אני קוראת את הסולידית כבר למעלה משנה. הצלחתי לפני כן לקחת את עצמי בידיים ולצמצם הוצאות, אבל אפשר לומר שאני מיואשת.
אז ככה, אני מעל גיל 40, עובדת שמונה שנים בעמותה. באותו תפקיד בדיוק. ביקשתי ארבע שנים לעבור תפקיד והם טוענים שאין להם מה להציע.
הצלחתי לחסוך סכום מסוים. אבל עדיין לא אצליח לפרוש מוקדם.
מבחינת הוצאות: לפני כשלוש שנים הצלחתי להתאפס על עצמי (לא הייתי בזבזנית גם מקודם, כמובן).
חצי הכוס המלאה: אני לא בחובות. אין לי הלוואות.
אין לי רכב. אני גרה במרכז הארץ ומגיעה לעבודה ולכל מקום באוטובוסים, (חופשי חודשי המשולם על ידי העבודה). לפני כשנתיים החלטתי שאני לא קונה יותר ספרים (יש ספריה העירונית בחינם), צמצמתי הוצאות מזון בסופר (אני גם מחפשת מבצעים). בגדים אני אמנם קונה אבל בסוף עונה. יש לי כלבה ואין לי מנוי לוטרינר, אבל אני מצליחה לחסוך (למשל, חיסון כלבת מחסנת בעירייה, יותר זול מאשר אצל הוטרינר). נכון, יש דברים שאפשר לצמצם (חייבת להתנתק מהכבלים), אבל עדיין לא אצליח לצאת לפרישה מוקדמת.
לגבי העבודה: ניסיתי לחפש עבודה אחרת כדי שאוכל לעזוב את מקום העבודה הנוכחי, אבל לא הצלחתי למצוא. אמא שלי גם אומרת לי שכל עוד אין לי משהו אחר, לא אוכל לעזוב. חשבתי גם לצאת לעוד לימודים (יש לי תואר שני כבר) כדי שיהיה לי עניין בחיים. ואמא שלי אומרת לי ומה תעשי אחר כך. אני פשוט לא מסוגלת לסבול את מקום העבודה יותר. וגם רבתי עם מנהלת המחלקה לפני שנתיים, נחשו איך נראית ההערכה האישית שלי?
אני פשוט לא רואה איך אצליח לצאת לפרישה מוקדמת. המשכורת שלי ברוטו היא קצת מתחת למשכורת הממוצעת במשק. אז גם אם אני חוסכת כל חודש, זה סכום קטן, שלא יאפשר פרישה מוקדמת. וכמו שכתבתי עלויות תחבורה ודיור אצלי הן מינימליות. וגם אני קונה בסופר במבצעים והולכת מסופר לסופר כדי לחפש מבצעים. הבעיה העיקרית היא העבודה שנאי לא סובלת. עד לפני מספר שנים עבדתי שם בחלקיות משרה, ועליתי למשרה מלאה כדי להרוויח יותר כסף, אבל אני כבר לא מסוגלת יותר. מה עושים?
אז ככה, אני מעל גיל 40, עובדת שמונה שנים בעמותה. באותו תפקיד בדיוק. ביקשתי ארבע שנים לעבור תפקיד והם טוענים שאין להם מה להציע.
הצלחתי לחסוך סכום מסוים. אבל עדיין לא אצליח לפרוש מוקדם.
מבחינת הוצאות: לפני כשלוש שנים הצלחתי להתאפס על עצמי (לא הייתי בזבזנית גם מקודם, כמובן).
חצי הכוס המלאה: אני לא בחובות. אין לי הלוואות.
אין לי רכב. אני גרה במרכז הארץ ומגיעה לעבודה ולכל מקום באוטובוסים, (חופשי חודשי המשולם על ידי העבודה). לפני כשנתיים החלטתי שאני לא קונה יותר ספרים (יש ספריה העירונית בחינם), צמצמתי הוצאות מזון בסופר (אני גם מחפשת מבצעים). בגדים אני אמנם קונה אבל בסוף עונה. יש לי כלבה ואין לי מנוי לוטרינר, אבל אני מצליחה לחסוך (למשל, חיסון כלבת מחסנת בעירייה, יותר זול מאשר אצל הוטרינר). נכון, יש דברים שאפשר לצמצם (חייבת להתנתק מהכבלים), אבל עדיין לא אצליח לצאת לפרישה מוקדמת.
לגבי העבודה: ניסיתי לחפש עבודה אחרת כדי שאוכל לעזוב את מקום העבודה הנוכחי, אבל לא הצלחתי למצוא. אמא שלי גם אומרת לי שכל עוד אין לי משהו אחר, לא אוכל לעזוב. חשבתי גם לצאת לעוד לימודים (יש לי תואר שני כבר) כדי שיהיה לי עניין בחיים. ואמא שלי אומרת לי ומה תעשי אחר כך. אני פשוט לא מסוגלת לסבול את מקום העבודה יותר. וגם רבתי עם מנהלת המחלקה לפני שנתיים, נחשו איך נראית ההערכה האישית שלי?
אני פשוט לא רואה איך אצליח לצאת לפרישה מוקדמת. המשכורת שלי ברוטו היא קצת מתחת למשכורת הממוצעת במשק. אז גם אם אני חוסכת כל חודש, זה סכום קטן, שלא יאפשר פרישה מוקדמת. וכמו שכתבתי עלויות תחבורה ודיור אצלי הן מינימליות. וגם אני קונה בסופר במבצעים והולכת מסופר לסופר כדי לחפש מבצעים. הבעיה העיקרית היא העבודה שנאי לא סובלת. עד לפני מספר שנים עבדתי שם בחלקיות משרה, ועליתי למשרה מלאה כדי להרוויח יותר כסף, אבל אני כבר לא מסוגלת יותר. מה עושים?
נוספה לך מעריצה חדשה. 
