התלבטות מעניינת ותגובות מסקרנות ונכונות... אם יורשה לי השנקל
שלי:
אני כבר 8 שנים במקום העבודה הנוכחי (אינעל דינאק, הגעתי עם שיער שחור יחסית, ועכשיו אני כבר עם שיער אפור).
וותיק יותר מדי (הגדרה סובייקטיבית יחסית).
במהלך אותן 8 שנים התקבלתי ל- 4 עבודות שונות באותו התחום (הלכתי לראיונות עבודה בשביל הכיף, בשביל התירגול, והתקבלתי לא מעט), בתפקידים די דומים, עם קצת גיוונים וניואנסים של מקום עבודה חדש ותחומים מקבילים למדי.
כל העבודות אליהן התקבלתי במהלך אותן 8 שנים העריכו את הניסיון שלי והציעו לי
שכר גבוה יותר בכמה אלפי ש"חים עם תנאים דומים (תרגיעו, במדעי החיים שכר גבוה יותר זה בלחץ 1,000-3,000 ש"ח
בברוטו, ולא בוננזה משפרת שכירות כמו בהייטקס).
בסופו של דבר דחיתי את כל 4 ההצעות.
למה?
בדיוק זה:
בסך הכל נוח לי בעבודה. מרוויח סביר, מעל הממוצע במשק אבל לדעתי כמו הממוצע או אפילו פחות בתפקיד שאני נמצא בו.
אבל אני מצליח לחסוך בערך שני שליש 50% מהמשכורת, קרוב לבית, תנאים מסביב (לא משכורת) באמת סבבה.
נוח לי בעבודה (
על נוחות - משלמים!).
אני ממש טוב במה שאני עושה, אני כבר די רגיל למה שאני עושה, אני כבר לא לחוץ וטרוד כשאני עושה את מה שאני עושה וזה בא לי בצורה "טבעית" יחסית מפעם (לחץ לקבל תוצאות, להספיק מועדי הגשה, להצליח בניסויים ולא לטעות, להפיק Data וכו').
מעריכים אותי (פחות בכסף, יותר בהתייחסות) ואת מה שאני תורם לאירגון (תורם לא מעט, מגדיל ראש כרוני ברמה אקוטית).
אני מרוויח סביר בקושי (לדעתי), משכורת בסדר, לא משהו לדבר עליו, קצת מעל הממוצע הנוכחי במשק אם לא מחשיבים את העקבים של נעלי הפלטפורמה והציפורן החודרנית.
מצליח לחסוך כרגע 50%~ מהנטו, שוקל לחסוך יותר אבל בתור רווק בלי ילדים (אל הורי), כבר לא רואה טעם לחסוך יותר מלבד היעד של הפרישה המוקדמת...
העבודה קרובה לבית ברמת האוטובוס (זה נורא נורא חשוב לי) והתנאים מסביב מצויינים (קרן השתלמות - לא לזלזל, סיבוס חביב וטעים, אוכל במקרר של העבודה, פינת קפה מפנקת עם חלב טרי - לא לזלזל, תשלום נסיעות די גבוה יחסית לזה שאני גר קל"ב באותה העיר, RSU ששווים לתחת וכו'), הבוסיות בסדר גמור.
כל רק בסדר גמור. ואני ממש לא מזלזל בבסדר גמור בכלל. אני לא Talent.
ומכאן, אני עובר לחלק הבא של הדיון:
חושש שמעבר למקום עבודה פחות נוח (רחוק יותר, פחות נגיש, עבודה שדורשת יותר נסיעות כחלק מהתפקיד ועוד) יגרמו לי למעשה לבזבז יותר והדלתא במשכורת לא שווה את זה
זה
נכון מאוד, וזו חשיבה תועלתנית, אבל היא נורא מחבקת את ההווה ומתעלמת מהעתיד.
לטוב ולרע.
אז איך אני מסביר לעצמי ולמוח הלטאה שלי שאני נשאר באותו מקום נוח כבר כל כך הרבה שנים, קצת מנוון (השנים עושות את שלהן), קצת נוח מדי, קצת כבר כמעט שמרגיש רקוב?
שוב, אני כותב על עצמי אולי כדי לסדר מחשבות של אנשים אחרים שדומים לי או ששונים ממני - האופי שלי הוא
לא רגיל ואני יכול להסביר אבל שוקל עד כמה להיכנס לפרטים.
