתה בילדים שלה.
כנל לגבי פרישה-
זה לא או לפרוש בגיל 30 או לוותר על החלומות שלך ולעבוד עד גיל 70.
אני רוצה לפרוש בעוד עשור, ואני גם רוצה בעשור הקרוב להיות נוכחת בחיי הילדים שלי.
ואני פועלת מתוך אמונה עמוקה שלא סותר, עם כל הקושי שבשילוב.
אני אלחם כדי שהעשור הקרוב יהיה מלא באהבה הורית, קשר עמוק, צמיחה משותפת, זמנים משפחתיים ובסיס בריא וחזק לילדים שלי, יחד עם עבודה קשה על רווחיות העסק וחיסכון אגרסיבי למדי.
ואני יודעת שזה דורש כל הזמן שינויים והתגמשות וויתורים ואכזבות והצלחות וניצחונות, ואני מאמינה בכל ליבי שאצליח.
