המהנדל
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 24/1/21
- הודעות
- 557
- דירוג
- 1,274
אמנם אני מנהל כבר יומן מסע משלי, ואמנם מה שאני הולך לשתף הינו סיכום יומן המסע אבל בכל זאת אשמח לשתף אתכם כאן במסעם של סבי וסבתי מצד אמי.
ילדותם וצעירותם
סבי וסבתי הם אנשים מדהימים ומעניינים עם סיפור חיים מרתק.
סבתי נולדה במרוקו, למשפחה דתיה שעתידה להיות מרובת ילדים. עם הקמת המדינה הם ברחו ממרוקו לישראל דרך צרפת בעזרת קרובי משפחה שגרו שם.
סבי נולד בארץ ישראל, בן לשורדי שואה ממזרח אירופה, שברחו מהנאצים בשלב מוקדם, אך משפחותיהם נשארו מאחור ולא שרדו. הוריו העפילו לארץ בתקופת הספר השחור והכירו בארץ. בהמשך נולדו להם שלושה ילדים, כשסבי היה הבכור.
סבי וסבתי הכירו עוד בילדותם בירושלים (ועל הדרך למדו באותה הכיתה עם סבתי מצד אבי). הייתה זו תקופת הצנע והוריהם לא היו חברי מפלגה, לכן מצבם לא היה מזהיר.
למרות התנגדויותיו של אביה והאיומים בחרם, סבתי ביצעה שירות מלא בצה"ל ואף התקבלה לקצונה.
בגיל 19, בעת שירותו הצבאי של סבי, אביו נפטר ממחלת הסרטן. אימו החלה לעבוד בתור במוסד לביטוח לאומי, אך סבי הפך הלכה למעשה למפרנס העיקרי של המשפחה ומצבם הכלכלי היה לא טוב בלשון המעטה
מירוץ העכברים
עם סיום שירותה הצבאי, סבתי החלה ללמוד בבית ספר לאחיות. עקב פחד מדם פרשה מלימודיה והלכה לעבוד בחברה ממשלתית. במהלך הקריירה סבתי הגיעה לתפקיד מנהלת מחלקת השיווק.
סבי החל לעבוד בתור מברקן במשפט אייכמן. בתום המשפט הוצעה לו עבודה בבנק על ידי מכר. במהלך הקריירה נשלח ללמוד תואר ראשון בכלכלה ולקח חלק במספר תפקידים ניהוליים, כאשר בסופה ניהל את הסניף הראשי של הבנק בתל אביב.
משיקולים כלכליים, הם היו צריכים לבצע מספר בחירות שהיום אולי נראות לנו לא סבירות או לא מתאימות לתקופה:
- דחיית חתונתם עד להגיעם לגיל 28.
- רכישת דירה בשכונה חדשה, אך סמוכה לשכנים עוינים.
- הפרש של 5 שנים בין הוצאת רשיונות נהיגה בשנות ה40 לחייהם (סבתא זכתה להיות ראשונה).
- נסיעה ראשונה לחו"ל בגיל 45, יחד עם אמי ודודתי.
סולידיות לעת זיקנה?
סבי וסבתי יצאו לפנסיה בשנת 2000. בעוד שסבתי מקבלת פנסיה תקציבית ושניהם מקבלים קצבאות זקנה, אשמח להתמקד בפרישה של סבי.
כאשר סבי פרש מהבנק, הוצעו לו שתי חלופות - קצבה או כסף. היות ולא היה בטוח בזמנו שיאריך ימים, וסכום הכסף שהוצע היה אטרקטיבי, הוא בחר את הכסף.
בזמן שהוא מסתכל בבוז על חבריו שלקחו את הכסף ושילמו חובות / קנו דירות לילדיהם (ללא מחשבה על ממה יחיו), סבי לקח את הכסף והשקיע אותו בשוק ההון במחשבה שיחיה מהרווחים על ההשקעות ואת היתרה יוריש בבוא העת.
כיום, 20 שנה אחרי, שווים גדל פי 10. מדובר בסכום המאפשר להם לחיות בנוחיות לשארית חייהם ללא אף דאגה ומאפשר להם לצאת לטיולים מסביב לעולם, לקנות רכב חדש כל 5 שנים ואף להזמין את כל צאצאיהם לחופשות משפחתיות בארץ ובחו"ל.