אני חיווטתי את עצמי באופן שהוא נורא שחור ולבן מתוך גישה מסויימת כלפי שוק העבודה המודרני, התאגידי, הקפיטליסטי, שואב תשומת הלב, כזה שלוקח וייקח ממך כל מה שהוא יכול לקחת כל עוד תהיה מוכן לתת לו ולוותר לו (זה הניסיון שלי בחיים, אין טעם לשפוט אותו).
הניסיון שלי בחיים הוביל אותי להתנהל בעולם בגישת 1:0 חריפה וחד-משמעית, החלטית ועקשנית,
לא מתפשרת בכל מה שקשור למקום העבודה - החל מהרגע שאני מסיים לעבוד ויוצא מהחברה, אני "מפיל את המברג", והחיים הפרטיים מתחילים... הפרדה מוחלטת בין החיים בעבודה לבין החיים הפרטיים שאני מקפיד עליה קלה כחמורה.
אני נמצא במקום העבודה וקשור אליו יותר משאני נמצא בחיים הפרטיים של עצמי (מלבד שינה) - עובד 9 שעות ביום (כולל הפסקת צהריים, 08:00-17:00), לוקח בחשבון את השעה נסיעה במצטבר הלוך-חזור (חצי שעה לכל כיוון), ולוקח בחשבון גם את ההכנות לפני ההגעה למקום העבודה וההכנות לאחר החזרה ממקום העבודה (בהערכה גסה עוד חצי שעה לפחות כולל וונטילציה אחרי ההגעה מהעבודה לדירה) - סה"כ 11~ שעות ביום.
אני רואה את האנשים במקום העבודה יותר משאני רואה את החברים שלי, את המשפחה שלי, וכל אדם אחר.
מבחינתי, המוח שלי החליט שהנתונים הללו מעניקים לו בתור הלטאה שהוא את הלגיטימציה לעשות לזה Stop חד-משמעי לאחר שעות העבודה.
הבריאות הנפשית והחוסן המנטלי שלי תלויים בהפרדה הקשיחה והלא-מתפשרת הזו.
החלטתי שהחיים הפרטיים מאוד חשובים לי (זו ממש החלטה שהייתי צריך לקבל תוך כדי מחשבות עמוקות ונמשכות בעניין והקדשת זמן לנושא במשך כמה שנים), החלטתי שהזמן הפנוי של החיים הפרטיים שלי מאוד חשוב לי - מנוחה בדירה (חלומות בהקיציס, בהייה באוויר, קיום לשם קיום), התעסקות בחיים עצמם (כלים, כביסה, נקיונות, לימוד, קריאה, שמיעת מוזיקה, ריקוד לצלילי המוזיקה), אימוני כושר, שיטוט ברחובות (שיטוט סתמי, אדריכלות, בהייה ברחובות, הליכה לשוק, הליכה צורך תנועה), חברים, משפחה.
כל דבר בעיתו.
אני
לא מוכן לשמוע ממקום העבודה
בכלל, לא מוכן להתעסק בעבודה
בכלל, לא מוכן לתת אפילו 0.1% ממה שיש לי לתת אחרי שעות העבודה.
ואני לא מגזים בתיאור שלי ואני גם האדם היחיד שאני מכיר שלוקח את זה לקיצון... אפילו 0.1% לא.
נלחמתי על זה המון. ניסו אותי המון. האופי הישראלי של כל מי שאני עובד איתו ניסה לאתגר אותי המון עם קומבינות, החלקות, חפיף וחלאס וכו'. התעקשתי על זה המון מול הבוסיות בכל הדרגות (כולל בכירים), מול מקום העבודה העבודה עצמו בכללותו, מול העמיתים לעבודה (שמתקשרים בתמימות), מול כל מי שניסה לאכוף את הקיום שלו מחוץ למקום העבודה אל תוך החיים הפרטיים שלי.
אם מתקשרים אליי אחרי שעות העבודה - אני לא עונה (כן, אני פשוט לא עונה, בפנים, וגם לא מתנצל על כך - גבולות אצלי הם גבולות אמיתיים בגלל האופי הבינארי 1:0 שלי).
