@ע.מדי הטיעונים שלך מתבססים על מודל תיאורטי טהור שלא קיים במציאות. המדינה מתערבת בשוק כי היא זיהתה כשלי שוק. ההקשר לדיון שלנו, המדינה מכירה בכך שיש הנכנסים לחוזה שלא בתום לב, או תוך ניצול היעדר ידע של צד אחד, או כדי למנוע רמאות, או כדי לאכוף כללים וסטנדרטים מסויימים שללא התערבות המדינה החזק יצליח למנוע מהחלש. לשם כך יש דיני חוזים (שהם אגב חלק מהמשפט האזרחי, ולא הפלילי) למשל המדינה קבעה שבחוזה בין מעסיק ומועסק לא ניתן להסכים בצורה חופשית בין שני בגירים לחרוג לחוק שעות העבודה והמנוחה. למה? כי ברור לה שאם מעסיק יגיד שהוא לא מוכן לשלם שעות נוספות ואצלו עובדים במשמרות של 16 שעות עדיין יהיו מי שיסכימו לעבוד כך מתוך חולשה וצורך, והסטנדרטים של שעות עבודה ראויות ותגמול והגבלות על חריגה לא ישמרו. החוק גם מגדיר הפרת חוזה ותרופות למקרים כאלו ואין סיבה שמוסר תשלומים מסויים גם הוא לא יהיה תחת רגולציה אם התופעה הפכה לבעיה גורפת.
המקור לחקיקה הזו היא התיקונים החברתיים של ראשית המהפכה התעשייתית, בה ניצול העובדים היה קיצוני ומופרז ועורר תנועה של חקיקה סוציאליסטית (המושג קודם למרקס, אגב) שהסדירה את שעות העבודה, עבודת נשים וילדים, תנאי בטיחות בעבודה ועוד הרבה דברים אחרים. אז לא, המדינה לא צריכה להגדיר כל חוזה, אבל כשיש בשוק חזקים שמנצלים חלשים בצורה לא הוגנת וזה שיטתי ונפוץ, יש מקום להתערבות ממשלתית. הטענה שהעצמאי יכול לשלוט בסעיפי החוזה או יכול לבחור שלא להיכנס להתקשרות כזו היא לעתים קרובות אולי נכונה בתיאוריה, אבל שגויה במציאות. וכן, גם עצמאי יכול לפנות להגנת הממשלה בלי שזו תהייה בגידה קולוסאלית בערכי הליבה של העצמאות הכלכלית.
אגב, לגבי אחד הטיעונים הקודמים שלך, עסק גדול שיקרוס אם לא ישלם בזמן הוא עסק כושל שימיו ספורים. לא זה המצב המדובר. אלו עסקים שיכולים לשלם בזמן, אבל לא רוצים.