אוסיף ואומר שלדעתי המסחר בשוק ההון הוא הוא מה שמאפשר לסבי להיות צלול לחלוטין בשנות ה80 לחייו.
לעת זקנה, סבי אימץ את הרעיון של עצמאות כלכלית (גם אם ללא ידיעתו או כוונתו). הם לא חיו בסגפנות מבחירה יום בחייהם, אך לסבי יש ערך מאוד גבוה לכל שקל שיוצא מכיסם.
אז למה בעצם אני משתף אתכם?
אמש חזרנו מחופשה משפחתית בחג השבועות.
לצערי, מדיניות הסגרים והריחוק החברתי לא עשתה טוב לסבי וסבתי, ובמהלך השנה האחרונה ראיתי את החיוניות והחיים נוזלים מהם, כשהשיא הגיע השבוע.
לפני מספר שנים סבתי החלה להראות סימנים של דמנציה ולצערי היא כבר לא צלולה כפי שהייתה. גם מצבם הבריאותי והגופני התדרדר עקב הפחד לצאת מהבית והיעדר פעילויות, טיולים, התנדבויות וחוגים בהם היו לוקחים חלק ביום יום.
עם כל הצער שבדבר, אני מעריך שלא נותר להם עוד הרבה זמן איתנו ואני רוצה לנצל את שנותיהם האחרונות כאן כמה שיותר.
סכסוכי הירושה בין אמי ודודתי כבר התחילו לבעבע. דודתי גרה איתם כל חייה. היא אינה נשואה אך יש לה ילד עם צרכים מיוחדים וכל זה לא מוסיף למצבם. ניסיתי לשדל את אמי להתכונן ליום בו הם ילכו (או היום בו היא תאלץ לדאוג לדודתי) אך היא טוענת שהם מסרבים בתוקף לפתוח את הנושא.
אציין כי זולת דירת המגורים שלהם ואי אילו הבטחות שניתנו בעל פה, אמי ודודתי לא מודעות לגובה ואופי הירושה אותה הן עתידות לקבל ואם סבי וסבתי היו משתפים אותן בה, כל הסכסוך יכול היה להימנע עוד לפני שהתחים.
לצערי, סיפור חייהם המרתק (יש עוד הרבה פרטים שהושמתו כאן) לא מוערך מספיק בקרב המשפחה, אך לדעתי קוראי הפוסט ידעו להעריך את המסע הכלכלי אותו הם עברו במהלך חייהם.
ילדותם וצעירותם
סבי וסבתי הם אנשים מדהימים ומעניינים עם סיפור חיים מרתק.
סבתי נולדה במרוקו, למשפחה דתיה שעתידה להיות מרובת ילדים. עם הקמת המדינה הם ברחו ממרוקו לישראל דרך צרפת בעזרת קרובי משפחה שגרו שם.
סבי נולד בארץ ישראל, בן לשורדי שואה ממזרח אירופה, שברחו מהנאצים בשלב מוקדם, אך משפחותיהם נשארו מאחור ולא שרדו. הוריו העפילו לארץ בתקופת הספר השחור והכירו בארץ. בהמשך נולדו להם שלושה ילדים, כשסבי היה הבכור.
סבי וסבתי הכירו עוד בילדותם בירושלים (ועל הדרך למדו באותה הכיתה עם סבתי מצד אבי). הייתה זו תקופת הצנע והוריהם לא היו חברי מפלגה, לכן מצבם לא היה מזהיר.
למרות התנגדויותיו של אביה והאיומים בחרם, סבתי ביצעה שירות מלא בצה"ל ואף התקבלה לקצונה.
בגיל 19, בעת שירותו הצבאי של סבי, אביו נפטר ממחלת הסרטן. אימו החלה לעבוד בתור במוסד לביטוח לאומי, אך סבי הפך הלכה למעשה למפרנס העיקרי של המשפחה ומצבם הכלכלי היה לא טוב בלשון המעטה
מירוץ העכברים
עם סיום שירותה הצבאי, סבתי החלה ללמוד בבית ספר לאחיות. עקב פחד מדם פרשה מלימודיה והלכה לעבוד בחברה ממשלתית. במהלך הקריירה סבתי הגיעה לתפקיד מנהלת מחלקת השיווק.
סבי החל לעבוד בתור מברקן במשפט אייכמן. בתום המשפט הוצעה לו עבודה בבנק על ידי מכר. במהלך הקריירה נשלח ללמוד תואר ראשון בכלכלה ולקח חלק במספר תפקידים ניהוליים, כאשר בסופה ניהל את הסניף הראשי של הבנק בתל אביב.
