מבקש דיון א-פוליטי, אך מציין כי אני מצד השמאל-מרכז של המפה.
בעקבות טענות תומכי הרפורמה המשפטית, שבסיסה הוא ביטול היכולת של בית המשפט העליון להתגבר על חקיקה של הכנסת, עניין אותי ללכת לבדוק את ההיסטוריה, כיצד הגענו למצב שלבית המשפט העליון יש יכולת לפסול חוקים של הכנסת. הממצאים קצת הפתיעו אותי.
חשוב לי לציין, אני מעוניין בדיון עובדתי בלבד, בלי שום קשר לדיעות פוליטיות. אם יש לי טעות בעובדות שאציג, אשמח לתיקונים.
העובדות הן:
1. לאחר קום מדינת ישראל (1948), לבית המשפט לא היתה יכולת מעשית לפסול חוקים של הכנסת. כל חוקי הכנסת היו באותה רמת החשיבות, וכל חוק היה ניתן לסרס/לבטל ע"י חוק חדש (חבר הפורום AIML העלה את הדוגמא של בג"ץ ברגמן שפסל חוק בשנת 1969. לאחר קריאת החומר, זה נראה כאילו בג"ץ המליץ לכנסת לפסול, והכנסת הסכימה לשנות את החוק, אך לבג"ץ לא היה כוח במועד זה לחייב פסילה)
2. זמן לא רב לאחר קום המדינה, היה רצון לעשות חוקה לישראל. המחשבה היתה להתחיל ליצור "חוקי יסוד", שהם בעתיד יכונסו לחוקה רשמית. חוקי היסוד יכלו תמיד להיסתר ע"י חוקים חדשים של הממשלה, כלומר אלו לא היו חוקים מיוחדים מבחינת הקושי לבטל אותם
3. עוד בימיה הראשונים של המדינה, היה רצון ליצור מגילת זכויות אדם (Bill of rights) כחוק יסוד שנמצא מעל כל החוקים האחרים. מגילה כזו (המוגדרת כ-"חוק-על") קיימת במדינות הדמוקרטיות והנאורות בעולם (כדוגמת ארה"ב, קנדה, בריטניה וכו'), ואנחנו רצינו להידמות להן (הנושא של עיגון זכויות אדם בסיסיות בחוק-על שאינו תלוי ברוב מזדמן, היה חשוב במיוחד במדינה היהודית הצעירה, בשל צלקות השואה). מגילה כזו נותנת את היכולת לבית המשפט לפסול חוקים של המחוקק, במידה ומתנגשים עם מגילת זכויות האדם בצורה שאינה סבירה (כאשר רמת הסבירות נתונה לשיקול דעתו של השופט)
4. לאורך כל שנות המדינה, כל נסיון להעביר מגילת זכויות אדם כחוק יסוד, נתקל בהתנגדות מוחלטת של המפלגות החרדיות שהפילו אותו. הן התנגדו באופן נחרץ לזכויות אדם בנושאי שיווין, חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש דת ועוד. מכיוון שהמפלגות החרדיות נטו להיות לשון מאזניים, חוק יסוד כבוד האדם לא יצא לפועל
5. בשנת 1992, הצליחו בסופו של דבר להעביר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בלי התנגדות החרדים. החוק אושר ברוב קטן ובמליאה חלקית. התנגדות החרדים הוסרה בעזרת שני מרכיבים: 1. הוסרו מהחוק מספר נושאים שהפריעו לחרדים כגון נושאי השיוויון וחופש הדת וחופש הביטוי, 2. יוזמי החוק הבטיחו שלא מדובר בחוק שיתן לבית המשפט כוח על הכנסת, שלא מדובר בשינוי יחסי הכוחות בין הכנסת לבית המשפט, כלומר החוק הזה לא יאפשר לבית המשפט לבטל חוקים של הכנסת. בשל חרטה ברגע האחרון של חבר כנסת אחד בזמן ההצבעה, ניתן היה לבטל את החוק בכל רוב, ולא ברוב של 80 חברי כנסת.
