בית » עצמאות כלכלית » מתי לומר די

מתי לומר די

כשאדם מתנתק מהמטריקס הצרכני ומפתח מיומנויות המאפשרות לו לפתור בעיות מבלי להשתמש בכסף, ניתן לומר שדרכו לעצמאות כלכלית סלולה. בנקודה זו הוצאותיו מצטמצמות באופן ניכר, כך שכל שנותר לו לעשות הוא לחסוך את חלקה הארי (>50%) של הכנסתו ולהשקיע אותה בתבונה לטווח ארוך. 

בהנחה שיעשה זאת באופן שיטתי, הרי שכעבור מספר שנים (פרק הזמן המדויק תלוי בעיקר בשיעור החיסכון) חסכונותיו המושקעים יספיקו לכיסוי סך כל הוצאותיו. בנקודה זו אותו אדם יהיה עצמאי כלכלית: בשונה מעמיתיו המשועבדים למשכורת, תהיה לו האפשרות לבחור כיצד לבלות את שארית ימיו.

אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא החתירה הנחושה לעצמאות כלכלית עלולה למנוע מאותו אדם לצאת לחופשי.

אופיה המתודי-מחזורי של האסטרטגיה (לצרוך מעט, לחסוך הרבה ולהשקיע את ההפרש) עלול ללכוד את המשקיע במעגל נצחי של “טרום-פרישה”. במצב זה, אף על פי שמבחינה פיננסית חסך מספיק כדי שלא יהיה תלוי כלכלית במשכורתו, מורם מחסום רגשי שמונע ממנו לסחוט את ההדק ולהפסיק לעבוד.

הוא לא יודע מתי לומר די.

 רוב המחקרים האקדמיים העוסקים בפרישה מצביעים על כך ששיעור משיכה שנתי (*) של 4% ומטה, המבטא חיסכון צבור של 25 שנים לפחות (לא כולל רווחי הון), נחשב ל”בטוח”. כשסכום המשיכה נמוך כל כך, קטנה הסבירות שהכסף יאזל או שתיק ההשקעות יחוסל במהלך שנות הפרישה. הסיכון הזה נעלם כמעט כליל בשיעורי משיכה נמוכים יותר (3% ומטה).

מכאן שבמונחים פיננסיים נטו, קל לקבוע מתי לומר די: אדם יכול, תאורטית, להפסיק לעבוד מרגע שחסך סכום הגדול פי 25 מסך הוצאותיו לשנה, כלומר, כששיעור המשיכה שלו מצטמק ל-4% ומטה.

יש מי שטוען ששיעור משיכה של 4% הוא אופטימי מדי, וככזה מסוכן מדי. אנשים כאלה יעדיפו להמשיך לעבוד כדי להגדיל את בסיס הונם ולהקטין את שיעור המשיכה ל-3% ומטה. אין בכך כל רע: הם שואפים להגדיל את מרווח הביטחון שלהם ולרפד אותו כדי להבטיח את עתידם ככל הניתן.

השאלה האמיתית היא היכן עובר הגבול. האם עוצרים בשיעור משיכה של 3% (33 שנות מחייה)? 2% (50 שנות מחיה)? אולי אף נמוך מכך?

חיסכון אגרסיבי כמעט תמיד עדיף על צרכנות אגרסיבית. אולם כשאדם מסתגל לדינמיקה של עבודה וחיסכון שיטתי, שדה הראייה שלו עלול להצטמצם לכדי “ראיית מנהרה” צרה. בנקודה זו, הנסיון להבטיח את עתידו בכל מחיר בדרך של חיסכון מתחיל לגבות קורבנות.

מה הזמן מסמן לי

 במיקרו-כלכלה, המונח עלות הזדמנות מבטא את ערכה של החלופה הטובה ביותר שעליה ויתרנו בעת שקיבלנו החלטה מסוימת.

 בתאוריה, אנשים מקבלים החלטות כשלהערכתם התועלת של בחירותיהם עולה על עלות ההזדמנות. כך, אם בחרתי לצאת לריצה ולא לצפות בתכנית של מיקי חיימוביץ’, זאת אומרת שעשיתי זאת מפני שהתועלת מהריצה גבוהה מהערך שהייתי מפיקה מצפייה בתכנית.

באופן כללי, ככל שאדם עובד יותר, הוא מרוויח יותר כסף ומפסיד יותר זמן. כשאדם מגיע לעצמאות כלכלית, עליו לשאול את עצמו היכן עלות ההזדמנות גבוהה יותר: האם להמשיך למכור זמן בעבודה כדי להגדיל את מרווח הביטחון הכלכלי; או שמא לוותר על סכומי כסף גבוהים, להפסיק לעבוד ולהשיג בעלות על זמנו.

כשסף העצמאות הכלכלית נחצה, התועלת השולית של הכסף פוחתת. כלומר, כל סכום נוסף של כסף מסב ערך קטן יותר מהסכום שקדם לו. חשבו על כך: האם אדם שחסך מיליון ש”ח יהיה משמעותית מאושר יותר אם יחסוך עוד 100,000 ש”ח?

התועלת השולית של הכסף נמוכה במיוחד כאמצעי הגנה מפני “ברבורים שחורים” – אירועי קיצון וסיכונים שלא ניתן לחזותם.

שנה או שנתיים נוספות של חיסכון כספי לא יגנו עליכם, למשל, מפני התפרצות של סרטן הלבלב בעוד 5 שנים, או מפני היפר-אינפלציה בסגנון זימבבווה פינת ווימאר, שתאפס חיסכון של 2 מיליון ש”ח בדיוק כמו חיסכון של 200,000 ש”ח. אדם המסתמך באופן בלעדי על חסכונותיו כדרך להתמודד עם משברים הוא אדם שביר. “ישנם אנשים כה עניים שכספם הוא רכושם היחיד”.

בשונה מכסף, זמן הוא משאב שונה בתכלית.

המציאות היא שככל שחולפות השנים, קץ החיים מתקרב. כל שנה המוקדשת לעבודה ולא לדברים שבאמת רציתם לעשות משקפת זמן אבוד. מכיוון שהזמן, בהגדרה, הוא משאב מתכלה (בניגוד לכסף, אי אפשר לייצר יותר ממנו), הרי שהעלות השולית של הזמן האבוד רק עולה משנה לשנה. במילים אחרות, כל שנה נוספת המבוזבזת בעבודה — יקרה יותר.

אילו הייתם מתבשרים כי מחר יומכם האחרון – כמה הייתם מוכנים לשלם עבור שנת חיים נוספת?

כל אחד יכול לחשב כמה כסף יש לו, אבל אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן נותר לו עלי אדמות. המשמעות היא ששנת חיים היום שווה יותר מכל נקודת אחרת בעתיד שעלול שלא להתממש. זו הסיבה שבאופן אישי, העדפתי לקחת חזרה את השנים הללו ולא להמשיך למכור אותן כדי להגדיל את הוני אף יותר. העסקה הזו נראתה פתאום בלתי משתלמת לחלוטין.

