הכלל המפורסם של משיכת סך קבוע בשווי 4% מהתיק ביום הפרישה תוך הצמדתו למדד המחירים הוא הבסיס האולטימטיבי של החוסכים לעצמאות כלכלית ופרישה בגיל צעיר. על הכלל הזה בוצעו בדיקות לטווח של 30 שנים והוא הוכח כאמין ביותר.
מכיוון שכלל ה 4% נבחן בהנחה של פרישה בגיל 65 ותוחלת חיים של 95 שנים אז פורשים צעירים חוששים כי אולי הוא פחות אמין לגביהם, כי הוא נדרש לעמוד במשימה לטווח ארוך בהרבה. מי שפורש בגיל 40 ומצפה לחיות עד גיל 100 צריך לוודא שכלל המשיכה יתאים ל 60 שנים כלומר טווח כפול מהטווח שנבדק.
בגלל הסיבה הזו אנשים בעולם התחילו לדבר על כלל ה 3%. מצד אחד בטוח שגישה שמרנית היא יותר בטוחה בזמן פרישה אבל מצד שני היא מוסיפה שנות עבודה רבות עד לפרישה, כך שעולה השאלה האם באמת חיוני להשקיע את הזמן הנוסף הזה בצבירת הון שאולי לעולם לא נצטרך.
אני רוצה להציג איסטרטגיה שונה במקצת שיכולה לקצר את הדרך לפרישה. הרעיון מגיע בהשראת דרך החישוב של דמי הניהול בקרנות גידור והון סיכון.
אני מחלק את המשיכה השנתית לשני חלקים:
החלק הראשון הוא משיכה קבועה של 2% משווי התיק ביום הפרישה. בדיוק כמו כלל ה 4% אבל חצי ממנו. החלק הזה צריך לספק לי את הצרכים הבסיסיים בלבד. הכל אבל שום דבר מעבר לכך.
החלק השני הוא משיכה משתנה בסך 20% מהרווח הריאלי השנתי. אם התיק גדל ריאלית בשנה שעברה אז על כל 5% של צמיחה אני אמשוך 1%. החלק הזה אמור לספק לי את הרצונות שלי שמעבר לצרכים הבסיסיים.
האסטרטגיה הזו מאפשרת הוצאה גמישה שמקטינה באופן משמעותי את המשיכה בתקופות חלשות בשוק ההון וכך מחזקת את העמידות של התיק לאורך זמן רב. מצד שני היא מאפשרת להינות ממשיכה נדיבה כאשר השוק מאפשר זאת.
האינטואיציה שלי אומרת שבדרך הזו אפשר לפרוש יותר מהר תוך שמירה על הביטחון בכך שהתיק ישרת אותנו באמינות למשך שנים רבות.
אשמח לקבל ביקורת.
מכיוון שכלל ה 4% נבחן בהנחה של פרישה בגיל 65 ותוחלת חיים של 95 שנים אז פורשים צעירים חוששים כי אולי הוא פחות אמין לגביהם, כי הוא נדרש לעמוד במשימה לטווח ארוך בהרבה. מי שפורש בגיל 40 ומצפה לחיות עד גיל 100 צריך לוודא שכלל המשיכה יתאים ל 60 שנים כלומר טווח כפול מהטווח שנבדק.
בגלל הסיבה הזו אנשים בעולם התחילו לדבר על כלל ה 3%. מצד אחד בטוח שגישה שמרנית היא יותר בטוחה בזמן פרישה אבל מצד שני היא מוסיפה שנות עבודה רבות עד לפרישה, כך שעולה השאלה האם באמת חיוני להשקיע את הזמן הנוסף הזה בצבירת הון שאולי לעולם לא נצטרך.
אני רוצה להציג איסטרטגיה שונה במקצת שיכולה לקצר את הדרך לפרישה. הרעיון מגיע בהשראת דרך החישוב של דמי הניהול בקרנות גידור והון סיכון.
אני מחלק את המשיכה השנתית לשני חלקים:
החלק הראשון הוא משיכה קבועה של 2% משווי התיק ביום הפרישה. בדיוק כמו כלל ה 4% אבל חצי ממנו. החלק הזה צריך לספק לי את הצרכים הבסיסיים בלבד. הכל אבל שום דבר מעבר לכך.
החלק השני הוא משיכה משתנה בסך 20% מהרווח הריאלי השנתי. אם התיק גדל ריאלית בשנה שעברה אז על כל 5% של צמיחה אני אמשוך 1%. החלק הזה אמור לספק לי את הרצונות שלי שמעבר לצרכים הבסיסיים.
האסטרטגיה הזו מאפשרת הוצאה גמישה שמקטינה באופן משמעותי את המשיכה בתקופות חלשות בשוק ההון וכך מחזקת את העמידות של התיק לאורך זמן רב. מצד שני היא מאפשרת להינות ממשיכה נדיבה כאשר השוק מאפשר זאת.
האינטואיציה שלי אומרת שבדרך הזו אפשר לפרוש יותר מהר תוך שמירה על הביטחון בכך שהתיק ישרת אותנו באמינות למשך שנים רבות.
אשמח לקבל ביקורת.
