בית » שונות » הבעיות הישנות של העניים החדשים

הבעיות הישנות של העניים החדשים

מתברר שישנו מעמד חברתי-כלכלי נסתר בישראל: העניים החדשים.

העניים החדשים הם מי ש”רוצים לחיות, לא רק לשרוד”. אלה אנשים נורמטיביים שמנקודת מבטם עשו הכל נכון: רכשו השכלה אקדמית ומקצוע, עובדים במשרה מלאה, אך עדיין, באורח פלא, נותרים עניים.

ולא, העוני שלהם לא מבוסס על מדד כמותי או סטטיסטי כלשהו. אין לו גם ביטוי חיצוני בדמות בטן נפוחה, מיטת רחוב עשויה קרטון או בגדים מוזנחים.

האנשים הללו פשוט מרגישים עניים.

“העוני החדש” הזה נסתר מהעין.  העניים החדשים, כך מסופר, “סובלים בבושה”, שבתורה גוררת “קשר שתיקה”. כלפי חוץ הכל נראה בסדר – אך בתוך תוכם הם חשים כחלכאים אומללים, קורבנות של שיטה דכאנית שמתעמרת בהם אף על פי שפעלו לפי הספר, למדו, עבדו, ובעיקר “לא עשו רע לאף אחד”.

התופעה הזו, שנסקרה בשורת ראיונות עומק שפורסמו בספר “קולות – עוני חדש בישראל”  מאת הפסיכולוגית פרופ’ עמיה ליבליך, היא הבסיס לפרויקט בעל שם דומה מבית היוצר של YNET שמככב בכותרות שם בחודש וחצי האחרונים.

הפרויקט כורך את העוני התחושתי עם העוני הממשי דרך שורת סיפורים (וסרטונים) מכמירי לב על טיפוסים מוכי גורל ש”מרגישים עניים”, בין היתר, משום שאמרו לילדה שאי-אפשר לטוס לחו”ל השנה, או משום שהם גרים בצפון ולא במרכז, או משום שלכל ילד יש רק חוג אחד ולא שניים, או משום ש-8,000 ₪ זה לדעתם שכר חודשי נמוך מדי.

את האחריות, כצפוי, הפרויקט מטיל על מקבלי ההחלטות, לא לפני שהוא מזמין את קוראיו לבדוק בשאלון מגוחך בסגנון בחן-את-עצמך האם גם הם זכאים להתעטף בשמיכת המסכנות החמימה של “העוני החדש”, רק משום שהם מרגישים עניים.

על פניו, זוהי תגלית סוציולוגית-פסיכולוגית מרעישה. אלא שמי שיכיל את תסכולו ויצלח את שורת הכתבות והסרטונים הנוגים הללו מבלי לעקור את עיניו מארובותיהן יגלה עד מהרה ש”העוני החדש”, ובכן, הוא לא כל-כך חדש.

כמיטב המסורת של הפטאליזם הטמקאי, בערך אחת לשנה מופיעה לה כתבה המגוללת את מר גורלו של המעמד הבינוני הנאנק, הנדרס והמתכווץ. ה-buzz words אמנם משתנות — “צדק חברתי”, “יוקר המחייה”, “עוני חדש” —  אך הטענות, במהותן, נותרות כשהיו:  אנקדוטות שחוקות בדבר השכר הקפוא, מחירי הדיור, היעדר ביטחון תעסוקתי ופנסיוני בהשוואה לדורות הקודמים, וכך הלאה ad nauseum – כל זה לצד  תליית האשמה ב”מדיניות הפרטה” ניאו-ליברלית, בעיצובה של “שיטה” שנועדה לדפוק את האזרח הקטן, וב”הפקרת” אזרחיה-פעוטיה של המדינה לגורלם.

פתרונות מעשיים, כצפוי, אין בנמצא. במקום זה אפשר לשמוע גלוריפיקציה נוסטלגית למדיניות הכלכלית  שהונהגה כאן בימי מפא”י העליזים (*), כאילו היא היא המזור לבעיית העוני, והעוני התחושתי בפרט. ואולי יש בזה משהו – הרי אם כולנו נשוב להיות עניים במידה שווה, נשלם מס הכנסה שולי של עד 87% ונחווה חיי דלות ורעב כבאותם ימים, יתכן באמת שנקנא פחות באחרים נרגיש פחות עניים.