6. בשנת 1995, השופט אהרון ברק החליט על סמך שיקול דעתו (או יותר נכון ברוב שופטים מסוים שהתקבל בפסק דין "בנק המזרחי"), לתת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כוח של חוק-על, שנמצא מעל כל שאר החוקים בכנסת, שבזכותו בית המשפט יכול לפסול חוקים של הכנסת שאינם מתיישבים עם חוק זה ולא משנה מה הרוב שבו התקבלו החוקים הללו. גם חוק שנחקק ברוב מוחלט של 120 חברי כנסת בעד, ו-0 נגד, במידה והחוק סתר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו במידה שהיתה לא סבירה לדעת השופטים, החוק צריך להיפסל ע"י בית המשפט. בכך ברק ביצע את "ההפיכה החוקתית" המפורסמת. בהמשך, הכניס ברק לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גם נושאים שהחורגו ממנו (כמו הזכות לשיווין) ע"י פרשנות מרחיבה של החוק (הטיעון היה שהזכות לשיוויון שאינה מופיעה בחוק, נובעת מתוך הזכות לכבוד שכן מופיעה בו)
7. מתנגדי ההפיכה החוקתית, אמרו שהובטח להם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא משנה את יחסי הכוחות בין הרשות השופטת והמחוקקת. בנוסף, מתנגדי ההפיכה החוקתית אמרו שאם ידעו שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יהיה עם כאלו השלכות חוקתיות מרחיקות לכת, היה צריך להבהיר זאת. הם טוענים שעצם זה שהחוק אושר כאשר במליאה פחות מ 60 חברי כנסת, היא עדות לכך שהכנסת לא היתה מודעת כלל למהפיכה האדירה שהחוק הזה אמור לחולל, וכך גם העם לא היה מודע (תיקון ע"י חבר הפורום klayhamn, הסיבה שהיו רק 53 חברי כנסת בעת ההצבעה היא לא בשל חוסר ההבנה לגבי חשיבות החוק, אלא בשל הפריימריז לעבודה שהתרחש באותו הזמן, ועל כן התבצעו קיזוזים. בנוסף, עדות לכך שההתערבות המשפטית לא הוסתרה מחברי הכנסת אפשר ללמוד מסעיף 10 (שמירת דינים) - שאומר שהחוק לא יחול על חוקים קודמים רטרואקטיבית. אם החוק לא אמור לשמש לביקורת שיפוטית ופסילת חוקים עתידיים - מה בדיוק המשמעות של היעדר רטרו-אקטיביות?)
8. תומכי ההפיכה החוקתית טענו (בין היתר), שפסקת ההגבלה שמופיעה בחוק, המציינת את התנאים היחידים בהם ניתן להפר את החוק, ממנה נובעת עליונותו של החוק על כל חוק אחר בישראל (גם אם לא הוגדרה עליונותו בצורה אחרת). מתנגדי ההפיכה החוקתית טענו על טיעון זה, שהמשמעות המלאה של פסקת ההגבלה לא הובהרה להם טרם ההצבעה, ובכל מקרה שבעת ההצבעה על החוק, לא עבר הסעיף שדרש רוב מיוחד לביטול החוק (שזו עובדה נכונה).
עד כאן העובדות כפי שאני מבין אותן, ואשמח לתיקונים/דיוקים אם יש למישהו.
אם אילו הן העובדות, אני חייב לציין שנראה כאילו המהפיכה החוקתית (ששמה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעל כל שאר החוקים, ואיפשרה לבית המשפט העליון לפסול חוקים שסותרים חוק זה) היא מהפיכה שהתבצעה כמחטף. מחטף שלא קיבל לגיטמציה ראויה מהכנסת ובטח שלא מהעם.
עם זאת, יש מספר נסיבות שצריך לשקול כששואלים האם ראוי לבטל את המהפיכה החוקתית, כלומר לבטל את זכויות האדם בישראל מתוקף חוק-על:
א. אהרון ברק אולי ביצע מחטף, אבל במחטף הזה הפך את מדינת ישראל למדינה נאורה מבחינת זכויות אדם, כמדינות המתקדמות בעולם בנושא זה (ארה"ב, קנדה, בריטניה). הנאורות הזו של ישראל בעולם נותנת לה לגיטמציה גדולה מאוד בקהילות העולם, באו"ם ובבית המשפט הבינלאומי בהאג, דבר שההשלכות שלו חשובות לנו מאוד. ביטול זכויות האדם המוגנות כחוק-על, יתפרש בצורה רעה מאוד ע"י מדינות העולם הנאורות, ועלול להיות בעל השלכות חמורות ורחבות.
ב. שנים לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היה תיקון שבוצע בחוק, שבין היתר חיבר אותו לעקרונות מגילת העצמאות, והתיקון הזה עבר בכנסת ברוב מוחלט של 75:0 (אם כי התיקון הזה התבצע טרם המהפיכה החוקתית של ברק)
ג. מדינת ישראל מתנהלת כמדינה בה זכויות אדם הן בבסיסה, ואינן תלויות ברוב מקרי זה או אחר בכנסת, כבר קרוב ל- 30 שנים. נוצר כאן סטטוס קוו. אם רוצים לשנות אותו, לפחות הפעם ראוי לעשות את זה לא כמחטף, אלא כדיון מעמיק בו ישתתף כלל הציבור הישראלי
בעקבות טענות תומכי הרפורמה המשפטית, שבסיסה הוא ביטול היכולת של בית המשפט העליון להתגבר על חקיקה של הכנסת, עניין אותי ללכת לבדוק את ההיסטוריה, כיצד הגענו למצב שלבית המשפט העליון יש יכולת לפסול חוקים של הכנסת. הממצאים קצת הפתיעו אותי.
