מריח מעט מגמתיות בדבריך אך לא באופן מלא. לצורך העניין:
אם זה נכון:
הכישורים להיות מעצב גרפי או איש עסקים שונים לגמרי מאלו שנדרשים כדי להיות פיזיקאי.
במציאות אנשים בני 21 שונים מאד בכישוריהם האקדמיים והדחיפה של הפחות מתאימים ללימודים אלו פוגעת במשק, אבל עוד יותר מכך עושה עוול להם עצמם.
אז מדוע מעסיק אמור להתייחס לכישורים אקדמאים? נכון שאיש עסקים מצטיין אינו מוכרח להיות אקדמאי, אבל מה עם כל המתכנתים המצטיינים שלמדנו בעצמם בבית ואין להם תואר אקדמי?
בכלל, הגישה הרומנטית שאומרת לילד שהוא יכול להיות כל מה שירצה אם רק יתמיד וישתדל מאד, היא רעה מאד כשלוקחים אותה ברצינות רבה מדי.
יתכן, ודווקא בגלל זה חשוב מאוד שהחברה תעצור הכל ותגייס את מירב המאמצים לבחינת הנקודה הזאת. הרי שאם גישה רומנטית זו אינה באמת ריאליסטית, אז מדוע בכלל להאמין בשיוויון הזדמנויות, בניעות חברתית, בהוגנות או אם נגזים גם בדמוקרטיה? הרי לשיטתך, התנאים מראש לא כלכך הוגנים ברמה הבסיסית (והמולדת) שלהם. מהיכן נשאב מוטיבציה להתקדם במעלה הסולם החברתי?
האם כל ילד מוכשר בכדורסל שישקיע את כל כולו במשחק יכול להגיע לאן בי איי? למכבי תל אביב? לליגה העילית? להתפרנס כשחקן מכדורסל?
כן. רק חשוב שתומר את המילים בהן השתמשת, בקפידה רבה, תוך הבנה אמיתית של המשמעויות (וחוסר הריאליות במימושן):
"האם כל ילד מוכשר" - מילת המפתח פה היא "
ילד", גם לא מוכשר. ובהקשר לציטוט שלי ממיקודם בתרגום חופשי, כל עוד מדובר בטבולה ראסה אני רוצה להאמין שיהיה אפשר ברוב המקרים להפוך אותו לכל משלח יד מוכר מהעולם המערבי, כולל שחקן NBA.
"שישקיע את כל כולו" - בשביל שהוא ישקיע את "כל-כולו", צריכים להיות ברשותו: פניות פסיכולוגית לכך, תקציב, תנאים, סביבה תומכת ואוהדת מאוד, מניפולציות פנימיות וחיצוניות שיקנו לו מוטיבציה להמשיך ולהתקדם בתחום, חוסר עניין או עניין ברמה מועטה בתחומים פוטנציאליים אחרים שעלולים להחליף את הכדורסל, אנשים שיצליחו לשחק את הפוליטיקה הנדרשת באיגודי הספורט בשביל לאפשר לו להתברג (כי כולם טובים, להיות טוב במשהו כבר לא כלכך רלוונטי) ועוד הרבה אלמנטים אחרים שלא עולים בראשי כעת. שים לב, כל מה שמניתי עכשיו מושפע בעיקר אם לא רק
מהסביבה. מספיק שלילד הזה יש אח הדורש התייחסות/פניות מצד ההורים או תקציב גם כן, מספיק שהילד הזה הוא מעט ביישן וחי במדינה כמו ישראל (כי להיות ביישן באנגליה/ארה"ב/יפן אומנם יפריע אך פחות בממוצע) או שמספיק ויו"ר האיגוד לא יואהב את הטמפרמנט של הילד - וכנראה הסיכויים שלו לסיים את הקריירה ב-NBA ירדו דרמטית.
כאשר אני מביט בצורה "חד-ממדית" זו על הסדרה של דור Y אותה ציינו בפתיחת הפוסט, ה-"פרישה" של הצעירים המוצגים בה מהמשחק החברתי נראית דווקא כתגובה דלקתית מעניינת.