חברי ד”ר אורי כץ כבר הגדיר את פרויקט העוני החדש של YNET כ-fake news מוחלט, ברווז עיתונאי לצורכי מיקסום רייטינג, שהרי “אין שום נתון אפשרי משום סוג – שכר, אבטלה, צריכה, רמת חיים – שמעיד על ‘שחיקה’ כלשהי במצב הכלכלי של קבוצה כלשהי של ישראלים.”

אלא שנתונים הם כלל לא מעניינו של הפרויקט הזה. בעידן שבו תחושות חשובות מעובדות וקורבנות חשובה מהישגיות (בחיי, תשאלו את הלמ”ס!), די בכך שאוסף פרטים כלשהו מרגיש שהוא נותר מאחור מבחינה כלכלית כדי לבסס לכאורה את קיומה של תופעה כמו “עוני חדש”.  עם תחושות, כידוע, קשה להתווכח, כל שכן לעמת עם עובדות.

ואכן, פרופ’ ליבליך ביססה את מחקרה על ראיונות עומק עם טיפוסים שנדמה כי העדיפו כל חייהם את השיפוט הרגשי על פני השכלי בבחירת מסלול חייהם, ועל בסיס ממצאיה הגיעה למסקנה (המבוקשת) שקיימת תופעה פסיכולוגית חברתית של “עוני תחושתי”. הו, האירוניה.

גם אם נניח, לצורך הדיון, שהעוני התחושתי הוא אכן בגדר “תופעה”, נגלה חיש מהר כי הפרויקט מתנפץ על סלעי הכשל הטיפוסי של השיח החברתי-כלכלי בישראל:העובדה שתופעה מורכבת כמו עוני נבחנת, מומשגת ומוצגת כמעט באופן בלעדי דרך הפריזמה הנורמטיבית והערכית של המעמד הבינוני.

הפריזמה הזו מעוגנת בהנחת המוצא שלפיה קיים מתאם חיובי חזק בין דפוסי ההוצאה לרמת האושר ולאיכות החיים. על-פי השקפת העולם של המעמד הבינוני, מי שמוציאים פחות כסף מאיתנו בוודאי אומללים יותר משום שהם לא נהנים מאותם שירותים ומוצרים יקרים שאנחנו צורכים. בלתי מתקבל על הדעת, הרי, שלמישהו תהיה המיומנות הרלוונטית להוציא פחות כסף ולהפיק מכך את אותה איכות חיים.

הנורמות החברתיות הללו מוכתבות כולן על-ידי תרבות הצריכה. ללכת ברגל ולא ברכב פרטי? זו אומללות. לטייל בשטח בארץ ולא במלון בחו”ל? זה עוני. לקנות יד שנייה ולא חדש? זה סבל. לבשל סיר של מג’דרה ולא לאכול במסעדה כל יום? זו התכלבות. לדחות סיפוקים במקום לצרוך את זה עכשיו ומיד? זו הקרבת קורבן.

הגישה הזו הביאה לכך שחלק גדול מבני המעמד הבינוני היו יכולים, פוטנציאלית, ליהנות ממידה רבה של יציבות כלכלית, אלמלא היו צורכים יותר מדי בניסיון לחקות סמלי סטאטוס ומצגי אושר מדומים של שכניהם הבורגנים.

 בנסיבות רבות, אם לא ברובן, הבחירה החסכנית איכותית לא פחות מהבחירה הצרכנית, והבדלי העלויות ביניהן משמעותיים מספיק כדי לשפר את מצבו הכלכלי של כל אדם, ושל העניים במיוחד. אך כשבוחנים את העוני דרך הפרספקטיבה של המעמד הבינוני, מובן שאדם שנדרש לומר לילדתו שהשנה לא טסים לחו”ל ייתפס כדלפון. כשתשוקות צרכניות (**) מתוארות במונחים של כורח חיוני,  קל מאוד לתפוס את עצמך כמי שנאבק כדי לשרוד כלכלית. זה נכון כשהמעמד הבינוני משקיף על העניים, ונכון שבעתיים כאשר המעמד הבינוני בוחן ושופט את עצמו.

וזה בדיוק מה שקורה עם ה”עניים החדשים”. מדובר בבני מעמד בינוני שמעדיפים להסתופף בקנאה, ברחמים עצמיים ובהחצנת אשמה במקום לנסות להבין היכן טעו וכיצד יוכלו לשפר. הרושם המתקבל הוא שהאנשים הללו פשוט ויתרו – שכנעו עצמם שהם עניים כדי שזעקתם תישמע וכדי ש”מישהו” יספק פתרון מערכתי למצוקותיהם. הם לא רוצים “להקריב”, אך מודים בפה מלא שהם “נאבקים”.  הם טוענים שפעלו בהתאם להוראות השיטה ותכתיביה, אך זו “בגדה” בהם.  הם רואים עצמם כצד התלותי במשוואה — והם פשוט מאוהבים בתלותיות הזו.

העוני החדש הוא לא עוני. למעשה, הוא מדלל, מוזיל ומטשטש את המשמעות של העוני האמיתי, ואת סבלן של אוכלוסיות שבאמת כורעות תחתיו מבלי שהן יכולות לשקם את מצבם בכוחות עצמם, כמו ילדים, קשישים ובעלי מוגבלויות. התוצאה היא מעין התחזות מעמדית – רק שהפעם, במקום מעמד בינוני שמעמיד פני עשיר באמצעות סמלי סטאטוס שנרכשים בכסף שאין לו, ישנו מעמד בינוני שמעמיד פני עני – כדי לזכות באמפתיה ובמשאבים הממשלתיים המורעפים תדיר על הקורבן.

עכשיו — אין ספק שזוג מהמעמד הבינוני עם קוטג’ ממושכן, 3 ילדים, 2 מכוניות בליסינג, מערכת קולנוע ביתי ו-BA במדעי ההתנהגות ב-72,000 ₪ מהמכללה של פרופ’ ליבליך כנראה יחווה קושי כלכלי אובייקטיבי, במיוחד אם נשווה את דפוסי ההוצאה שלו ואת מצבו הכלכלי לזה של משפחה מקבילה מהמעמד הבינוני לפני 40 שנה.

אבל זו ממש לא סיבה להתגעגע לאותה תקופה. המציאות הנוכחית מאפשרת לאנשים לעצב ולסגל את סגנונות החיים שלהם באופן שאנשים בני הדור הקודם אפילו לא העלו על דעתם.  החברה היום סבלנית יותר לסגנונות חיים חלופיים, לנישואין מאוחרים יותר ולמספר ילדים נמוך יותר. הדמוקרטיזציה וההנגשה של הידע הביאו לכך שישנן כיום הזדמנויות רבות יותר מאי פעם להגדיל הכנסה, למצוא חלופות צרכניות איכותיות במחיר נמוך ולהשקיע את ההפרש בשוק ההון – שמעולם לא היה נגיש יותר למשקיע מן הישוב.

המשמעות היא שלבני הדור הנוכחי עומדת האפשרות להגיע לעצמאות כלכלית בקלות רבה יותר מאי-פעם. אך כדי לממש את האפשרות הזו, יש להשתחרר מכבלי הקנאה, הרחמים העצמיים והפאסיביות, ולאמץ תחתיהן גישה של הישענות עצמית, סוכנות ומסוגלות. השכר הקפוא והיעדר הביטחון התעסוקתי הן אכן בעיות אובייקטיביות של המציאות הכלכלית בת זמננו — אבל הדרך הנכונה להתייחס אליהן היא כאל תמריץ לפעולה וללקיחת אחריות פיננסית אישית, ולא כמחולל ייאוש. במקום לשכב על הכביש ולהידרס על-ידי השיטה כקורבן פאסיבי – יש להתחסן מפניה ולהסתגל אליה מעמדה של עוצמה. במקום לשקוע בעוני תחושתי, יש לאמץ גישה של עושר תודעתי.