חשוב לי לציין, אני מעוניין בדיון עובדתי בלבד, בלי שום קשר לדיעות פוליטיות. אם יש לי טעות בעובדות שאציג, אשמח לתיקונים.
העובדות הן:
1. לאחר קום מדינת ישראל (1948), לבית המשפט לא היתה יכולת מעשית לפסול חוקים של הכנסת. כל חוקי הכנסת היו באותה רמת החשיבות, וכל חוק היה ניתן לסרס/לבטל ע"י חוק חדש (חבר הפורום AIML העלה את הדוגמא של בג"ץ ברגמן שפסל חוק בשנת 1969. לאחר קריאת החומר, זה נראה כאילו בג"ץ המליץ לכנסת לפסול, והכנסת הסכימה לשנות את החוק, אך לבג"ץ לא היה כוח במועד זה לחייב פסילה)
2. זמן לא רב לאחר קום המדינה, היה רצון לעשות חוקה לישראל. המחשבה היתה להתחיל ליצור "חוקי יסוד", שהם בעתיד יכונסו לחוקה רשמית. חוקי היסוד יכלו תמיד להיסתר ע"י חוקים חדשים של הממשלה, כלומר אלו לא היו חוקים מיוחדים מבחינת הקושי לבטל אותם
3. עוד בימיה הראשונים של המדינה, היה רצון ליצור מגילת זכויות אדם (Bill of rights) כחוק יסוד שנמצא מעל כל החוקים האחרים. מגילה כזו (המוגדרת כ-"חוק-על") קיימת במדינות הדמוקרטיות והנאורות בעולם (כדוגמת ארה"ב, קנדה, בריטניה וכו'), ואנחנו רצינו להידמות להן (הנושא של עיגון זכויות אדם בסיסיות בחוק-על שאינו תלוי ברוב מזדמן, היה חשוב במיוחד במדינה היהודית הצעירה, בשל צלקות השואה). מגילה כזו נותנת את היכולת לבית המשפט לפסול חוקים של המחוקק, במידה ומתנגשים עם מגילת זכויות האדם בצורה שאינה סבירה (כאשר רמת הסבירות נתונה לשיקול דעתו של השופט)
4. לאורך כל שנות המדינה, כל נסיון להעביר מגילת זכויות אדם כחוק יסוד, נתקל בהתנגדות מוחלטת של המפלגות החרדיות שהפילו אותו. הן התנגדו באופן נחרץ לזכויות אדם בנושאי שיווין, חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש דת ועוד. מכיוון שהמפלגות החרדיות נטו להיות לשון מאזניים, חוק יסוד כבוד האדם לא יצא לפועל
5. בשנת 1992, הצליחו בסופו של דבר להעביר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בלי התנגדות החרדים. החוק אושר ברוב קטן ובמליאה חלקית. התנגדות החרדים הוסרה בעזרת שני מרכיבים: 1. הוסרו מהחוק מספר נושאים שהפריעו לחרדים כגון נושאי השיוויון וחופש הדת וחופש הביטוי, 2. יוזמי החוק הבטיחו שלא מדובר בחוק שיתן לבית המשפט כוח על הכנסת, שלא מדובר בשינוי יחסי הכוחות בין הכנסת לבית המשפט, כלומר החוק הזה לא יאפשר לבית המשפט לבטל חוקים של הכנסת. בשל חרטה ברגע האחרון של חבר כנסת אחד בזמן ההצבעה, ניתן היה לבטל את החוק בכל רוב, ולא ברוב של 80 חברי כנסת.
