את "חרדת מעמד" (Status Anxiety), ספרו המשובח של הפילוסוף אלן דה בוטון, קראתי קצת אחרי שיצא לאור בשנת 2004.

הטענה המרכזית של הספר היא שניתן לייחס חלק גדול מקשיי היום-יום בחברה המודרנית לתשוקה הבלתי פוסקת לטפס בסולם החברתי-כלכלי. התשוקה הזו מוצאת ביטוי הן בדחף להיות צעד אחד לפני הסובבים אותנו, והן בעיסוק הטורדני במעמד החברתי שלנו כפי שהוא נתפס על ידי אחרים.

"חרדת מעמד", אם כן, היא הדאגה האובססיבית למקומו של הפרט בסדר החברתי – האם הוא עולה או יורד? מנצח או מפסיד?

כל אדם חרד למעמדו במידה מסוימת. הסיבה לכך היא שככל שהמעמד שלנו גבוה יותר, כך אנשים נחמדים אלינו יותר, ולהיפך.

בכל חברה אנושית — מודרנית וקדם-מודרנית — מי שמעמדו החברתי נמוך זוכה ליחס רע. האגו שלנו תלוי בהערכה החיצונית הזו, ובהיעדרה – הדימוי העצמי שלנו עלול להתרסק.

חרדת המעמד מתמצה ברצון להותיר רושם חיובי על בסיס ה"קנקן", ולא על בסיס מה שבתוכו. זוהי התשוקה להרשים או להתחבב על אנשים שאינכם מכירים באמצעות סממנים חיצוניים: שם המשפחה, רמת ההכנסה, מקום העבודה, מקום המגורים, מספר החדרים בבית, סוג הרכב, איכות הבגדים וכן הלאה.

במילים אחרות – זוהי התשוקה להשתייך ולהתקבל לשורות החברה הצרכניסטית "הנורמטיבית".

חרדת המעמד מתעוררת במלוא עוזה כשאנו מתחרים מול מי שאנו מחשיבים כשווים אלינו – עמיתים לעבודה, שכנים, חברים וכן הלאה.

כשהעמית זוכה בקידום בעבודה או כשהשכן קונה מרצדס חדשה, האינסטינקט הראשוני הוא לא לשמוח בשמחתם, אלא להשוות את הישגיהם להישגינו.  ההשוואה הזו יוצרת תסכול: אנו מרגישים תקועים במקום, בעוד הם מתהדרים בסמלי סטאטוס חדשים ובכך "מתקדמים על חשבוננו".

רבים מתקשים להתמודד עם החרדה הזו. היא מערפלת את חושיהם, גורמת להם לייחס משקל יתר לדעותיהם של אחרים ולאמץ מנטליות עדר קונפורמיסטית.

חמור מכך – היא גורמת להם לשחק את המשחק בעצמם. השכן קנה מרצדס? אני חייב לקנות BMW. החבר קנה דירת ארבעה חדרים? אני חייב קוטג' צמוד-קרקע עם חמישה. כן, אפילו אם אין לי כסף.

כך הופכת חרדת המעמד לחומר בערה לליבוי מדורת הצריכה. היא ניזונה ומזינה את המיתוס שככל שאנו קונים יותר, מעמדנו החברתי עולה. האובססיה הזו היא שגורמת לאנשים להשתעבד מרצון לקריירה תובענית, לתחרות חסרת פשרות, ללחץ, דיכאון ובדידות.

ככל שאנחנו מתקדמים בסולם הקריירה, השכר שלנו עולה בהתאם, ובעקיפין עולים גם היכולת וה"צורך" לקנות סמלי סטטוס אשר "הולמים" את מעמדנו החדש. זו הסיבה לכך שחלק משמעותי ממעמדו של אדם נגזר ממקום העבודה שלו, מהתפקיד שהוא ממלא, מגודל המשרד שלו ומגובה השכר שלו.