האם אפשר לחסוך יותר מדי?

כן, אני יודעת.

 יש מי שממשיך לעבוד מתוך הנאה גרידא, בלי כל קשר לכסף שהוא מרוויח.

האפשרות לעבוד מבחירה היא אחד היתרונות המובהקים ביותר של עצמאות כלכלית. קחו למשל את צמד האנשים עם העבודה הכי טובה בעולם. אנשים מסוג זה לא צריכים לעבוד, אבל הם קמים כל בוקר בחיוך ובחדווה ומרגישים שעבודתם לא רק מסבה להם אושר, אלא מהווה גם אמצעי להגשמה עצמית – הערך העליון בפירמידת הצרכים של מאזלו.

יש לא מעט מהנדסים, רופאים, שופטים, אנשי ביטחון, נותני שירותים, בעלי עסקים ועוד — שמרגישים שלעבודתם יש משמעות מעבר לשכר. אני עצמי מבינה את זה היטב, משום שכך הרגשתי בימי הראשונים כקרייריסטית, וכך אני מרגישה לגבי הבלוג הזה היום (שיש הטוענים שאני “עובדת” במסגרתו).

יש אנשים שהם “סוסי-עבודה” באופיים, ופרישה מנוגדת לעצם הוויתם. חשבו על וורן באפט או שמעון פרס.

ולמרות כל זה, הרושם שלי הוא שרוב האנשים לא עובדים מתוך הנאה גרידא. בהינתן אפשרות אחרת, אני מניחה שהאדם הסביר לא היה מפקיד 100% מזמנו עלי-אדמות בידי הבוס שלו, והיה מעדיף לעשות דברים אחרים.

מלקולם גלדוול טוען ב-Outliers שבני אדם נהנים מעבודתם כל זמן שהיא מקנה להם תחושה של הגשמה עצמית, מורכבות (אתגר) ומידה של אוטונומיה. כשאחד או יותר משלושת המרכיבים הללו חסר או נשחק, העובדים הופכים לכלי חלול המונע רק מכוח האינרציה ו/או הפחד מאובדן תלוש המשכורת החודשי.

כך בדיוק היה במקרה שלי. הגעתי לתחושת רוויה מוחלטת. אחרי כמה שנים של דעיכה, איבדתי כל שמץ של עניין מקצועי בתחום העיסוק שלי. הדברים הגיעו לידי כך שפשוט העדפתי לעשות דברים אחרים במקום להתייצב כמו חיילת ממושמעת לעוד יום עבודה; וכשהשאיפה המנטאלית עלתה בקנה אחד עם היכולת פיננסית, סחטתי את ההדק ויצאתי לחופשי.

כן, הייתי יכולה להמשיך לעבוד. אחרי הכל, לפי השיטה הצרכנו-קרייריסטית (ונציגיה שפוקדים מדי פעם את הבלוג הזה), זה הדבר ההגיוני לעשות. במקום לרכב על אופניים, הייתי יכולה לעבוד קצת ולקנות מכונית חדשה מדי שנתיים. במקום לבשל בעצמי, הייתי יכולה לאכול כל יום במסעדה. וכן הלאה, במרוץ הדוניסטי אין-סופי, לגבי כל תשוקה-שהופכת-לצורך-שהופכת-לנורמה-חברתית.

אלא שבינתיים המשכורת הייתה מטפסת, ויחד איתה האחריות והציפיות, והלחץ היה עולה, והשעות במשרד היו מתארכות, ותוך מספר שנים הייתי שוקעת עד צוואר בביצה של פוליטיקה משרדית, מרפקנות ותככים, וקצת לפני גיל 50 הייתי בוודאי מתפגרת משילוב של דיכאון, מתח נפשי ויתר לחץ דם. אבל היי, לפחות היה לי אייפון 6.

אם אדם נאלץ לסבול כדי להרוויח את הכסף שהוא חוסך, אזי בהחלט יתכן מצב בו הוא “חוסך יותר מדי” – על אחת כמה וכמה אם אותו אדם כבר הגיע לעצמאות כלכלית. סביר שאדם כזה יסיים את חייו עם הרבה מאד כסף ומעט מאוד זמן לעצמו. לטעמי זהו לא רק תכנון גרוע, אלא בעיקר הקצאה מזעזעת של משאבים.

אל פחד

לאדם נורמטיבי, שמבלה את רוב חייו בין מסגרת מוסדית אחת לשניה (ע”ע גן חובה, יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה), דרושה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי להתנתק מבחירה מעולם הקריירה ולהפסיק לעבוד – גם אם מצבו הכלכלי מאפשר לו לעשות זאת.

הפחד הוא כולל ומצמית:  פחד מהצורך לבדר ולהעסיק את את עצמך. פחד מהאופן שבו הסביבה תתייחס אליך.  פחד מחיים שאינם נסובים סביב תלוש משכורת. פחד שהבורסה תקרוס רגע אחרי הפרישה שלך.

כשאדם חושש מהלא נודע – הוא נצמד לנודע, גרוע ככל שיהיה.  כך, לא משנה מתי עולה ההחלטה לפרוש, הנסיבות כמעט אף פעם אינן אופטימליות. כמעט תמיד יימצא תירוץ שיצדיק המתנה. הנה, אוטוטו מקבלים בונוס / קידום / העלאה בשכר / משרד פינתי / … אך זו כאמור מלכודת פסיכולוגית, ומחירה, המגולם בזמן אבוד, כבד מאד.

אין לכם ממה לפחד. אדם המוצא עצמו במצב פיננסי המאפשר לו לפרוש עשרות שנים לפני הנהוג הוא אדם הניחן במידה חריגה של נחישות, תבונה ואחריות. בעיני, הסבירות שאדם כזה יתרסק לנקודה שבה “הגרוע מכל יקרה” ויהיה עליו לשוב לעבוד בניגוד לרצונו – נמוכה ביותר.

אם חסכתם די כדי להגיע לעצמאות כלכלית, ואתם מתעבים את מקום העבודה שלכם, עופו משם — ויפה שעה אחת קודם. תבעו את הבעלות על זמנכם מידיו הקפוצות של הבוס הנוירוטי שלכם. יש סיבה שיש לכם כסף בבנק ואצבע משולשת.

אין טעם להיות האדם העשיר ביותר בבבית הקברות. 

 (*) שיעור המשיכה הנו החלק באחוזים מתיק ההשקעות שלכם שנדרש כדי לממן הוצאות לשנת מחייה אחת. כדי לחשב את שיעור המשיכה, חלקו את השווי הנקי שלכם (=סך נכסים נזילים פחות התחייבויות), בהוצאה השנתית הממוצעת (=הוצאה חודשית ממוצעת * 12). התוצאה ההופכית (ההוצאה השנתית הממוצעת חלקי השווי הנקי) מבטאת את מספר שנות המחייה שתיק ההשקעות שלכם יכול לממן היום, לא כולל רווחי הון על ההשקעה. לדוגמה: אם השווי הנקי שלי הוא 1 מיליון ש”ח, ואני מוציאה 4,000 שקל בחודש (48,000 ש”ח בשנה), הרי ששיעור המשיכה הנוכחי שלי הוא 4.8% (=48,000/1,000,000) המבטא 20.83 (=1,000,000/48,000) שנות חיסכון צבורות לא כולל תשואה.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

61 תגובות

  1. לפעמים מתרחש אירוע כגון פיטורין או מחלוקת עקרונית עם הבעלים/בוס, שמעניק הזדמנות פז לצאת מהמטריקס. לי זה קרה וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. בימים הראשונים השוק לא קטן אבל אפשר להשתמש באירוע כזה כמנוף לשחרור. מומלץ גם לבעלי “לב חלש”.

    • הי טוב,
      מענין, האם במקרה שלך היתה לך היכולת הכלכלית להפסיק לעבוד?

  2. כתיבה מעולה!
    כל הכבוד. גם אני סוג של “סולידי בארון” מזה כ-10 שנים ומתלבט רבות בנושא הפוסט – מתי לומר די.
    נותרו לי עוד כמה שנים עד להגעה ליעד החיסכון (נדל”ן מניב במקרה שלי) המקורי והשאלה האם צריך עוד קצת (או הרבה) בטחון בהחלט מנקרת.
    תודה רבה על התובנות הנהדרות

  3. מגיע לך לדעת שאת עושה טוב לאנשים. תודה רבה! תענוג ללמוד כל פעם!

  4. סולידית כל הכבוד על הבלוג!! כרגיל מעורר חשיבה והשראה..אני צועד בדרך ונראה לי שתוך שנתיים-שלוש אגיע! שאלה שמטרידה אותי לגבי סכום החסכון. האם לא כדאי לצבור אותו כנדל״ן מניב ואז ליהנות מתזרים קבוע ודי בטוח ומבלי לשחוק את ההון (ולעיתים אף להרוויח מערך עליית הנדל״ן…) לעומת השקעה בשוק ההון שם אני שוחק בקביעות את הקרן וחושף את הקופה הפנסיונית שלי לסיכונים וברבורים שחורים??

    • מה שכתבת נכון לכרגע. העובדה שבשנים האחרונות הנדל”ן בישראל (בארה”ב הוא קרס) עלה זה לא אומר שזה תמיד יהיה ככה. לדוגמה: אם מחר פורצת מלחמה בישראל מדד ה Sַ&P500 לא יושפע מזה כמעט כלל אבל הנדלן שלך יהיה בסיכון מטילי חיזבאללה או סוריה או חמאס…או אם יקרה משבר משכנתאות כמו שקרה בארה”ב אז הנכס שלך יצלול.
      כל הבלוג הזה מתמקד בפיזור הסיכון כמה שיותר. השקעת רוב ההון בדירה בעיר אחת בארץ אחת היא בדיוק ההיפך מפיזור הסיכון.

      • ראשית, הרעיון בנדל״ן מניב הוא שברגע שרכשת אותו, הערך שלו הרבה פחות חשוב בשכר הדירה שהדיר שלך משלם. אם ערך הבית עלה או ירד בכך וכך אחוזים זה לא ממש משנה אם מה שמעניין אותי זה שכר הדירה. לפגיעה במלחמה אגב, יש ביטוח.

        לגבי פיזור, גם בנדל״ן אפשר להגיע לפיזור בין נכסים שונים, ערים ומדינות שונות, וסוגי נדל״ן שונים (מגורים, מסחרי, נפט וגז, קרקע חקלאית, משכנתאות ועוד).

        לבסוף לגבי פיזור, זו אסטרטגיה טובה לשימור הון. לשם יצירת הון מוטב, לדעתי, להתמקד ולהיות טובים בדבר אחד או שניים. הון עומדים מהתמחות, לא מפיזור.

        • אורי,

          fixed income portfolio לא חייב להיות מורכב רק מנדל”ן 🙂

        • שכר דירה לא חייב לעלות. הוא יכול גם לרדת ולרדת הרבה. הוזלה של דיור בודאות תגרור ירידה בשכר דירה (שוב, ראה ארה”ב). יכול גם להיות מצב שזה לא יהיה נכס מניב אלא נכס מפסיד לשנים רבות קדימה (אין שוכרים, ע”ע דטרויט). העובדה שזה עוד לא קרה בישראל לא אומרת שזה לא יקרה.

          תתפלא, אבל לא צריך להיות מומחה בשום דבר. מחלקים את הכסף לפי הארי בראון, חוסכים, מאזנים כל רבעון וההון נצבר יופי (הרבה יותר מה5% שנתי שמקבלים עבור שכר דירה).

  5. היי סולידית, את יודעת שאני Respect טוטאלי לפרישה מלאה.

    אני רוצה לציין מניסיון שיש הבדל תהומי בין משרה מלאה למשרה חלקית.
    יש הבדל תהומי נוסף בין משרה חלקית שאת/ה חייב/ת למשרה שאת/ה לא.

    כמו שיותר קשה לחשב שטח עם פונקציה לא לינארית כך יותר קשה לחשב פרישה אל מול ברבורים שחורים
    אפשריים כאשר יש לך יותר משתנים ותלויים. עוד קצת ביטחון לא מזיק במקרים כאלו – אני מניח שלא תרצי שאפול על החברה לסיוע במקרים מצערים אילו, לא עלינו .
    מה גם , כמו שציינתי בתגובות בעבר, לאנשים מסויימים יש צורך במסגרת שחורה בשביל להעריך יותר את לובן הזמן הפנוי – יין ויאנג. כנראה שאצלי זה קצת עבודה , לפי דעתי אצלך אילו הם מטלות הניקוי. בכל מקרה בבוא האפוקליפסה כישורי רקיחת חומרי הניקוי וניקיון הבית יהיו דאגתי האחרונה( לא שעכשיו הם באיזה שהוא מקום גבוה בסדר העדיפויות 😉 ).

    נשלח ממקום העבודה שלי.

  6. מבחינתי לא עבדתי יום בחיי.
    ליתר דיוק היו הרבה שנים שתמהתי מדוע משלמים לי ולא הפוך.

    אני מאחל לכולם למצוא עבודה כזאת.

    אם לא, דרכה של הסולידית היא אפשרות הגיונית, אם כי לא היחידה כמובן.

    רבים שאני מכיר משלבים עבודה, ותחביב/ים משמעותיים שדורשים השקעה.

    אחרים ולא מעטים משלבים עבודה עם התנדבות משמעותית.

    יש עוד כמה דרכים לאושר.

    בכל מקרה, מעסיק ייטיב לשלוח מועסק שאינו מרוצה, כי זה חבל למועסק ולמעסיק, וללקוחות…. כאחד.

  7. אהבתי את השימוש בעיקרון עלות שולית עולה במרחב הזמן! זה מאוד נכון ולרוב נסתר מאיתנו בחיי היום-יום.
    ונחמד לגלות שאת אוהבת SOUTH PARK! ללא ספק אחת הסצנות הקורעות.

    לדעתי, וזה מה שעשיתי בעצמי, שווה לפרוש עוד לפני שיש מספיק כסף לפרישה עד המוות. סכום ששווה ל10 שנים של פרישה מספיק אפילו. מכמה סיבות:
    1) לראות כמה החיי פרישה באמת מתאימים לך. לקחת חצי שנה או אפילו שנה בתור נסיון לראות איך מסתדרים לך חיי הפרישה מכל הבחינות האפשריות. ברגע שרואים כמה חיי הפרישה שווים, אז באמת אפשר לחזור לשוק, במידת הצורך, ולתת ספרינט בכל מה שנוגע לצבירת הכסף שחסר. כשיש מטרה מאוד ברורה לכסף, הרבה יותר קל להגיע אליה.
    בנוסף, יש את הזמן ללמוד המון תחומים חדשים, כולל כאלה שאפשר להרוויח מהם יותר מאשר העבודה הנוכחית שלך. זה נכון במיוחד למי שעובד במשרת ENTRY LEVEL שלא באמת מאבד יותר מדי מלקחת הפסקה באמצע.

    2) משבר כלכלי קרוב. אני עדיין מאמין שבשנים הקרובות מגיע משבר גדול, ואיתו רווחים גדולים למי שמקצה את הנכסים שלו נכון.

  8. מסכים מאוד עם מה שכתבת.
    אני חושב שאחת הדרכים להתמודד עם הסעיף האחרון, של הפחדים ממה שיקרה אחרי הפרישה, היא להתחיל ולנסות באופן מודע לקבל “הצצה” לאיך החיים שלנו יכולים לראות אחרי הפרישה.
    זה גם מעלה את המוטיבציה (כי רואים שזה הרבה יותר כיף מלעבוד:) )
    וגם עוזר להשתחרר מחלק מהפחדים של מה אעשה עם הזמן שלי אחרי.

    איך עושים את זה?
    אפשר להתחיל בלרדת ל80% משרה ( אומנם מרחיק את הפרישה, אבל הופך את הדרך לקלה יותר) – או להתמקד בסופי השבוע – ולקבל החלטות מתוך התפיסה של “אם הייתי אדם חופשי, מה הייתי עושה עם הזמן הפנוי הזה”.

  9. השאלה מתי די היא קלאסית.

    התזמון של הפרישה הוא בדרך כלל יותר מורכב מהנוסחה הפשטנית שאומרת כי הוא כאשר התשואה על ההון שצברת מספיקה לממן את כלל ההוצאות שלך. נכון שזה תנאי הכרחי אבל הוא לא מספיק.

    כנראה שהנוסחה הכללית צריכה להיות שכל זמן שהסבל הנגרם מעבודה קטן מההנאה שגורמת ההכנסה של העבודה בחיסור ההנאה מהזמן הפנוי שמייצרת הפרישה שווה לעבוד וכשזה מתהפך שווה לפרוש.

    ואפשר נוספת היא לעבור לעבודה שמקטינה את הסבל ומגדילה את ההכנסה לרמה שההנאה מההכנסה שוב עולה על הסבל מהעבודה. ברור שככל שההנאה מהזמן הפנוי שמייצרת הפרישה גדול כך העבודה צריכה לגרום לפחות סבל או ליותר הנאה מהכנסה.

    עולם ההי טק הישראלי מלא אנשים שממשיכים לעבוד שנים רבות למרות שהם עצמאים כלכלית כי לדעתם העבודה גורמת להם סיפוק רב וההנאה מהזמן הפנוי שלהם היא שלילית כלומר הם חושבים שישעמם להם אם יפרשו.

  10. תרה על הפוסט. נותן השראה. אני רק בתחילת הדרך עם 300 אלף ש״ח בקושי בחסכון. יש לי בערך עוד מאה שנה עד שאגיע לסכומים שיאפשרו לי עצמאות כלכלית אבל מזה מאה שנה? הרי עד אז תועלת החיים תעלה ל-150… 😉

  11. עבודה זה לא רק בשביל כסף. זה כדי להיות במסגרת ולפעול למען משהו, לבנות, להצמיח, לקדם, לשנות את העולם, אפילו רק בצעדים קטנים וחתיכות קטנות. להשתייך למסגרת, להיות חלק מקבוצת אנשים.
    נכון שיש המון בעיות בעולם העבודה של ימינו – הלחץ, השעות, ההתמכרות לאשראי וצרכנות, כל זה נכון, וכדאי למי שמרגיש שהוא חייב לצאת מגלגל האוגר שלו – לצאת כמה מהר שיכול להרשות לעצמו.
    אבל במקום לשבת במעין פנסיה, למה לא ללמוד כישורים חדשים, ולצאת לעבוד במשהו שתורם לעולם ולקהילה?

  12. תודה (שוב) על פוסט מצויין. כל פעם שאני קוראת אותך אני רואה איך את מצליחה להסביר בצורה מחושבת ומדוייקת את ההתנהלות שאני מאמינה בה כבר שנים. תענוג לקרוא!

  13. הי דורין,
    התוודעתי לבלוג שלך לפני מספר חודשים והפכת מבלי לדעת זאת למנטורית שלי……
    אלא ש : לצערי אני מתעתדת לחגוג יום הולדת חמישים בקרוב ולא נראה לי שעומד מספיק זמן לרשותי לחסוך כפי שאת משיאה בבלוג שלך.
    האם יש לך עצה נבונה לי ולשכמותי. ון התובנות הנהדרות שלך לא עמדו לרשותי אולי בזמן…..

  14. שלום דורין,
    אני מצדיע לך על בחירתך האמיצה והיתי רוצה כמוך לנטוש את מקום העבודה שלי ולהיות אדון לזמן שלי.
    גם סכום הכסף כנראה שעומד לרשותי. הבעיה היחידה שלי היא הפחד שלי מהשקעת כל הוני בבורסה במסלול הארי בראון שאת מציעה שכל אחד מארבעת מרכיביו הוא תנודתי מאוד על מנת לשמר את ההון.
    אינני חושב שאני באופי שלי בנוי למסגרת עם רמת סיכון שכזו.

    אבנר

  15. באופן כללי הפוסטים שלך מעניינים, בהירים ומעוררי מחשבה. מאידך, תמיד יש לי את התחושה שהם קצת פחות רלוונטיים לעולמם של בעלי משפחה קלאסית ובוודאי אם היא מונה מספר ילדים מעל לממוצע. ניקח לדוגמה משפחה: גבר, אישה וארבעה ילדים. סל הוצאות ממוצע בערך 13000 שח (במקרה הטוב והצנוע). ועל כן על המפרנסים במשפחה להשיג קרוב ל-4 מיליון שח בחיסכון כדי לפרוש. נכון שסל ההוצאות הממוצע קטן עם השנים ועם התבגרותם של הילדים, ונכון שלמשפחה עם 3 ילדים הסכום קטן יותר…ועדיין במירוץ אל הפרישה המיוחלת יש פער גדול בין אדם שצריך לחסוך רק לעצמו לבין אדם שתוך כדי כך צריך לפרנס ולהזין כמה נפשות שתלויות בו למחייתן. וזה בלי להכניס שיקולים של שליטה ובקרה על תקציב משפחתי לעומת שליטה על תקציב עצמי. ברור שמשימת השליטה והבקרה במשפחה מורכבת הרבה יותר, והמכשולים בדרך רבים הרבה הרבה יותר מאשר לאדם הפרטי. הדוגמאות שאת מציגה לאורח החיים מעוררות בי השראה, אבל היישום שלהן נראה לי לרוב בלתי אפשרי להתנהלות משפחתית.

    • 1. עם יד על הלב, האם יש לך תמונה מדויקת לאן הולך כל שקל ושקל מ-13,000 השקלים שאתה מוציא מדי חודש?
      2. אם כן, האם אתה יודע להצדיק / להסביר לשם מה הוצאת כל שקל ושקל, בחלוקה לנחוץ מול נחשק?
      3. האם הסכום הוא אחרי אופטימיזציה של כל ההוצאות?

      • מחזיראור

        עם 4 ילדים, אני מופתע שזה רק 13K.
        ואם זה מבוסס על המציאות, הבנאדם הוא דוגמא ומופת.. ויש מצב שאת צריכה לתת לו פוסט אורח כי אפילו את תצליחי ללמוד ממנו משהו.

        • מחזיאור צודק.
          ——————————————————————————————-
          נפש סטנדרטית היא מושג מחושב. הצורך בחישוב נובע מן העובדה שגודל משק הבית משפיע על רמת החיים שאפשר לקיים מהכנסה נתונה. על מנת ליצור בסיס להשוואת רמת החיים של משקי בית בעלי מספר נפשות שונה, נהוג להשוותם לפי הכנסה לנפש. מקובל גם להניח, שמספר הנפשות במשק בית אינו משפיע באופן אחיד ושווה על רמת החיים האפשרית מהכנסה נתונה, משום שקיימים יתרונות לגודל. לכן, נערכה טרנספורמציה של מספר הנפשות, לפי סולם אחיד: הסולם קובע כיחידת בסיס משק בית בן שתי נפשות; ככל שעולה מספר הנפשות, ניתן משקל שולי פוחת לכל נפש המתווספת למשק הבית.
          —————
          לנפש הראשונה במשק הבית משקל שולי של 1.25, לנפש השנייה – 0.75, לנפש השלישת – 0.65, לנפש הרביעית – 0.55, לנפש החמישית – 0.55, לנפש הששית – 0.50
          ——————————————————————————————-
          כלומר יש בביתו 4.25 נפשות סטנדרטית. מה שאומר הוצאה של 3058 שקלים לנפש בחודש
          שזה פחות מהסולידית וכמעט זהה ל 2600 שקלים שאף הסולידית מגדירה כצרכים. בכל זאת עם 4 ילדים צריך איזה מרווח ביטחון מעל המינימום.
          ——————————————————————————————-
          אם מישהו חושב לטעון שהסולידית היא נפש היחידה במשק בית כלומר 1.25 ויש על כן להכפיל את הוצאותיה ב 1.25 אין הדבר נכון משום שהיא חיה בזוג ואולי אף צריך להחשיב את הוצאותיה לפי נפש שניה קרי 0.75 מהראשונה.

          במקרה הזה יש בהחלט אף יותר מקום להזמין את אבי לכתוב פוסט אורך.

  16. אבקש לציין שחישוב שיעור המשיכה השנתי יותר מורכב מזה ואסור/ מסוכן לקחת אחוזון AS IS

    דוגמה אחת היא העובדה שבגיל המבוגר, הוצאותינו עולות משמעותית (כמה עולה אישפוז במחלקה סיעודית?)

    לכן, העקרון מצויין וחישוב ערך הזמן מאוד מזמין, אבל צריך לעשות את החשבון בהרבה יותר זהירות מ”סתם” לקבוע שיעור שרירותי

  17. האנונימי

    דורין,

    לא תמיד אני מסכים עם דעותייך וחושב לעיתים שאת קצת זחוחה (בכל זאת רווקה בת 31, שחסכה כסף טוב בניכר, ללא ילדים – ומטיפה על חסכון אגרסיבי…)

    אולי זה הטעם בפרסום פוסטים בתדירות כה גבוהה – כשיורים לכל הכיוונים בסוף פוגעים גם בקשוחים.

    ולעצם העניין – הפוסט הזה גרם לי לצמרמורת וביחוד הפסקה הבאה שכתבת:

    “המציאות היא שככל שחולפות השנים, קץ החיים מתקרב. כל שנה המוקדשת לעבודה ולא לדברים שבאמת רציתם לעשות משקפת זמן אבוד. מכיוון שהזמן, בהגדרה, הוא משאב מתכלה (בניגוד לכסף, אי אפשר לייצר יותר ממנו), הרי שהעלות השולית של הזמן האבוד רק עולה משנה לשנה. במילים אחרות, כל שנה נוספת המבוזבזת בעבודה — יקרה יותר.”

    מעורר מחשבה. מטלטל.
    מודה לך.

    • כן, גם אני הצטמררתי והטלטלתי כשגיליתי בזכות הבלוג שאף אחד לא יוצא חי מהעולם הזה.

      צטער אנונימי – מאחר ואתה אנונימי זה לא אישי אבל הצמרור והטלטלה שלך טלטלו אותי והייתי חייב להגיב.

      • שולה מעפולה

        LOL.
        אגב, מי שמאמין בגלגול נשמות יודע, שסוף החיים הוא בסך הכל התחלה של גלגול חיים חדש, ולכן מוטיב הזמן שאוזל הוא חסר חשיבות.
        שולה מעפולה (שהייתה קודם שולה ממטולה, שולה מאגם החולה ושולה מה עשו לה).

        • בוקר טוב שולה-מה עשו לה 🙂 ,
          גם תגובתך מצמררת ומטלטת שכן
          אצלנו מאמינים שננוח רק בקבר.
          עקב גילויך אני חושד שהאמונה העממית הזאת היא קונספירציה
          שמטרתה לגרום לי להמשיך לרוץ בגלגל וכבר לא אנוח לעולם!

    • החיים זה עסק מסוכן. עוד אף אחד לא הצליח לצאת מהם בחיים…
      במוקדם ובמאוח מגלים את זה.

      או שהסולידית תגלה למי שלא גילה בעצמו….

      חיים משמעותיים נראים לי הרבה יותר מוצלחים, למרות שתודעת חיסכון היא ערך ראוי לכל שבח וחיקוי.

  18. אני אישית לא מצליח לשלוט הרמטית בסל ההוצאות הביתי…זה בוודאי אפשרי אלא שלא מדובר רק בפיתויים אישיים כי אם במערכת לחצים של כל בני המשפחה. השלטון על אמצעי ההוצאה הוא לא אבסולוטי אצלי אלא גם אצל אשתי (כמובן..), ומערכת הרצונות היא לא תמיד הומוגנית.
    אבל אתעלם ממרקם היחסים המשפחתיים והשפעתם על בקרת התקציב, ששיפורם נמצא בשדה האימון, הניהול והטיפול ונדרש בכל מקרה, לבין השאלה: כיצד ניתן לכמת באופן מדויק יותר את סכום החיסכון שנדרש למשפחה בעלת ילדים, שכאשר היא צעירה ההוצאות רבות יותר והחיסכון אפשרי פחות, וכשהשנים חולפות והיא משפחה ותיקה ,ילדיה כבר פרחו מן הקן, (ועדיין ישנם אי אלו הוצאות בקשר לכך, נכדים וכו’, אך בסדר גודל אחר) הקריירה כבר “עייפה” ומטרות שאפתניות כבר פחות אפשריות. (האם ראוי לקחת בחשבון הכנסות עתידיות כמו ירושה לצורך החישוב הזה?)
    צריך לבחון האם המחשבה לפרוש בגיל צעיר היא בכלל ריאלית למשפחות מן הסוג הזה ? כי אפילו אם נאמר שאחרי הידוק וכיווץ ובקרה נצליח לחסוך עוד כמה K שקלים, תוך כמה זמן באמת נגיע לסכום הגדול שמיועד לפרישה? לפי מחשבון ערך עתידי גם חיסכון של 7000 ש”ח עם ריבית מצטברת של 4% לשנה (מעל המדד) דורש כ-25 שנים להגיע לסכום המבוקש שזה די מתקרב לגיל הפנסיה בכל מקרה…

  19. מעניין. כתוב בצורה טובה. נכון. אמיתי. משקף את המציאות. מומלץ.
    או בקיצור כמו כל פוסט שלך, תודה רבה!

  20. כל הזמן מדברים על אושר, אושר, אושר.

    מה הקשר לאושר?

  21. מחד ומאידך

    הללויה!

    אבל יש לי שאלה הפעם. אם, מחד, בשיעור משיכה של 4% הכסף לא אמור להגמר, ומאידך את לא מתכוונת להביא ילדים, מה יהיה עם ההון שיישאר אחרי מותך? למה לא להעלות את שיעור המשיכה באופן מחזורי אחת לכמה שנים על מנת לסיים לפחות את רובו? לחילופין, למה לא להשען על הון יותר קטן, שיגמר בסופו של דבר, אבל ממילא יספיק עד סוף החיים? דרך כזו תאפשר להרבה אנשים לפרוש הרבה יותר מוקדם, לא?

    שוב תודה על הבלוג.

    • לטעמי יש יותר מדי נעלמים מכדי שהדבר יהיה אפשרי. כמה שנים תחיה? מה יעשה השוק? מה יהיה קצב האינפלציה?

      “הואיל ואין אדם יודע יום פקודתו ומידת ימיו…”

    • מחד ומאידך,
      זו השאלה שמעניינת גם אותי.
      אני גם מעט מתבלבלת לגבי העיקרון של שיעור המשיכה:
      – לפעמים אני מבינה מההסבר ששיעור משיכה של 4% “יתקזז” עם התשואה המושגת שאנחנו מניחים שהיא (לפחות?) 4%. כלומר הקרן לא תיגמר לעולם.
      – לפעמים אני מבינה מההסבר ששיעור משיכה של 4% = 25 שנות מחיה, ללא התחשבות בתשואה, כלומר שזה יספיק ל-25 שנים. כלומר מחסלים במשך 25 שנים את הקרן. אבל ההסבר הזה פחות מסתדר לי כי, כאמור, זמן המחיה בפרישה יכול להיות גדול מ-25 שנה, כמו במקרה של הסולידית. וגם כי ברור שאנחנו מחפשים תשואה, זה כל הקטע של השקעה בשוק ההון.

      אז מבין הבלבול הזה אני בדרך כלל מניחה שהרעיון הראשון שציינתי הוא העיקרון האמיתי מאחורי שיעור המשיכה.

      ואז אני באמת נותרת עם התהיה הזאת של “הכסף לא נגמר”, ברמת התיאוריה. כלומר, אם הכל הולך כמתוכנן (שיעור המשיכה נשאר קבוע, התשואה תמיד מכסה/מתקזזת עם שיעור המשיכה) – יוצא שאני מתה עם 300 חודשי מחיה ביד. גם אני, אגב, אל-הורית, כלומר לא מתכננת ולא מעוניינת להביא ילדים לעולם.

      עכשיו, נניח שאני חיה ביעילות כלכלית, וזקוקה רק ל-1000 או 2000 ש”ח בחודש בממוצע. עכשיו שאני עושה את החישוב הפשוט הזה, יוצא לי בעצם 300,000 – 600,000 ש”ח, שזה לא נראה לי כרגע כמו כל כך הרבה למות איתו. אבל נניח שאני זקוקה ל-4000 ש”ח בחודש, הגעתי פתאום ל-1.2 מיליון ש”ח, וזה כבר נראה לי סכום נורא גדול. “מיליון ש”ח יושבים לי בתיק ההשקעות ואני לא מבזבזת אותם? יש לי מיליון ש”ח! אני מיליונרית, למה אני לא חיה כמו מיליונרית?” – אלה המחשבות שעוברות לי בראש כשאני מדמיינת את הסיטואציה הזאת. והגם שאני מבינה שה-1.2 מיליון האלה הם מנוע כלכלי שמאפשר לי להמשיך לחיות מבלי לעבוד, עדיין איפשהו אני מרגישה שזה “בזבוז” שבסופו של דבר הייתי יכולה “להנות” מ-1.2 מיליון יותר.

      טוב, אני שמה לב שאני מוליכה את עצמי במעגלים כי הרציונלי והאי-רציונלי מחזיקים אצלי ידיים והולכים כל אחד לכיוונו. מקווה שעם הזמן*, ועם התהליך שאעבור בתכנית של “Your money of your life”, אגיע לאיזשהו יישוב של הסוגיה הזאת עם הצד הרציונלי. אני מניחה שזה ייראה משהו כמו: בסוף חיי אשאר עם 300 חודשי מחיה שאוריש לאיזה אדם/מטרה שארצה במסגרת צוואתי, ואוכל להרגיש טוב עם עצמי. גם לחיי יהיה ערך (לעצמי) וגם למותי יהיה ערך (לעולם). זה בעצם לעשות לעצמך פוליסת ביטוח חיים, בלי לשלם פרמייה.

      (* ואולי בעצם כרגע הגעתי לשם בזכות כתיבת התגובה הזאת?…)

  22. יחזקאל

    אזהרה לדורין:
    הפוסטים שלך כל כך מחכימים ומעטירים שבסוף תוציאי ספר שימכר במליונים.
    ואז תהפכי למיליונרית בעל כורחך ו”תאלצי” ללכת למסעדות, לנסוע לחול ולקנות מוצרי ניקוי (במקום לייצר בבית).
    חשבת על זה? איך תסתדרי עם זה?

  23. ליאורה

    אולי אני חוצה כאן גבול מסויים, אבל אשמח לשמוע קצת על שגרת יומך.
    כמה זמן מתוך יומך מוקדש ליישום הפרישה המוקדמת? למשל מסחר בבורסה, תחזוקת בית שבד”כ נעשית על ידי אנשים חיצוניים וכו’.
    אודה לך על כל התייחסות.

  24. גדול!!! ככל שהזמן האבוד עובר, הוא נעשה יותר ויותר יקר, ממש חבל לבזבז אותו על “זוטות”…

  25. מתנצל אם הבנתם שאני אישית זה שמוציא 13K לכלכלת בני ביתי, וכך חשבתם שאולי גם לי יש טריקים וטיפים שראוי לפרסם. פשוט נתתי דוגמה תיאורטית למשפחה שחיה בסטנדרט מאוד צנוע ומתחת לסל הממוצע שהציג הלמ”ס בהוצאות משפחה בת 6 נפשות. בשנת 2011 הסל *הממוצע* היה קרוב ל 16K. הפחתתי מן הסל הממוצע בהנחה שהתרבות הממוצעת הינה צרכניסטית מדי, כפי שניתן ללמוד מבלוג (אהוב) זה, ולכן ניתן להסתדר בפחות. ייתכן שהגזמתי קצת למטה, מה גם שהתעלמתי מן המדד שעלה מאז. מאידך הגזמתי לכיוון מעלה לגבי הכנסות ממוצעות נטו (מכל האפיקים) של משפחה. והנחתי 20K למרות שהממוצע יותר קרוב ל17K מלמטה. כך משפחה כזו יכולה לחסוך 7K בחודש במקרה הבאמת מצויין מאוד.
    יצא לי שאחרי המון המון זמן ושנים של חיסכון והסתפקות במועט האבא והאמא יכולים ממש לפרוש.
    במספרים ובהכללה גסה: אם אתה חוסך חודש בחודשו את אותו הסכום שתזדקק לו בעתיד מדי חודש, תוכל לפרוש אחרי 16.5 שנים. אם תחסוך רק 60 אחוז מסכום זה או פחות מכך תוכל לפרוש רק אחרי 25 שנים או יותר. המסקנה שלי שפרישה מוקדמת במצב משפחתי שכזה היא אפשרית בסבירות נמוכה. כמובן שצבירת חיסכון היא חיובית מהמון היבטים, כמו גם השחרור מן השיעבוד הצרכניסטי. אבל למשפחה שכזו כנראה ראוי לסמן מטרה אחרת מאשר לפרוש מוקדם. לצערי הרב…כי החופש נראה באמת קסום. אשר לי, באופן אישי? לי בכלל יש חמישה ילדים…

    • אבי, מזדהה מאוד. אני אישית מפנטז על פרישה מוקדמת אבל משתשע ברעיון של לקצץ במספר שנות החיסכון ובמקום לפרוש פשוט לעבור לחצי משרה או משרה שאהנה בה יותר אבל ארוויח פחות. אפשר לשחק על זה, להשתמש בהון שנצבר כהשלמת הכנסה או לחילופין לכלכל את עצמך מהשכר החודשי ולתת לכסף לעבוד בשבילך כדי שיום אחד תוכל באמת לפרוש.
      מזל שיש לי עוד כמה שנים טובות לפני שאצטרך להחליט 🙂

  26. אורן, חשבתי על האופציה הזו, ויש איתה בעיה ושמה גיל הפנסיה.
    כל עוד אתה כשיר למשרה חלקית, הכל טוב ויפה. אבל ביום שלא יהיה בכוחך להשתכר יותר כלל, אתה מתחיל לאכול את החסכונות במקום “לחיות מהריבית”.
    מנגד, אתה יכול להתנחם (נחמת טפשים, אמנם) שזה גם ככה המצב לרב מוחלט מהעובדים היום – כלומר, בפנסיה מצבם יהיה בכי רע.

  27. המתענין

    נחוץ מול נחשק מזכיר את התפיסה הקיבוצית של פעם :”כל אחד יתרום כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו”
    צריך להבין שגם לנחשק יש מקום — המידתיות לא ניספרת אצלך וחבל…
    יחד עם זאת בהחלט פוסט מענין ומעורר מחשבה.

  28. אפרת שיר

    אבי אתה אדיר, הפוסטים שלך מעולים. “אשר לי, באופן אישי? לי בכלל יש חמישה ילדים…” – העלה בי חיוך גדול.
    לגבי התהיה הראשונית הבסיסית שהעלת, אין בה לדעתי אלא ציון המובן מאליו. ברור שמשק בית בעל הכנסה ממוצעת (שלא לומר חציונית), עם מס’ ילדים ממוצע (שלא לומר ברוכה), ללא חסכונות, נכסים או ירושות משמעותיות בפתח, לא תוכל לחסוך די הצורך בכדי להגיע לעצמאות כלכלית באמצע החיים, או בכלל.
    משפחה תיאורטית שכזו יכולה לשאוב השראה מהבלוג בניסיונותה לשמור על תזרים חיובי, ואולי, בשאיפה, להפריש מעשר לחסכון צנוע.
    שים לב גם להבדל שבין הפילוסופיה לבין הפרקטיקה. מיקור פנים והפרדה מוחלטת בין צרכים לרצונות באופן שאתה לא משלם בעבור שום ‘רצון’, הם רעיונות יפים וחשובים, אך לא ישימים הרמטית בעולם המציאות, בוודאי לא, כפי שתארת, בדינמיקה משפחתית בה לא כל הנפשות מעוניינות להיות קורבנות של השיטה.

  29. תמהתי, איך היית מקצה נכונה את משאבייך לקראת המשבר הכלכלי הקרוב?

    • יתכן שכדור הבדולח שלך צלול משלי, אבל מנין לך שיש משבר כלכלי קרוב?
      על כל פנים — במענה לשאלתך, לא הייתי עושה דבר.

  30. הסוגיה עליה כתבת הפעם מאוד רלוונטית ואני הופך בה המון. הגעתי לשלב שחסכתי מספיק ואני סובל בעבודה (שחיקה, חוסר חשק להמשיך וללקק לבוסים וכו), ולמעשה אני כבר זכאי לפנסיה תקציבית (איש קבע), אבל נשאר וממשיך כדי למקסם תנאים. חסרות לי שלוש שנים למיקסום ואני שואל עצמי אם זה שווה את זה….וכל הזמן מקונן בי הסטופר של הפז”ם בעולם הזה שהולך ודופק והזמן שיוותר לי לעשות מה שאני רוצה כשאני עדיין על שתי רגליים הולך ומצטמצם. מצד שני למה להיות פרייאר ולוותר על תנאים שירקתי דם עבורם כדי להקדים פרישה בשלוש שנים?! שאפו על הבלוג כולו, ועל הרעיון שבבסיס הסולידית. אני מעריץ.

  31. אפרת ואבי תיארו די במדויק את המציאות של משפחה עם ילדים.
    אני מעריץ של הסולידית וקורא די קבוע את הבלוג כבר למעלה משנה, שאפו דורין!
    אני ואישתי חוסכים כמעט 50 אחוז מהשכר המשותף שלנו, כל זה דרך ניהול הדוק של הוצאות והכנסות בעזרת אפליקצית Home Budget. ולאחרונה התחלתי להשקיע באפיקים סולידים בשוק ההון.
    אך ברור לי שכאשר נכניס ילדים למשוואה נצליח לחסוך פחות ומכאן שהזמן לפרישה מוקדמת יגדל, ולכן אני מתכנן לחיסכון שיתן לי או לאישתי את האופציה לעבוד במשרה חלקית (גם כי אני אוהב את העבודה שלי).

    אני אשמח אם דורין תקדיש פוסט בנושא פרישה מוקדמת חלקית עם מעבר לחצי משרה, אני חושב שזה יכול לדבר לקהל רחב של קוראים ובעיקר לבעלי המשפחות.

  32. היי דורין,
    האם לדעתך תואר נחשב לבזבוז?
    האם ללא תואר היית יכולה לבנות פילוסופיות חיים וכזאת אנליטיות מושלמת כמו שלך? :]
    והאם את חושבת שתואר יכול לקרב למשרה שבה באמת נחווה הגשמה עצמית וסיפוק מלא מהעבודה :]

  33. עמוס מהמרכז

    למנף את התחביבים לרווח כספי- זאת המטרה.
    עבודה= ליצור ערך לחברה.
    הכנסה כספית = היא תמורה לערך שאנחנו נותנים ובהתאם לה.

    אני לא יודע מה איתכם אבל לי יש צורך ליצור ערך (כמו לדורין, האתר הזה הוא דוגמה).

    תעשו מה שאתם אוהבים, שם אתם תיצרו את הערך הגבוהה ביותר לחברה וכך תהנו וגם תרוויחו יותר.

    אני קצין בצבא, אוהב את העבודה שלי, יכול לפרוש כבר לפני שהתחלתי לעבוד, אך מעדיף להיות עשיר בשביל שלילדים שלי תהיה החירות והבחירה באופן ניצול זמנם, כמו שלי הייתה (התחלתי מ 3 מיליון שקל).

    אין חובה בלעבוד אבל בעייני חובתו של אדם ליצור ערך לכלל בתחום בו הוא יכול להביא משהו חדש, שונה, אחר (כמו דורין). בלי קשר לכסף.

    נ.ב – אני לא אוהב את החיים הראוותניים, סגנון חיי מתחת לאדם הממוצע המשתכר כמוני בגילי.

    אני רואה בצניעות ערך,
    כואב לי שזורקים מוצרים טובים כמו אוכל, ריהוט או בגדים ללא סיבה רציונלית (לרוב זורקים מסיבות אמוציונליות מוזרות…)
    אינני רואה טעם לקנות חדש עד שהקיים לא נהרס.

    שורש הבעיה של הדור הזה הוא האופי המזלזל במוצרים, הכול זבל, קונים בשביל לקנות וזורקים כי נמאס. וזה לא קשור לכסף.

    • אני לא חושבת שלאדם יש חובה לייצר ערך עבור אחרים. יש לו חובה אחת בלבד והיא כלפי עצמו בלבד. אם במקרה הוא בוחר להקצות את זמנו באופן שמשרת אחרים – נפלא. אם לא – זכותו. לי יש תחביבים אחרים מלבד הבלוג הזה שלא משרתים אף אדם אחר מלבדי.

  34. עמוס מהמרכז

    לא חשבתי שאת מרגישה שיש לך חובה, אבל את עושה את זה, תחשבי למה.

    לדעתי יצירת ערך זה צורך של אדם,
    אם אני כביכול הופך למה שנקרא “לא מועיל” אז אני ירגיש חשוב כמת.
    אני לא חושב שחוסר יצירת ערך לאורך שנים מסוגלת למלא אותי, גם כשאותה פעילות מעניינת או כיפית (פיתוח תחביב כמו טניס, הוקי, כדורסל או לחלופין לימודים באוניברסיטה או באינטרנט של כול מיני תחומים שמעניינים אותי).
    הלא מועיל יפריע לי ברמה הקיומית ובעצם המהות שלי.
    היצירת ערך יכול להתבטא גם בהורות*** (אין לי עדיין ילדים, אבל זאת נקודה למחשבה).

  35. אולי הפוסט הכי טוב שלך. מכולם

  36. תפוזינה

    לדעתי, עם ילדים אין כ”כ איפה לומר “די”.
    כי מעבר לגידול שלהם עד גיל 18, הייתי שמחה לאפשר להם מה שההורים שלי אפשרו לי – מימון רישיון נהיגה, מימון תואר, מימון חלק גדול מהדירה שברשותי, חסכונות על שמי.
    למה שלא אעשה את חייהם קלים ככל האפשר, כך שהם יוכלו לפרוש עוד לפני גיל 30?
    כמובן שאין מצב שאספק את כל צורכיהם של כל ילדיי (תלוי כמה מהם יש, כמובן) עד יומם האחרון; אך ככל שאעבוד יותר, אוכל לספק יותר.
    לכן, עם ילדים קשה לומר די.

השאר תגובה