משיקולים כלכליים, הם היו צריכים לבצע מספר בחירות שהיום אולי נראות לנו לא סבירות או לא מתאימות לתקופה:
- דחיית חתונתם עד להגיעם לגיל 28.
- רכישת דירה בשכונה חדשה, אך סמוכה לשכנים עוינים.
- הפרש של 5 שנים בין הוצאת רשיונות נהיגה בשנות ה40 לחייהם (סבתא זכתה להיות ראשונה).
- נסיעה ראשונה לחו"ל בגיל 45, יחד עם אמי ודודתי.
סולידיות לעת זיקנה?
סבי וסבתי יצאו לפנסיה בשנת 2000. בעוד שסבתי מקבלת פנסיה תקציבית ושניהם מקבלים קצבאות זקנה, אשמח להתמקד בפרישה של סבי.
כאשר סבי פרש מהבנק, הוצעו לו שתי חלופות - קצבה או כסף. היות ולא היה בטוח בזמנו שיאריך ימים, וסכום הכסף שהוצע היה אטרקטיבי, הוא בחר את הכסף.
בזמן שהוא מסתכל בבוז על חבריו שלקחו את הכסף ושילמו חובות / קנו דירות לילדיהם (ללא מחשבה על ממה יחיו), סבי לקח את הכסף והשקיע אותו בשוק ההון במחשבה שיחיה מהרווחים על ההשקעות ואת היתרה יוריש בבוא העת.
כיום, 20 שנה אחרי, שווים גדל פי 10. מדובר בסכום המאפשר להם לחיות בנוחיות לשארית חייהם ללא אף דאגה ומאפשר להם לצאת לטיולים מסביב לעולם, לקנות רכב חדש כל 5 שנים ואף להזמין את כל צאצאיהם לחופשות משפחתיות בארץ ובחו"ל.
אוסיף ואומר שלדעתי המסחר בשוק ההון הוא הוא מה שמאפשר לסבי להיות צלול לחלוטין בשנות ה80 לחייו.
לעת זקנה, סבי אימץ את הרעיון של עצמאות כלכלית (גם אם ללא ידיעתו או כוונתו). הם לא חיו בסגפנות מבחירה יום בחייהם, אך לסבי יש ערך מאוד גבוה לכל שקל שיוצא מכיסם.
אז למה בעצם אני משתף אתכם?
אמש חזרנו מחופשה משפחתית בחג השבועות.
לצערי, מדיניות הסגרים והריחוק החברתי לא עשתה טוב לסבי וסבתי, ובמהלך השנה האחרונה ראיתי את החיוניות והחיים נוזלים מהם, כשהשיא הגיע השבוע.
לפני מספר שנים סבתי החלה להראות סימנים של דמנציה ולצערי היא כבר לא צלולה כפי שהייתה. גם מצבם הבריאותי והגופני התדרדר עקב הפחד לצאת מהבית והיעדר פעילויות, טיולים, התנדבויות וחוגים בהם היו לוקחים חלק ביום יום.
עם כל הצער שבדבר, אני מעריך שלא נותר להם עוד הרבה זמן איתנו ואני רוצה לנצל את שנותיהם האחרונות כאן כמה שיותר.
סכסוכי הירושה בין אמי ודודתי כבר התחילו לבעבע. דודתי גרה איתם כל חייה. היא אינה נשואה אך יש לה ילד עם צרכים מיוחדים וכל זה לא מוסיף למצבם. ניסיתי לשדל את אמי להתכונן ליום בו הם ילכו (או היום בו היא תאלץ לדאוג לדודתי) אך היא טוענת שהם מסרבים בתוקף לפתוח את הנושא.
אציין כי זולת דירת המגורים שלהם ואי אילו הבטחות שניתנו בעל פה, אמי ודודתי לא מודעות לגובה ואופי הירושה אותה הן עתידות לקבל ואם סבי וסבתי היו משתפים אותן בה, כל הסכסוך יכול היה להימנע עוד לפני שהתחים.
לצערי, סיפור חייהם המרתק (יש עוד הרבה פרטים שהושמתו כאן) לא מוערך מספיק בקרב המשפחה, אך לדעתי קוראי הפוסט ידעו להעריך את המסע הכלכלי אותו הם עברו במהלך חייהם.
נערך לאחרונה ב:
