מי בכלל צריך תקציב?

תקציב הוא תכנית הקובעת חסם עליון להוצאה מסוימת. אדם המתנהל על-פי תקציב עשוי להגדיר, למשל, X ש"ח בחודש למימון הוצאות מזון, Y ש"ח בחודש למימון הוצאות תחבורה, Z ש"ח בחודש למימון הוצאות בידור, וכן הלאה.

הרעיון הבסיסי פשוט – כשאדם מגביל מראש את הסכום המרבי שניתן לבזבז על כל סעיף הוצאה, הוא מבטיח למעשה שלא ייכנס לסחרור פזרני שיגרום לו להוציא יותר ממה שהוא מכניס בחודש נתון (ובלבד שיש לו את המשמעת לדבוק בתקציב לאורך זמן).

כל גורו או יועץ לכלכלת המשפחה, מאלון גל ועד דייב רמזי, יטען שהתנהלות על פי תקציב מוגדר היא המפתח להצלחה בדרך להבראה כלכלית. מעצם טבעו, התקציב תוחם את ההתנהלות הכלכלית למסגרת קשיחה, שמקנה לחוסך שליטה מיידית על הוצאותיו ומשפרת את יכולת הבקרה והמעקב שלו.

כך, מאמן כלכלי טיפוסי ימליץ על מגוון שיטות "לאכיפת" המסגרת התקציבית: החל ממעבר לשימוש במזומן בלבד, דרך "שיטת המעטפות" וכלה בהגדרת חשבונות בנק יעודיים להוצאות שונות – כל מה שצריך כדי להגביל את יכולתו של החוסך להוציא כסף באופן בלתי מבוקר.

על רקע הפופולאריות של ה"לוגיקה התקציבית", יש מי שסבור שכדי לאמץ את הפתרון שמציע הבלוג הזה — הגעה לעצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי (בין 80-70% מההכנסה) — אדם נדרש לכבול את עצמו לתקציב נוקשה וסגפני, לתכנן בפרוטרוט לאן לנתב כל אגורה פנויה, ולייסר עצמו בעקרבים אם חלילה חרג מהתקרה שהקציב לעצמו.

גישה שכזו מניבה מדי פעם פניני חוכמה בסגנון "הסולידית לא באמת חופשיה כי היא צריכה לחשוב על כסף כל היום" או "את מסתכלת על החירות שלך דרך החור שבגרוש".

ובכן, מפתיע ככל שזה יהיה, אין לי תקציב ומעולם לא התנהלתי על-פי תקציב. יתרה מזאת – אף שאני מכירה בחיוניות של הגישה התקציבית עבור אנשים מסוימים (ראו להלן), אני מאמינה שעבור אדם שקיבל החלטה אסטרטגית למגר את הבזבזנות מחייו בדרך לחופש כלכלי, התקציב הוא כלי מיותר ואף מזיק.

ראשית, אפקטיבי ככל שיהיה, התקציב הוא נסיון לכפות שינוי התנהגותי דרך שבלונה. מובן שאם נגדיר סכום מסוים ולא נחרוג ממנו, נצליח לחסוך יותר; הבעיה היא שטבען של הגבלות קשיחות לעורר התנגדות. אדם שלא מצליח לגייס או לתחזק "משמעת תקציבית" לאורך זמן זמן צפוי לחוש תחושות עזות של סיגוף, הקרבה, קיפוח עצמי ומחסור.

במובן זה, הנסיון לחסוך בכסף דרך היצמדות לתקציב משול לניסיון לרדת במשקל דרך ספירת קלוריות. אדם שיגביל את הצריכה הקלורית שלו צפוי בסופו של דבר לרדת במשקל — אבל התהליך כולו ייראה לו כמעין הקרבה מתמשכת, שתובעת כמויות אדירות של משמעת עצמית, שבלעדיה ייכנע לפיתויים שיסכלו את התכנית כולה.

אני לא סופרת קלוריות בדקדקנות כדי לשמור על משקל תקין. במקום זה אני מאמצת סגנון חיים בריא המבוסס על פעילות גופנית בעצימות גבוהה, התנזרות מרעלים והרבה מאוד בישול עצמי. על אותו משקל, אני לא מכפיפה את עצמי לתקציב קשיח כדי לחסוך כסף; במקום זה, ביצעתי אופטימיזציה דראסטית של ההוצאות הכבדות ביותר בחיי (דיור, תחבורה ומזון), כך שאת הסכום שנותר בידי כל חודש אני יכולה להוציא בחופשיות ובגמישות רבה יותר, באופן שהולם את מטרותי ואת סדר העדיפויות האישי שלי.

המטרה אמנם זהה, אך מה שחשוב כאן הוא הפרספקטיבה השונה. אינני מונעת מעצמי שום דבר; אינני מוגבלת על ידי דאגות כלכליות חיצוניות; ומעל לכל, אני לא מרגישה שאני מקפחת או כופה על עצמי מחסור.

כחסכנית אגרסיבית, שיניתי את הרגלי הצריכה שלי מהיסוד כך שאני לא צריכה עוד להדביק תג מחיר קבוע לכל הוצאה חודשית. יש לי מטרה פשוטה אך ברורה: להשיג תמורה מרבית בעלוּת מזערית.

הנחת היסוד שלי לפני כל עסקה כספית היא שאני יכולה לפתור כל בעיה בעצמי גם מבלי לשלם תמורת הפתרון – אני יכולה לייצר, לתקן, להחליף, לשאול, לשכור או לעשות-זאת-בעצמי, ורק אם אין לי את המיומנות או את המשאבים שמאפשרים לי לעשות זאת – אוציא כסף מהכיס, שוב – מתוך שאיפה להשיג מה שיותר במה שפחות.