הציעו לי לעבוד מהבית, בשיא הנוחות, ואפילו אמרו שאוכל לעבוד רק חלק מהשעות שאני מדווח ולקחת את זה בקלות - עניתי ב"חס וחלילה" (במילים האלו).
הציעו לי להתקדם למשרה ניהולית, לנהל צוות - עניתי ב"לעולם לא" (במילים האלו, לא מוכן לנהל ישראלים, גם לא בטעות).
ההפרדה הזו חשובה לי, אחרי שנים רבות מדי של חוסר הפרדה בזמן הלימודים עם יותר מדי רגשות אשמה מייסרים, ובמהלך יותר מדי שנים של עבודות שעבדתי במקביל (השיא? - 4 עבודות במקביל, כמעט 2.5 משרות מלאות בתחשיב השעות), והשתלטו לי על החיים הפרטיים.
הצלחתי "לאלף" את מקום העבודה הנוכחי, לאחר לא מעט מלחמות, לסגנון החיים שאני מוכן להתנהל מולו (לא פונים ולא חושבים לפנות אליי אחרי שעות העבודה, אין לי וואטסאפ ואני לא נמצא בשום קבוצה ובשום דבר, ואין שום דרך ליצור איתי קשר ומולי אין דבר כזה "דחוף" וכו' וכו').
אז מה הטעם שאכתוב על עצמי ומה המסר שאני מנסה להעביר?
תחשבו טוב מאוד מי אתם, מה אתם, מה המוח שלכם רוצה מכם.
תתעמקו, תתעכבו, תתמקדו, תתעסקו, תתערבבו, תהרהרו במה אתם מוכנים
לתת.
תתעמקו, תתעכבו, תתמקדו, תתעסקו, תתערבבו, תהרהרו במה אתם מוכנים
שייקחו מכם.
אף אחד לא מקבל כסף רק כי הוא ממש איש חכם בוגר עוניברסיטה מוכשר ומצויין במה שהוא עושה, מבלי שייקחו ממנו כל כך הרבה גם אם הוא לא מבין את זה או שמבין את זה מאוחר מדי על עצמו.
חשוב לי להעביר למי שיש לו סבלנות לקרוא, שיש ערך גדול בלהכיר את עצמך.
בלהכיר את התכונות הפנימיות של עצמך.
בלא לוותר לעצמך.
בלוותר על עצמך.
בלדעת מי אתה, ואיך אתה רוצה להתנהל מול העולם. בלהיות החלטי כשאתה מתנהל מול העולם כמבוגר.
וכו'.
עפתי על עצמי.
2. יתכן שבעבודה אחרת שעל הפרק מבחינתי ארוויח יותר (אבל הקוץ... יתכן שאצטרך להוציא יותר - למשל במקום להתבסס על הליכה או תחב"צ אצטרך להתבסס על רכב פרטי... דלק, תחזוקה, חנייה...)
אני מדבר לעצמי בכסף, ומוח הלטאה שלי מסדר לי את הדברים ככה - כמה שווה לי מה שאני מקבל
עכשיו?
1. קל"ב: מרחק של עד 30 דקות נסיעה לכל כיוון מהדירה דלת לדלת - זה שווה לי ללפחות 1,000-2,000 ש"ח ברוטו במשכורת.
אצלי העדיפות הקריטית היא לתחב"צ ואוטובוסים כי למרות שיש לי רכב, אני שונא לנהוג ומתעב נסיעות ברכב. אני מאוד אוהב להתניידבתחב"צ למרות החסרונות והחוויות המוזרות לפעמים (גם לא נעימות לפעמים).
2. הסתדרות עם הבוס הישיר: אם אני מסתדר פחות או יותר עם הבוס
הישיר שלי, זה שווה לי ללפחות 1,000-2,000 ש"ח ברוטו במשכורת.
לא אוטופיה (הלוואי!), לא חייב שתהיה אידיליה וניצוצות של תשוקה, פשוט הסתדרות נורמלית, הגיונית ומכבדת, אפילו כיפית (צחוקים משותפים, קלילות באינטרקציה, הבנה משותפת והומור דומה), התנהלות יומיומית נעימה וזורמת שלא יוצרת יותר מדי חיכוכים.
מי שהיה לו בוס ישיר חולה נפש ושנוא שגרם לו לסבל, כבר יודע שבוס טוב שווה את משקלו בש"חים.
3. עמיתים לעבודה: אם אני מסתדר פחות או יותר עם האנשים בצוות
הישיר שלי (והיו מקרים שממש לא, וזה סבל נוראי לפגוש בנאדם שנוא יום יום), זה שווה לי ללפחות 1,000-2,000 ש"ח ברוטו במשכורת.
גם פה, לא חייב ניצוצות של תשוקה. הכל במידת הסביר פלוס. בינוניות זה אחלה.
חשוב גם להסתדר עם האנשים במעטפת, במחלקות אחרות, בקומות אחרות בבניין, כולל מול האנשים הפשוטים (ייצור, מחסן וכו').
מי שעבד בסביבת עובדים שלא הסתדר איתם ושגרמו לו לסבל, כבר יודע שהאנשים במקום העבודה שאתה רואה יום יום, כל יום, שווים את משקלם בש"חים הם נעים לך איתם ועם אתה מסתדר איתם בהכללה.
4. תנאים טובים במקום העבודה - זה שווה לי ללפחות 1,000-2,000 ש"ח ברוטו במשכורת כי לא כל מקום עבודה מספק את אותם תנאים נלווים שהם המעטפת מסביב ליום יום שלך במקום העבודה.
קרן השתלמות ברורה מאליה, לא?... אז זהו, שלא, כי התרגלנו לטוב, וממש לא ברור מאליו (אני מניח שבהייטקס כן ברור מאליו) ורק ל- 30%~ מהשכירים במשק יש קרן השתלמות. ויש מקומות עבודה שמעניקים קרן השתלמות רק אחרי שנה מההצטרפות לחברה (מראה על רצינות ושאתה לא בורח מהר מדי), יש מקומות עבודה שמפרישים רק 5% הפרשת מעסיק ולא 7.5% "כמקובל".
אז מקום עבודה שמפריש קרן השתלמות בזמן, מהיום הראשון, ובמקסימום של 7.5% הפרשת מעסיק - אני מכבד ומעריך את זה.
כנ"ל סיבוס או חדר אוכל - לא צריך לדאוג לארוחת צהריים ולבשל ולבשל ולסחוב איתך קופסאות על גבי קופסאות ולחמם, ויש ארוחה חמה ומוכנה, אני מכבד וממש מעריך את זה.
כנ"ל נס קפה על חשבון מקום העבודה (וכמה סוגים של קפה נמס או מכונת אספרסו חינמית? אז בכלל), כנ"ל חלב טרי במקום העבודה (
לא מובן מאליו!), כנ"ל פירות, עוגיות, בייגלה...
שורה תחתונה - כל מה שציינתי, שווה לי ולא בהגזמה, ועם הסתכלות מופשטת וריאלית עוד לפחות 5,000~ ש"ח דימיוניים ברוטו במשכורת, אבל כאלו שהם לא דמיוניים בכלל.
להרוויח 25K ש"ח ברוטו במקום אחד בלי כל הנ"ל, או עם חלקם, או אם כולם ברמה מאוד נמוכה ומוגבלת - לא שווה לי את זה.
להרוויח 17K ש"ח ברוטו, במקום שמעניק לי את כל אלו, אפילו ברמה סבירה ובינונית, אבל שמשאירה אותי שפוי ושמח (ופנוי לחיים הפרטיים שלי בחפץ לב ועם אנרגיות ורצון), כן שווה לי כמו להרוויח 25K ש"ח ברוטו.
זה כסף כמו שכסף יכול להיות. לא בכאילו.
זה כסף שבמקום שיילך לפסיכולוג, לקרדיולוג, להשתלות שיער, לנסיעות-דלק-רכב מודרני וחדש שצריך לנסוע איתו למרחקים, וכו' וכו'.
זה כסף כמו שכסף יכול להיות
כי זה מה שכסף קונה - שלווה, שקט בראש, שקט בלב, שקט במוח, פחות מחשבות, פחות לחץ, פחות סטרס ומועקה, הרגשה סבירה ונעימה של להיות מרוצה ומסופק, נוחות (נוחות זו לא בושה!).
אני יכול למנות עוד כמה סעיפים ולהאריך, אבל כבר התעייפתי מלכתוב. סליחה.
