בפוסט בבלוג הסולידית מפרטת כיצד היא משקיעה אחרת עבור ילד בן שנתיים לעומת עבור עצמה. לא אדון באסטרטגיה הספציפית בה הסולידית בחרה, אך ברעיון שיש להשקיע אחרת לטווח זמן שנמדד בנניח 50+ שנים לעומת לטווח זמן של עשור בודד יש היגיון בעיני. הפוסט העלה לי שאלה שהעסיקה אותי מעט גם לפני: השקעה לטווח ארוך נמדדת לרוב במספר עשורים בודדים, שלושים שנים, במקרים מעטים 50 או 60 שנים. לעומת-זאת אפשר לחשוב על השקעה לטווח זמן של מאות שנים (או אפילו אלפים?). כיצד לדוגמא הגיוני שיראה תיק ההשקעות של בית המלוכה האנגלי? של משפחות שמתכננות לא רק עבור הילדים שלהן, אלא עבור כל הדורות הבאים? במידה והמטרה היא לא להבטיח עצמאות כלכלית עבור עצמך וילדייך אלא להבטיח צמיחה של ההון לטווח זמן של מאות שנים, כיצד יש לתכנן את תיק ההשקעות בהתאם? אילו סיכונים חדשים עולים? אילו מתבטלים? כיצד אפשר להתכונן לשינוי מוחלט של השיטה הכלכלית (כמו לדוגמא שהתרחש עם נפילת הפיאודליזם והמהפכה התעשייתית?)? ואם מרחיבים את טווח הזמן עוד יותר, כיצד הייתם תיאורטית יועצים לכהן בבלי או לכהן בתקופת בית שני להשקיע את הונו במטרה שהוא יצמח וישמר את עצמו עד להווה?
אין לי תשובה ברורה לשאלות האלו, ובטח יש עוד רבות בנושא. אני אשמח לדיון בהן.
מעניין! בסדרה\ספר One Trillion Dollars, העלילה היא על קרן נאמנות שפותח איזה איטלקי, על מנת שצעיר צאצאיו העתידיים, כעבור 500 שנה, ישתמש בכסף לטובת האנושות.
חישבתי (כי אני משועמם...), ומסכום לא גדול, אפשר להגיע לטריליון כעבור חצי מילניום - בתשואה אג"חית די סבירה, של כ2%-4% ומשהו, אני כבר לא זוכר בדיוק.
כך שהסיפור אפשרי. אמנם, לא היו אז כלים פיננסיים מתקדמים כמו מניות שנסחרות בשוק משוכלל, רק מאה שנה אחר כך. ולכן, השאלה תלויה במתי מתחילים את הצבירה.
מה שכן היה זה אג"ח. מפורסם מאד הprestiti האיטלקיים במאה ה-12. יותר מזה, השקעה בחוב (לתת לאנשים הלוואות\להנפיק אג"ח אישי) היא שיטת יצירת הון מוכרת עוד משוּמֵר.
כך שהסיפור באמת אפשרי. אבל מעבר לדקויות של ממתי מתחילים את הצבירה, לפי הכלים הפיננסיים הקיימים אז ושכלולם, הבעיה האקוטית האחרת היא שמירת המשכיות.
איך מוודאים שמי שמנהל לך את ההשקעות גם יעמוד בהתחייביותיו ויתן את הכסף לצאצאיך במקום לעצמו? בסדרה פתרו את זה בקוד של כבוד, משפחה בנקאית איטלקית מסורתית.
במציאות ברור שזה לא ממש ככה, כסף כלוא יש אפילו מימי השואה ומאוחר יותר - למה להחזיר אם אפשר לשמור לעצמך. זה לפני שדיברנו על מערכות מונטריות שממש נעלמו.
כן יש מוסדות פיננסיים עתיקים. כן יש מוסדות שמתיימרים להציע שירותי המשכיות, כי זה המותג שלהם. הבעיה תמיד תהיה שרידות המוסד, והוכחת בעלות, שהכסף של אבותיך.
אני לא יודע עד כמה זה עמד במבחן המציאות. עד כמה הבנקים בשווייץ, שהיו ידועים כמרכז הבנקאות, באמת נתנו גישה לכל הכספים אחרי השואה, או שדדו כמו כל השאר.
הדוגמא היוצאת מהכלל שמעידה על הכלל, הוא
האג"ח שאוניברסיטת ייל קנו, מ1648, שעדיין נותן ריבית והוא bearer security - קל להוכיח בעלות אם אתה נושא את השטר.
הכתר הבריטי, וגם הארוורד כמו שהוזכר, פשוט פתרו את שתי הבעיות האלה - המוסד עצמו שרד לאורך מאות שנים, והמוסד הוא "הבעלים של עצמו", לא צריך להוכיח בעלות.
יש שושלת מתמשכת של המוסד הזה, כל מלך וכל נסיך יודע מי היו אבות אבותיו, והממסד הוא אותו ממסד.
כל עוד המשפחה שלך מתנהלת כמו חברה - תמיד יש דור חדש שיטפל בנכסים הצבורים של הדור שעבר, והמוסד הזה נשאר על הרגליים, כל עוד יש אינטרס לשמור על הכסף.
בגלל הניהול השוטף הכסף שורד. מאד חשוב הפיזור, כך שאם חלק מההון מושקע באג"ח אוסטרו-הונגרי, והממלכה קורסת - הנאמן בדור הזה של הכתר, מעביר לאפיק אחר.
זה לא המצב בכסף שהושקע בפרסטיטי איטלקי לפני 600 שנים ונשכח - אף אחד לא מכבד פרסטיטי היום. לא היה אף אחד בדרך שימיר את הנכס המתיישן בנכס חדש.
די ברור שמושג המפתח כאן הוא
הטיית השורד. אנחנו מדברים על
הכתר הבריטי כדוגמא, רק כי הוא שרד. באותה מידה מאות בתי מלוכה אחרים נפלו. ככה גם הארווארד.
אותו דבר לגבי הנכסים - ככל שעובר הזמן, רוב הנכסים פשוט מאבדים מערכם או מתאדים. אלפי מנפיקים\ממלכות שנפלו. לכתר הבריטי היה מזל שתמיד היה גזבר שעסק בתחלופה.
בקיצור, יש כמה גורמים שמשפיעים -
א. המשכיות הגוף המנהל - אם אתה לא בן אצולה, בהצלחה להיות גוף כזה. ואפילו מתוך משפחות האצולה - רובן נפלו, הכתר הבריטי יוצא מהכלל.
ב. אינטרס הגוף המנהל - אם אתה לא הגוף המנהל של עצמך (משפחת אצולה שמנהלת לעצמה), בהצלחה לשמור על האינטרס שלך, מול האינטרס החיצוני - למעול בכסף.
ג. הוכחת בעלות - אם איתרע מזלך וגוף חיצוני מנהל עבורך (אם בכלל תמצא), ולא משפחתך מדורי דורות, בהצלחה להוכיח לגוף הזה שאתה יורש זכאי לכסף.
ד. תחלופה דורית - זה שהגוף המנהל שרד, ואף שמר על האינטרס שלך, לא אומר שהוא ביצע תחלופה בזמן מנכסים קורסים לנכסים חדשים. ואז, תהנה מה3 פרנק שלך, או 0.
ה. פיזור - כדי שתהיה בכלל אופציה לבצע תחלופת נכסים, חובה שהם יהיו מפוזרים. אם כל הכסף באג"ח עותמאני, ב1918 אין יותר אגורה. אם רק 5%, אפשר להתאושש.
לבסוף, לגבי נכסים - במובן מסויים זה החלק האחרון, הכי פחות חשוב. זהב ומתכות יקרות כן שמרו על ערך מסויים אלפי שנים - אבל לא ממש השיאו תשואה. אז מה כן?
מניות - ברור שסטטיסטית כולן יפשטו רגל מתישהו. כיום כן ניתן להתחיל לנהל תיק כזה לעתיד, אם הוא מגוון ויש תחלופת חברות בכל דור. אבל כאמור זה כלי יחסית חדש.
מה שנשאר זה חוב. זה כלי בן אלפי שנים, ואם אתה דואג שבכל דור יהיה נאמן שלך שיגלגל את הרווחים לחוב חדש ולנאמן הבא, רווחים נקובים בזהב או במטבע בר המרה -
הצלחת.
על נדל"ן אני לא כל כך בונה, כי בסופו של דבר זה משאב מוגבל, שקשה להוכיח עליו בעלות וקל לנשל אותך ממנו, כמו שקרה במאות אירועי ריסט בהיסטוריה ("שמיטה" בעברית).
אז לגבי כהני העולם הקדום - זהב היה שומר על ערך, אבל
רק חוב שמגולגל מדור לדור היה גם משיא תשואה.
נדל"ן? מנושל מאות פעמים. מניות? כן, אבל רק מהעת המודרנית, ורק אם יש תחלופה דורית כמו בחוב. קרנות סל מחקות מדד הן סוג של תחלופה, אלא שהן חדשות מכדי לדעת.