6. בשנת 1995, השופט אהרון ברק החליט על סמך שיקול דעתו (או יותר נכון ברוב שופטים מסוים שהתקבל בפסק דין "בנק המזרחי"), לתת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כוח של חוק-על, שנמצא מעל כל שאר החוקים בכנסת, שבזכותו בית המשפט יכול לפסול חוקים של הכנסת שאינם מתיישבים עם חוק זה ולא משנה מה הרוב שבו התקבלו החוקים הללו. גם חוק שנחקק ברוב מוחלט של 120 חברי כנסת בעד, ו-0 נגד, במידה והחוק סתר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו במידה שהיתה לא סבירה לדעת השופטים, החוק צריך להיפסל ע"י בית המשפט. בכך ברק ביצע את "ההפיכה החוקתית" המפורסמת. בהמשך, הכניס ברק לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גם נושאים שהחורגו ממנו (כמו הזכות לשיווין) ע"י פרשנות מרחיבה של החוק (הטיעון היה שהזכות לשיוויון שאינה מופיעה בחוק, נובעת מתוך הזכות לכבוד שכן מופיעה בו)
7. מתנגדי ההפיכה החוקתית, אמרו שהובטח להם שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא משנה את יחסי הכוחות בין הרשות השופטת והמחוקקת. בנוסף, מתנגדי ההפיכה החוקתית אמרו שאם ידעו שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יהיה עם כאלו השלכות חוקתיות מרחיקות לכת, היה צריך להבהיר זאת. הם טוענים שעצם זה שהחוק אושר כאשר במליאה פחות מ 60 חברי כנסת, היא עדות לכך שהכנסת לא היתה מודעת כלל למהפיכה האדירה שהחוק הזה אמור לחולל, וכך גם העם לא היה מודע (תיקון ע"י חבר הפורום klayhamn, הסיבה שהיו רק 53 חברי כנסת בעת ההצבעה היא לא בשל חוסר ההבנה לגבי חשיבות החוק, אלא בשל הפריימריז לעבודה שהתרחש באותו הזמן, ועל כן התבצעו קיזוזים. בנוסף, עדות לכך שההתערבות המשפטית לא הוסתרה מחברי הכנסת אפשר ללמוד מסעיף 10 (שמירת דינים) - שאומר שהחוק לא יחול על חוקים קודמים רטרואקטיבית. אם החוק לא אמור לשמש לביקורת שיפוטית ופסילת חוקים עתידיים - מה בדיוק המשמעות של היעדר רטרו-אקטיביות?)
8. תומכי ההפיכה החוקתית טענו (בין היתר), שפסקת ההגבלה שמופיעה בחוק, המציינת את התנאים היחידים בהם ניתן להפר את החוק, ממנה נובעת עליונותו של החוק על כל חוק אחר בישראל (גם אם לא הוגדרה עליונותו בצורה אחרת). מתנגדי ההפיכה החוקתית טענו על טיעון זה, שהמשמעות המלאה של פסקת ההגבלה לא הובהרה להם טרם ההצבעה, ובכל מקרה שבעת ההצבעה על החוק, לא עבר הסעיף שדרש רוב מיוחד לביטול החוק (שזו עובדה נכונה).
עד כאן העובדות כפי שאני מבין אותן, ואשמח לתיקונים/דיוקים אם יש למישהו.
אם אילו הן העובדות, אני חייב לציין שנראה כאילו המהפיכה החוקתית (ששמה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעל כל שאר החוקים, ואיפשרה לבית המשפט העליון לפסול חוקים שסותרים חוק זה) היא מהפיכה שהתבצעה כמחטף. מחטף שלא קיבל לגיטמציה ראויה מהכנסת ובטח שלא מהעם.
עם זאת, יש מספר נסיבות שצריך לשקול כששואלים האם ראוי לבטל את המהפיכה החוקתית, כלומר לבטל את זכויות האדם בישראל מתוקף חוק-על:
א. אהרון ברק אולי ביצע מחטף, אבל במחטף הזה הפך את מדינת ישראל למדינה נאורה מבחינת זכויות אדם, כמדינות המתקדמות בעולם בנושא זה (ארה"ב, קנדה, בריטניה). הנאורות הזו של ישראל בעולם נותנת לה לגיטמציה גדולה מאוד בקהילות העולם, באו"ם ובבית המשפט הבינלאומי בהאג, דבר שההשלכות שלו חשובות לנו מאוד. ביטול זכויות האדם המוגנות כחוק-על, יתפרש בצורה רעה מאוד ע"י מדינות העולם הנאורות, ועלול להיות בעל השלכות חמורות ורחבות.
ב. שנים לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היה תיקון שבוצע בחוק, שבין היתר חיבר אותו לעקרונות מגילת העצמאות, והתיקון הזה עבר בכנסת ברוב מוחלט של 75:0 (אם כי התיקון הזה התבצע טרם המהפיכה החוקתית של ברק)
ג. מדינת ישראל מתנהלת כמדינה בה זכויות אדם הן בבסיסה, ואינן תלויות ברוב מקרי זה או אחר בכנסת, כבר קרוב ל- 30 שנים. נוצר כאן סטטוס קוו. אם רוצים לשנות אותו, לפחות הפעם ראוי לעשות את זה לא כמחטף, אלא כדיון מעמיק בו ישתתף כלל הציבור הישראלי
נערך לאחרונה ב: