מה אתם מקריבים באופן זמני בכדי להגיע לעצמאות כלכלית?
1. את אנרגיית החיים (=
זמן חיים), המרץ המאוד מובחן (על סף ההיפראקטיביות),האינטיליגנציה והשכל שלי על מזבח המעבדה.
אני עובד משרה מלאה + שעות נוספות לא מעטות (יותר מ- 200 שעות חודשיות), ומוכן להקריב זאת בגלל שאני באמת שנהנה ממה שאני עושה במעבדה, אוהב את עבודת המעבדה והניסויים שאני מבצע, את האנשים סביבי, את סביב העשייה והמחקר, מוצא בה נחמה פורתא, משמעות, שגרת יום יום שאני מכור לה ושמחת חיים.
2. חופשות אצל חברים מחו"ל/בחו"ל שאותן אני לא עושה בתדירות שבה
כנראה הייתי רוצה (=פעם בשנה), אלא פחות.
מסייג זאת מעט היות שבתור מינימליסט אין לי שאיפה לגלות את העולם ולתור אותו, ובתור בחור מאוד סביבתי אני נרתע מהמחשבה של לטוס כל שנה בגלל הזיהום שזה יוצר.
3. רכישות של מוצרי אלקטרוניקה איכותיים גדולים ומשוכללים יותר שהייתי רוצה לעשות.
שוב מסייג זאת בשל הדרך המינימלסיטית שלי שגורמת לי כל הזמן לשאול "האם אני צריך" לעומת "האם אני רוצה". הפרדוקס משיל את עצמו די בקלות היות ש-99% ממה שאני צריך זה בעצם רק מה שאני רוצה ולא באמת
זקוק לו (=לא באמת צריך).
אלו שאריות הקונסומריזם שלי בהם אני נלחם כמו אריה בכלוב.
4. לכרגע, את סביבת המגורים שלי, שהיא בפריפריה (=עיירת קיפוח).
אין לי מושג איפה אני רוצה לגור, באמת שלא, אבל אני יודע שזה בהחלט לא פה. ואני בולע את הרוק ושותק תוך כדי שנהנה מלצפות בחסכון שלי גדל פי 2 מתקופת המגורים שלי במרכז הארץ.
5. ניידות. אני משתדל בכל אוני להתנייד בתח"צ, כלומר ברכבות ובאוטובוסים ככל שניתן. זה גם מסתדר לגמרי עם הגישה המינימליסטית שאותה אני מנסה לזקק בעצמי.
עדיין מחזיק רכב (שארית נוספת של קונסומריזם), לא לצערי, גם בגלל הפריפריה שבה התח"צ מאוד לא אידיאלי (אבל השתפר לאין שיעור מהפעם האחרונה שהייתי בה), גם בגלל שהניידות היא משהו ממכר וחשוב לי, אבל ההקרבה פה היא להשתדל כמה שפחות לנהוג בו (בלי קשר לזה שאני שונא לנהגו) ולעשות בו שימוש הכי מועט שאפשרי מבחינתי.
נלחם בזה כל הזמן.
נראה לי שמספיק לכרגע