ספר לי "מה אתה עושה בחיים," ואומר לך מי אתה, מה מעמדך והאם אתה נחות ממני או בכיר ממני בהיררכיה החברתית.

איך מטפלים בחרדת מעמד?

דיוויד וואלאס, שצוטט כאן בעבר, ציין שככל שאדם סוגד יותר לתחום מסוים – כסף, יופי, מעמד חברתי – כך "היעד" מתרחק ממנו, ובהתאמה – הוא לעולם ירגיש עני, מכוער ונחות.

באופן דומה, אנשים שהופכים את הסטטוס החברתי שלהם ליעד בפני עצמו נוטים לשכוח שמדובר כמעט תמיד בהעמדת פנים: אנשים חיים חיי אומללות וסבל כדי להציג מצג של הצלחה. אחרים נכנסים לחובות ופושטים רגל רק כדי ליצור מצג של עושר. ויש מי שמתחנף, מתחנחן ומשפיל עצמו עד עפר כדי להציג מצג של עוצמה וחשיבות.

אנשים עושים זאת לעצמם מפני שהם מוקפים באין ספור סיפורי "הצלחה" שרק מקצינים את התנהגותם. אנו חיים בעידן שבו לכל אדם יש שפע של אפשרויות לקצור הישגים – מקצועיים, פיננסיים, חברתיים, אישיים וכן הלאה. כל אחד רוצה להתפרסם ברגע, להרוויח 5 ספרות בחודש, לעשות אקזיט, לגור במגדלים. האמביציה ורמת הציפיות שלנו מעצמנו גדולות יותר מאי פעם, ואם חלילה לא נעמוד בהן – יחשבו אותנו ל"לוזרים".

כך, הגם שאין פיתרון קסם לחרדת המעמד, חשוב להכיר בכך שלא מדובר בבעיה אישית, אלא קולקטיבית. כפי שאתם חרדים למעמדכם, כך כל אחד מהסובבים אתכם חרד למעמדו.

דה בוטון סבור שהדרך לטפל בחרדה מעמדית היא לשנות את סדרי העדיפויות באופן דרמטי. במקום להלל צבירה אינסופית של עושר חומרי, יש לתת משקל רב יותר לצבירת עושר מסוג אחר: חירות, זמן פנוי, הגשמה עצמית, למידה, התפתחות, עזרה לאחרים, ושאר ביטויים של "עושר" שבעיני הצרכן-קריירסט המצוי נתפסים כמותרויות.

אף תינוק לא נולד עם תשוקה לבית גדול, לרכב מהיר ולחופשה מפנקת. יצר ה"שופוני" הוא דבר נרכש, ורוב הדברים שאתם סבורים שאתם רוצים הם למעשה רצונות של אחרים שקלטתם מהסביבה.

החוכמה היא ללמד את עצמכם לא לרצות דברים מסוימים. ככל שתלמדו, למשל, להסתדר ללא רכב, בלי מסעדות ובלי דירה על שמכם בטאבו – כך תהיו "עשירים" יותר במונחים שדה בוטון מדבר עליהם.

"ממילא לא מזיז לי מה אומרים"

לי, למשל, יש מספיק כסף כדי לקנות הרבה מאוד סמלי סטטוס: דירה בשכונה טובה במרכז, רכב חדש ונוצץ, מגוון טיולים בחו"ל, בגדי מעצבים, תכשיטים, יין איכותי, רהיטים וכן הלאה.

אבל אין לי שום עניין בדברים הללו.

לא רק שהם יגררו הוצאות ענקיות – הם גם לא יסבו לי אושר ממושך. במובן זה, אני חופשיה מתשוקה: ככל שאני רוצה פחות, אני חופשייה יותר.

מובן שהחברה הסובבת, הנוהגת למדוד אנשים במונחים של הוצאות ורמת חיים, מתייחסת לגישה כזו בחשדנות רבה. "איך את יכולה להקריב את נוחותך ולוותר על רכב ודירה, כשיש לך את הכסף לקנות אותם?!" או "כיצד יתכן שפרשת בגיל 31, אם לא זכית בלוטו / עשית אקזיט / ירשת מיליונים?!"