לדוגמה — אם אני יודעת להכין ארוחה כמעט מכל מוצר שמוצע למכירה בסופר, אני לא צריכה להגדיר תקציב מזון — אני פשוט קונה את כמויות גדולות מהמוצר הזול ביותר ומכינה ממנו ארוחה שתספיק לי למספר רב של ימים.

זו לא קמצנות או חיסכון לשם החיסכון, אלא נסיון שיטתי לקבל החלטות צרכניות נבונות מתוך פילוסופיה שמקדשת יעילות וסולדת מבזבוז וסרח עודף. אם כל ההתנהגות שלי כצרכנית מושתת על הישענות עצמית ועל השאיפה לשלם מה שפחות כדי להשיג מה שיותר, הרי שאין לי כל צורך בתקציב או בחסם מלאכותי אחר שיגביל את ההוצאות הכספיות שלי.

אדם שמתנהל על פי תקציב קשיח שהוגדר מראש (בדרך כלל על ידי סוכן חיצוני כלשהו), יגיע בנקודה מסוימת לקיפאון — שיעור ההוצאה/חיסכון שלו יישאר סטאטי מדי חודש בחודש. מנגד, אדם שפועל בהתמדה כדי לסלק כל שבב של חוסר יעילות מחייו יגלה ששיעור החיסכון שלו גדל על חשבון שיעור ההוצאות שלו, והרי איזה פלא: הוא קרוב יותר לעצמאות כלכלית.

סכנה נוספת הנובעת מהסתמכות יתר על תקציב היא מלכודת "המשרד הממשלתי". בתמצית, זוהי הסכנה שתקרת התקציב תנוצל עד תום, גם אם אין צורך ממשי לנצלה. משרדים ממשלתיים נוהגים כידוע לנצל את עודפי התקציב שלהם על שטויות, מחשש שאם יתגלו, בשנה שלאחר מכן "ייענשו" בתקציב נמוך יותר.

על אותו משקל, אדם המסתמך על תקציב מוגדר עשוי להגדיר, למשל, "תקציב בידור" על סך 1,000 ש"ח בחודש. גם אם בזבז רק 200 ש"ח, לקראת סוף החודש אותו אדם עשוי להרגיש שמותר לו, וגרוע מכך – שהוא אפילו מחויב – לבזבז את 800 השקלים שנותרו, ולא לחסוך אותם. למה? כי אפשר. זה בתקציב. כי המסגרת מאפשרת. חוק פרקינסון, זוכרים?

כך, במקום לעודד לחסוך את העודף, התקציב הופך למעשה לרישיון לבזבז. במקום לעודד אופטימיזציה התקציב גורם לחוסר יעילות ולדימום פיננסי. זהו החיסרון של כל אסטרטגיה קשיחה וסטאטית.

מרגע שאדם שולט בהוצאותיו, התקציב הופך מכלי מועיל למגבלה — כפייה מיקרו טקטית שלא מצדיקה את המאמץ ואף עלולה להוביל לנזק ישיר. ובכל זאת, ישנם שני מצבים שבהם דבקות בתקציב סטאטי היא האלטרנטיבה היחידה ואין מנוס מלבדה:

1) צרכניסטים כפייתיים, לדוגמה, מוכרחים, לפחות עד שלב האיפוס הראשוני, לאמץ תכנית נוקשה שתגביל "בכוח" את ההוצאות שלהם. בדיוק כשם מעקב קלורי צמוד הוא כלי הכרחי עבור אנשים שלא מסוגלים לרסן את הרגלי האכילה הכפייתיים שלהם, כך תקציב מוגדר הוא חיוני עבור אלה שאינם מסוגלים לרסן את הרגלי הצריכה שלהם. זה נכון במיוחד עבור אנשים שחיים במצב חירום מתגלגל במינוס עמוק וזקוקים לתכנית פעולה מיידית שתגדע את הדחפים הרגשיים העמוקים שמזינים את הרגלי הצריכה שלהם.

2) זוגות נשואים שאיחדו חשבונות – במיוחד אם אתרע מזלכם/ן והתאהבתם/ן בפצצה מתקתקת של בזבזנות. במקרה זה מוטב שתגדירו תקציב הוצאות משותף ומוסכם על שניכם. זו עשויה להיות הדרך היחידה להגביל את הוצאותיו של בן הזוג הפזרן, או לכל הפחות לעשותן צפויות ככל הניתן.

בשורה התחתונה — מי שבחר באופטימיזציה כדרך חיים ופיתח את המיומנויות הנדרשות כדי להקטין את הוצאותיו באופן שיטתי ועקבי — אינו זקוק לתקציב. מרגע ש"מחסלים" את ההוצאות הכבדות ביותר, לחוסך יש מרחב תמרון גדול משמעותית כדי להוציא כסף על הדברים שבאמת חשובים לו, מבלי לחוש אשמה או דאגה שמא יחרוג מתקציב מוגדר. 

הערה: חשוב להבחין בין התנהלות על פי תקציב מוגדר לבין מעקב שוטף אחר ההוצאות. בעוד שהתקציב מהווה מעין תכנית פעולה או מפה, מעקב ההוצאות הוא הקפאת מצב של אירוע שהתרחש בעבר. לדעתי, תיעוד ההוצאות חשוב לאין שעור מהתנהלות על פי תקציב, וזו הסיבה שאני מקפידה לנהל כזה. רישום ההוצאות חיוני לצורך קבלת תמונה פיננסית כוללת, שמאפשרת הן לאתר ולחסום "דימומים פיננסיים" והן לבצע אופטימיזציית יתר של ההוצאות הכבדות ביותר.