מזדהה מאוד עם השרשור הזה.
אני באופן כללי מאוד נגד שעות נוספות, מה גם שבתחום שלי אין דבר כזה שעות שהן נוספות על הקיים - השכר הוא גלובאלי וכל המרבה שעות הרי זה משובח.
זו הסיבה המרכזית שעזבתי את העבודה הקודמת. הבוס (והבעלים של המשרד) היה טיפוס שמרני מאוד, בן 50 בערך. אני בן 30 פלוס.
יש לי חיים, יש לי בת זוג, יש לי תחביבים, ויש לי ספורט. אני רוצה לעבוד מפני שאני מוצא בזה עניין והנאה, אבל בפירוש לא מעוניין שזה יכלה את מרבית שעות הערות שלי. לעזאזל, אין שום פעילות עלי אדמות שהייתי רוצה שתכלה ברצף את מרבית שעות הערות שלי.
מבחינתו של הבוס לשעבר, שעות הפעילות השגרתיות היו 8 בבוקר עד 7 בערב, כששמונה זה שמונה ושבע זה שבע. ושמונה בבוקר זה אחרי 40 דקות פקקים.
ואם בטמטומו הוא קבע לנו פגישה שרק תתחיל בשש וחצי - אז גם אחרי, עד 8 ו - 9 (ולמחרת בשמונה כרגיל). כל בוקר הקקר הזה (שהיה מסתובב הרבה לפגישות) היה בשמונה אפס חמש מתקשר למשרד ועושה סבב בין השלוחות לראות מי נמצא (בתירוץ של שיחת עדכון לגבי מה על הפרק באותו יום ושאר בולשיט).
מי שרצה לצאת רבע שעה קודם היה צריך לבוא ולומר משהו בסגנון "להתראות, היום אני צריך לצאת קצת קודם כי _______, נתראה מחר", כשברור שזה נקודתי.
פעם אמרתי לו שביום מסויים אני צריך לצאת בחמש - חמש וחצי כי יש לי אירוע, ותגובתו האינסטינקטיבית היתה "אה... זה חד פעמי"? (לא, מטומטם, זה כנראה הארוע האחרון אי פעם שאני הולך להיות בו... בעעע)
רציתי פעם גם לנסות ולחסוך את ה - 40 דקות פקקים בבוקר. העבודה, מבחינת מרחק, היתה 10-12 דקות מהבית. א-מ-מה, בדרך יש 3 בתי ספר, וכשצריך להיות בעבודה בשמונה- התוצאה ברורה. אם אפשר היה להגיע בשמונה וחצי עד שמונה ארבעים, זו היתה הופכת להיות נסיעה חלקה של 10-15 דקות ולא פקקים מטריפים של 40. לא הגעתי אפילו למצב שאני בודק איתו, שכן מנהלת החשבונות אמרה לי שניסו את את זה מולו ברמה המשרדית כמה פעמים בעבר ולא היה עם מי לדבר.
מובן שהעבודה היתה מאוד לא יעילה, ומתוך 11 שעות ביום עבדתי בפועל אולי 5.
נשבר לי כמובן די מהר, ובישלתי את עזיבתי תוך פחות משנה משהתחלתי, להיכן שאני היום.
כשבאתי לעזוב הבוס היה בשוק, והציע לי עוד כסף שאשאר (היה מאוד מרוצה מרמת העבודה שלי). עניתי לו שלא מעניין אותי עוד כסף, מעניין אותי הזמן שלי, ושאם הוא מוכן שאעבוד שעות נורמליות יותר, נניח 9 שעות (עדיין הרבה) ולא 11 (!) ויותר - אני אשקול זאת בחיוב. זה היה כמו לדבר לקיר.
הוא ממש לא הבין למה שארצה דבר כזה. הוא גם אמר, שמבחינתו העבודה צריכה לעניין אותי ברמה שארצה לעשות אותה עוד ועוד, לא פחות, ושאלו השעות מבחינתו ושלדעתו הן סבירות ביותר (!) ושיש משרדים בהם עובדים אפילו יותר (מה שנכון), ושלשאר הדברים יש סופ"ש. את מה שחשבתי באמת (כמה שהוא דפוק, מנותק, חסר חיים, נאיבי במובן מסויים, לא מבין אנשים בשיט, קורבן מעורר רחמים של החינוך שלו ואורח חייו) לא אמרתי - פשוט לחצנו ידיים ועפתי משם.
היום אני עובד במקום שנמצא 7-10 דקות מהבית (מעשית), וכמה זמן אני בעבודה תלוי לחלוטין בי. יש יעדים מוגדרים, גבוהים אך סבירים, ואופן ההגעה אליהם תלוי בכל אחד ואחד. אף אחד לא עומד עם סטופר, והעבודה, הפלא ופלא, יעילה ומספקת בהרבה, וגם מצב הרוח והאוירה החברתית טובים לאין שיעור.