לפי הפרשנות הרווחת, מעמדי החברתי נחות ביותר: אני לא עובדת, אין לי רכב, אני גרה בשכירות בדירת קטנה בשכונה בינונית, לא אוכלת במסעדות, ורמת החיים שלי גבוהה רק במעט מקו העוני. הסיפור שלי נחשב ל"טרגי" במיוחד, מפני שכבר הייתה לי עבודה רווחית ומכובדת ובחרתי לעזוב אותה מיוזמתי. על כך אמרו חכמנו: "מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא".

כמובן שסמל הסטאטוס האולטימטיבי מבחינתי הוא עצם היותי אישה עצמאית עם כמויות בלתי מוגבלות של זמן פנוי ואפס סיבות לעבוד עבור בוס / לקוח כלשהו, שעה שכל הצמיתים שסביבי רצים לשום מקום על גלגל האוגר שלהם.

אבל כשאותם צמיתים שומעים שבדרך להישג הזה ויתרתי על דברים שהם עצמם רואים כבעלי ערך – הם נעלבים ונעשים תוקפניים. וזה לא נעים. התגובות יכולות להיות עוינות מאד.

האם זה אומר שמי שמעוניין לחסוך באגרסיביות כדי לפרוש בגיל צעיר (בהתאם למודל ERE) חייב לפתח "עור של פיל" ולהתעלם לחלוטין מהסביבה?

ובכן,  התשובה שלילית.

איכפת לי מאוד מה חושבים עלי. מי שטוען אחרת הוא כנראה שקרן, סוציופת, מתבודד או אקצנטרי לחלוטין.

אם יצא לכם להשתתף בוויכוח, להסמיק מבושה, להיעלב, לחשוש מהסתבכות עם החוק, לסנן אנשים מסוימים, לתת עצה לאנשים מסוימים – כנראה שגם לכם איכפת ממעמדכם החברתי.

הנקודה החשובה כאן היא שמעמדו החברתי של פלוני תלוי יותר מכל בסוג האנשים שהוא מעוניין להרשים.

לכל קבוצה יש את המדד שלה לקביעת ערך עצמי: קרייריסטים, למשל גוזרים את שווים העצמי מהג'וב, השכר וגודל המשרד שלהם; צרכניסיטים – מדירוג האשראי, גודל הרכב ומספר החדרים בבית; צעירים אחרי צבא – ממספר ההופעות, החוויות, הטיולים והזיונים שחוו; דתיים – ממספר הצאצאים שהעמידו לפני גיל 25, וכן הלאה.

האנשים שבאמת חשוב לי להרשים הם כאלה שגוזרים את שווים העצמי מערכים כמו חירות, מינימליזם והישענות עצמית.  יש מעט מאוד אנשים כאלה. רוב האנשים ישמחו להקריב את הערכים הללו על מזבח ה"נוחות", לאמור, קנייה של חפצים שלא ישתמשו בהם לעולם.

אין לי שום עניין להרשים את כל היתר.  האדישות הזו חוסכת ממני את הצורך לקנות את כל אותם סמלי סטאטוס.

יחד עם זאת, חשוב לי לשמור על מעמד חברתי מינימלי שיאפשר לי להיכנס לחנות בלי שיגרשו אותי (כמו שמגרשים הומלסים או פליטים מסודאן), מה שאומר שאני לא אצא לרחוב לבושת סחבות.

אבל בדיוק כמו כסף – אני יודעת למתוח את הגבול גם לגבי שאיפותי המעמדיות. אני יודעת לומר "מספיק – לא צריכה יותר מזה". 

למתעניינים בנושא: הנה סדרה שלמה שהכין אלן דה בוטון בנושא חרדת מעמד. היא מרתקת, פותחת עיניים ומעשירה יותר מכל זבל טלוויזיוני שישודר בחודש הקרוב. מומלץ בחום!