קל לשפוט את “העניים החדשים” לכף חובה. אני נוטה לחשוב — היום יותר מאשר בעבר —  ששיפוטיות יתר כלפיהם אינה מועילה ובמידה רבה גם אינה הוגנת. ויחד עם זאת,  אני משוכנעת שלב הדיון בעוני – ממשי או תחושתי – צריך להתמקד בחובתו ובאחריותו של הפרט לקבל החלטות פיננסיות טובות יותר כדי שיוכל להתמודד עם אתגרי “השיטה”. האמת היא שאחריות אישית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בנושא. במקום זה, אנחנו מוצפים בפרויקטים עיתונאיים נוטפי חמלה שמגוללים את הסבל שבעוני מבלי להציג דרכים אופרטיביות לצאת ממנו. בחמלה הזו יש סכנה, משום שהיא עלולה לתקוע אנשים במקומם ולשכנע שמערכת חסרת פנים היא הסיבה למצוקתם – והיא גם זו שאחראית לפתור אותן. הגישה הזו שודדת מאנשים את שארית הסוכנות ותחושת המסוגלות שלהם, ובכך יוצרת, אולי במתכוון, כר פורה לעלייתה של מדינת-שמרטף פטרנליסטית שתקבל בשביל אנשים את ההחלטות שהיו אמורים לקבל בעצמם.

מה שחסר כל-כך בשיח החברתי-כלכלי בישראל הוא מידע מבוסס פתרונות: איך להימנע מלהשתעבד למשכנתא עד סוף ימיך? איך לבשל ארוחות זולות ומזינות שיספיקו לשבוע? איך לייצר הכנסה צדדית נוספת ולהתנהל בתבונה מול רשויות המס? איך להימנע מלשלם עשרות אלפי-שקלים תמורת השכלה אקדמית חסרת ערך כלכלי? איך למצות זכויות והטבות? איך להיגמל מהתמכרויות ומתשוקות לסיפוק מיידי? איך להפסיק להשוות את עצמך לאחרים?  איך לגבש סדרי עדיפויות? איך להשקיע בשוק ההון?

התשובות לבעיית “העוני החדש” ניתנו כבר בספר ישן – מ-1926 — בשם “האיש העשיר בבבל“. הספר הזה מציג את יסודותיה של התנהלות כלכלית נבונה – כזו שמשפיעה לחיוב הן על הכיס, והן על הנפש. נדמה לי שחזרה על אותם עיקרים תהיה סיום הולם עבור הפוסט הזה:

  • נסו לחסוך לפחות 30% מכל שקל שנכנס. הממשלה, המשפחה, החברים והתשוקות שלכם יתבעו כמובן את חלקם ברווחים– לכן שלמו לעצמכם תחילה. תמיד.
  • שלטו בהוצאות. עקבו אחר כל שקל שיוצא, ודאו שהתמורה מצדיקה את ההוצאה, ודאגו להוציא משמעותית פחות כסף ממה שאתם מכניסים, גם אם המשמעות היא קיצוץ כואב. למדו לומר לא לפיתויים צרכניים מהסביבה והיו נכונים ללכת נגד הזרם. כ-40% מהישראלים מוציאים יותר ממה שהם מכניסים. מספיק להיות כבשים. משמעת!
  • ודאו שכל שקל שבחרתם לא לבזבז עובד קשה בשבילכם. בפשטות – השקיעו בתבונה. בעסק צדדי קטן משלכם. בנדל”ן. בקרנות מחקות. בכל נכס בעל תוחלת תשואה חיובית.
  • קחו את הזמן. ריבית דריבית תעשה פלאים לכסף שאתם חוסכים ותגרום לו לצמוח אקספוננציאלית – אם תתנו לה די זמן. השתדלו לא למות, וודאו שהכסף שלכם לא מושקע בצורה אגרסיבית מדי או שמרנית מדי. ככל שתשרדו זמן רב יותר, סביר להניח שתצברו עושר רב יותר.
  • קבלו החלטות מושכלות. לשכור דירה או לקנות? להתגורר בעיר או בקיבוץ? להינשא או לא? להביא ילדים או לא, וכמה? אל תלכו בעקבות העדר, משום שהוא בדרך כלל טועה. הציבו את המספרים במשוואה וקבלו החלטה מחושבת בראייה לטווח ארוך.
  • רכשו ביטוח מפני קטסטרופות. להיות קשיש עני, למשל, זו קטסטרופה. תכננו את העתיד הפנסיוני שלכם בהתאם.
  • השקיעו בעצמכם, בהון האנושי שלכם וביכולת להמיר אותו לרווחים. הידע פרוס לפניכם לרווחה, רובו בחינם. אין תירוצים.

(*) בהנחה שהחזקת בעמדה הפוליטית הנכונה.

(**) סמלי הסטאטוס האולטימטיביים של המעמד הבינוני הם בתים גדולים וטיולים ארוכים בחו”ל. כל דבר אחר – הם יכולים לקנות באמצעות אשראי צרכני זול. רובם לא יכולים להרשות לעצמם בית גדול (בבעלותם, לא בבעלות הבנק) ולא יכולים להרשות לעצמם לקחת חופשה של יותר משבועיים.

(אגב, כתבתי טור במוסף ממון לפני שבועיים. אם לא קראתם, מוזמנים).



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

58 תגובות

  1. אני חושב שבהתייחסות שלך ל”תופעה” המתוארת הנ”ל, יש יותר מדי שיפוטיות כלפי אנשים שלא חולקים את הלייף סטייל שלך, ופחות מדי תשומת לב לגרעין האמת הקיים בתיאור התופעה (להבדיל מהפרשנות של אותו גרעין אמת, שאותה אפשר לקחת לכל מיני מקומות).
    אסביר: במשך כעשור ריבית ריאלית שלילית מנפחת מחירי נכסים, למי שיש נכסים, ורוצחת פיקדונות וחסכונות של סתם אנשים רגילים ששמים כסף בצד בפק”מ. במקביל היא מנפחת בועות, ומעלה משמעותית את עלות המחיה (שלא משתקפת במדדים בשל מניפולציות של הלמ”ס והסוכנויות המקבילות בעולם שכולן ממשלתיות). זאת, במקביל לשחיקת שכר העובד הרגיל יוצר סיטואציה שבה אם אינך מהנדס/רופא/יזם או משווק מצליח, קשה להגיע לאיכות חיים (התייחסות למושג פלואידי זה – בהמשך) הרצויה, ויש תחושה של רדיפה סיזיפית אחרי משהו שכל הזמן מתרחק ממך.
    התופעה הזו של השמדת המעמד הבינוני, כמעמד המרכזי והמהותי של החברה שבעבר נהנה בשיפור מתמיד באיכות חיים (מבטיח כבר להתייחס למושג זה), היא תופעה עולמית שגורמת לתסכול רב שגם מתבטא בתמורות פוליטיות.
    לדעתי טור כלכלי שלא מתייחס לנ”ל, לפני שמתחילים לבדוק ולדקדק במידת המפונקות של הדור, הינו חסר.
    אפרופו מפונקות, זה הזמן להתייחס למושג “איכות חיים”. חלק מהותי מהטור מוקדש לשיפוטיות כלפי הנורמות החברתיות/עדריות כביכול, ש”מאלצות” או משפיעות עלינו “לרצות” כל מיני דברים. אם רק נצא מהקופסה, נבין שאנחנו “רוצים” דברים מיותרים ו/או זניחים ונוכל לצאת ממירוץ העכברים. זהו הבסיס הרעיוני למיטב הבנתי של הבלוג כולו, שאותו אני מעריך מאוד, אבל…
    אם אשתמש בדוגמאות שלך לעיל – אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שלאכול במסעדות מספק יותר הנאה מלאכול את אותם סירי קטניות ומג’דרה. כנ”ל טיול בחו”ל לעומת שביל ישראל. בוודאי ובוודאי לא ניתן לטעון בפנים ישרות שצמצום צריכה לכדי כמעט רק סירי מג’דרה ורק אוהלים בכנרת, לא מהווה ויתור על חוויות מענגות, שיש להן ערך (למי יותר ולמי פחות). בהתאם, לא ניתן, לדעתי, לבוא בטענות למי ששואף ליהנות מאותן הנאות חיים, וממי שמגדירן כ”איכות חיים”. ניתן ורצוי להתווכח ולחנך את הציבור לכך שעליו להקדיש לחוויות כגון אלה רק כספים התואמים את הכנסותיו, לאחר שדאג לעתידו ועתיד ילדיו (אם בחר להביאם לעולם), אבל אפשר בהחלט להבין את מי שהמציאות הכלכלית של העשור האחרון דחקה מטה.

    • לגמרי מסכימה! לעשות קמפינג בארץ אומר או להיות במקום בלי מים זורמים (קצת קשה, במיוחד עם ילדים קטנים) או להצטופף עם עשרות צעירים שיכורים והמוסיקה שהם משמיעים בשלוש בלילה. זו לא אותה חוויה כמו טיול בחול. כנל מסעדה טובה מול הסושי שמכינים בבית. פשוט לא אותה חוויה! לא צריך לבזבז בלי הכרה אבל ויתור על חוויות אלו הוא קצת מבאס לדעתי

  2. כרגיל. הנאה צרופה. למה הפסקת לכתוב על שוקולד מריר?

  3. מינדי אייזנר

    brilliant
    קראתי את הספר ואני מסכימה עם כל מילה.

  4. מינדי אייזנר

    הספר של פרופ’ ליבליך אינו נותן את כל התמונה ומצדדת בגישה של להאשים אחרים למצב שלי ולא לקבל אחריות. סה”כ אנחנו חיים במדינה חופשית עם המון הזדמנויות. צריך את הכלים הנכונים והגישה המנטלית הנכונה של מה מביא אושר אמיתי בחיים. כל הכבוד לסולידית על הכתבה הזאת.

  5. אוי לנו ולעניים החדשים, הבעיה היא שאנשים התרגלו לחיות הרבה מעבר לאמצעים שלהם ואם לא נסעו לפחות פעם אחת בשנה לחו”ל נפלו השמיים.

  6. תודה. מאמר מצוין שמשקף את תחושותיי.
    אהבתי את “השתדלו לא למות”.

  7. לפסאודו עניים החדשים עצה ישנה, עוד הרבה לפני שהיתה שהיתה מפא”י: “איזהו עשיר? השמח בחלקו!” אזרח ותיק וסבא ל-10 נכדים “עניים”. ועוד עצה כלכלית- התרחקו מפסיכולוגים וחיסכו את הכסף לעתידכם.

  8. שמח לראות את הטור שלך במוסף ממון שבו ניתנת לך הזדמנות לפנות לקהל מגוון ואולי לתת להם כמה רעיונות חדשים, בעוד שרוב קוראי הבלוג הפנימו את המסרים.

  9. מעניין ומעורר השראה. חבל שאנו חיים במדינה שגובה מיסים כל כך גבוהים. אני ובעלי נטולי רכב והחופשות הכי טובות שלנו זה אלו שלוקחים טרמפים וישנים באוהל 🙂

  10. ביולוג ירושלמי

    פוסט מרתק שמסעיר את המוח.
    כשראיתי את תופעת ה”עניים החדשים”, זה קצת הימם אותי בהתחלה. כבר הבנתי במה מדובר מבלי לקרוא שורה אחת של כתבת Fake news קלאסית בטמקא העלוב.
    אני לא מתקרב לרעש החברתי המטורלל הזה. לא מוכן.

    לעניין עצמו, “לא יעזור לך” הפעם… אני רואה זאת מסביבי, מרגיש בכל עצמותיי, שומע זאת מכל עבר ופינה מהעמיתים בעבודה, מהחברים בעיר, מהחברים שלא מהעיר, מהעוברים ושבים ובעיקר מכל אותם צרכנים כפויי הטובה לאינסוף האפשרויות שחיים ומתקיימים סביבי – אכן לחלוטין קיימת תופעה *פסיכולוגית* (בדגש על פסיכולוגית) שהיא בעיקרה תופעה *חברתית* שמוכתבת ונגרמת על ידי החברה (כולם מודדים את עצמם ביחס לאחר), והתופעה הזו היא לגמרי כמו שרשמת בעצמך “עוני תחושתי”.
    זו תופעה סובייקטיבית שנוגת בשטח מת העיוור של האדם לגבי עצמו, ומעמידה את כל מה שהוא אל מול פני החברה וסוטרת לו על הדרך כי תמיד יהיה מישהו שיש לו גדול יותר, חדש יותר, רחב יותר, נוצץ יותר (ואת אף אחד לא מעניין אם זה ממומן באשראי וחובות או שלא).
    אותם עניים “חדשים” יודעים שיש להם אוכל במקרר 4 הדלתות החדש שרכשו לאחרונה, בנזין במיכל הדלק של הרכב החדש שנקנה בהלוואה או בליסינג, בגדים חדשים בני פחות משנתיים-שלוש של מיטב המותגים ונעלי ספורט ב- 400 ש”ח וכו’… הם לחלוטין מבינים בשכלם שהם לא עניים-עניים אמיתיים-אמיתיים עם בטן מקרקרת, אין-חשמל בשקעים ואין ברירה אלא לנסוע בקו אגד העמוס לעייפה בעמידה למקום העבודה… הם יודעים מי הם ומה הם, אבל פה נכנסת התחושה שהיא בעיקרה פסיכולוגית ובעיקרה חברתית…
    מדובר כבר לא בקנאה לדעתי האישית והלא נחשבת, זו לא קנאה!… מדובר בהרגשה/תחושה סובייקטיבית לגמרי, אמיתית לגמרי, לגטימית לגמרי (כן, אני מצדיק את התחושה הזו!) של אנשים שמרגישים שלחיות היום בלי רכב די חדש ובלי לטוס לחו”ל פעם בשנה-שנתיים ובלי היכולת לעשות X ו- Y ו- Z ולרכוש עוד ועוד ועוד, ובכן אלו לדידם “לא חיים”…
    את מנסה להתווכח עם תחושות או לחנך אותם שהם לא מספיק עניים כדי להתבכיין? 🙂

    אני אישית מביט על התופעה מהצד ונהנה מכל רגע.
    אנו חיים בתקופה מאוד מאוד מסקרנת ומה שקורה פה הוא לא פחות מניסוי אנתרופולוגי כלל ארצי, כלל עולמי בבכיינות קולקטיבית ובחוסר מסוגלות לשנות דרכי התנהגות בהתאם לסיטואצה… זה הרבה יותר ממסקרן. זה ממש משובב נפש.

    • כתבת יפה מאוד! מסכים איתך שמדובר בתופעה חברתית לגמרי. האם יש לך רעיון ממה היא נוצרה? האם זה קשור לעידן הרשתות החברתיות, בו אנחנו יכולים לראות “חברים” בחו”ל כל יומיים ולהתבאס, או להשוות את עצמנו לחבר שמצליח יותר מאיתנו? אולי בגלל עומס הפרסומות הצרכניסטיות? תופעה מרתקת, בתור צעיר בן 26 אני מאחל לעצמי לא להיות שותף לה.

      • Nitzan Cohen

        מעמד חברתי זו תופעה מאוד לא חדשה. הפרסומות והרשתות החברתיות מעצימות אותה, לא יוצרות אותה.

  11. עדו סוקולובסקי

    האם לקיחת אחריות אין פירושה גם לקיחת אחריות על החברה? הצבעה למפלגות שידאגו לעניים, התאגדות במקומות עבודה כדי ליצור קבוצת כוח מול המעסיק וכן הלאה?

    • ״הצבעה למפלגות שידאגו לעניים״ הוא ההפך מנטילת אחריות על החברה. זוהי בעצם אמירה שאתה אישית לא מתכוון לנקוף אצבע למענם, ובמקום זאת אתה מצפה מן הממשלה לקחת (בכוח הזרוע, כן?) כסף מאנשים עשירים יותר ממך כדי לעשות זאת. כי אם באמת היית מעוניין לתרום לעניים מכספך, בוודאי לא היית רוצה שמחצית ממנו תתבזבז על התקורות הפנימיות של מנגנון הביטוח הלאומי, הלא כן? היית עושה זאת ישירות, ללא מתווכים.

  12. בסדר, בסדר. הנקודה מובנת ועד רמה כלשהי מיושמת.
    בואי נדבר קצת על העתיד להיות:
    אם מרבית האנשים אינם יודעים כיצד להתנהל נכון כלכלית ולכן סומכים על ה”מדינת-שמרטף פטרנליסטית שתקבל בשביל אנשים את ההחלטות שהיו אמורים לקבל בעצמם”, ואם ההנחה היא כי מדינות במבנן הנוכחי אינן מסוגלות להתנהל באופן נורמלי (לדוגמא פתרונות בסגנון הרפורמה בפנסיה בה הציבור נושא בנטל פשיטת הרגל של קרנות הפנסיה למשך 35 שנה), ובנוסף כמובן שלא תהיינה מסוגלות לעשות זאת בעתיד כיוון שגוגל ואמזון תהיינה יותר חזקות מהן.
    במצב המתואר יהיה קיטוב קיצוני בין העניים האמיתיים + המתקרבנים לבין העשירים + אלו שקוראים את הבלוג שלך. לכן נראה לי שיהיה אפילו יותר קשה חברתית לחיות בסביבה עויינת של עניים אמיתיים + מתקרבנים.
    חשבת על זה?

  13. הכל נכון ומסייע, אבל…והנה אבל גדול מתקרב…ובלי לערב אגפים פוליטיים, לציין בעדינות “שכר קפוא” או תזכורת אחרת ‘קלילות’ במאמר – עושות חסד אדיר עם בעיות שהנן מאקרו כלכליות ומזניחות את חובת נבחרי הציבור. אכן הפוקוס בתיקון העצמי הוא נפלא, אבל להזכיר “עוני” תחושתי או אחר מבלי פסקה אחת של ביקורת נוקבת על מדיניות כלכלית (בלי להזכיר מאות אחוזים של התייקרות במחירי מזון לא רק דירות ועוד בעשרים שנה האחרונות לעומת שחיקת שכר בסקטורים לא ממשלתיים…), מטיל צל כבד על המאמר. נכון אפשר לאכול רק עדשים בלי קוויאר, …או לשטוף בלי לנגב, רגע לא – יש מצוקה של מים …אז נכון תרבות הצריכה שערורייתית.. ובכל זאת מרגיש חוסר איזון במאמר שמנסה להתעסק במושגי עוני למה וכמה

    • מתבוננת מהצד

      מסכימה אתך
      וב”רוח האופטימית” להלן, האמת שגם לי עוברת בחילה לקרוא את התגובות המתנשאות , חסרות בסיס וידע למה שקורה 18 ס”מ רחוק מהאף .
      קצת לוק אנד פיל של מושב זקנים נרגנים שמקטרים על זה שהצעירים כל היום בסמארטפונים.
      תרימו קצת את הראש , תתגברו על הקושי התקשורתי הבסיסי שאספתם ותקשיבו לאנשים, בלי להתנשא , בלי לבקר.
      קשה לחיות פה. גם בלי שופינג מותגים, בלי חופשות בחול, וכל חילולי קודש החסכנות .

  14. האזרח דרור

    יש כאן כריכה של כמה דברים. תרבות הצריכה ועוני.

    הנאו קלאסיים והנאו ליברלים מכחישים את האבולוציה – שאומרת שלא חשוב רק אם אתה שורד או לא -ולא משנה מה הצריכה ה”ראלית” המוחלטת – אלא גם מה המעמד היחסי שלך – אם זה בחברה ואם זה ביחס לבנות זוג. לא משנה אם אתה עם זנב באורך מטר ועשרים, אם בנות הזוג רוצות זנב אורך יותר ולהרבה טווסים אחרים יש זנב של מטר עשרים וחמש – אז הגיוני שתהיה אומלל. כי בני אדם, כמו יצורים חיים אחרים מודדים את האושר שלהם לא רק לפי מה שיש להם אלא גם לפי המקום היחסי. זה גם פיסוכלוגים מראים – אתם יכולים לנסות לחנך את כולם שזה לא רציונלי אבל בסופו של דבר זה מוטעה.

    • מסכים לגמרי.
      הקפיטליסטים צודקים שזה מגוחך אבל כאלה אנחנו, קנאים וקטנוניים. מה לעשות..

  15. האופטימית

    האמת שעברה לי פשוט בחילה כשקראתי את הכתבות הללו על ה”עוני” החדש.
    חבורת אנשי אכלו לי שתו לי שלא מוכנים לנקוף אצבע לטובת שיפור המצב שלהם לל מוכנים להתבגר ולהבין שעליהם לבצע סדר עדיפויות בהוצאות שלהם ולא להוציא ייות ממה שהם מכניסים.

    הם מעדיפים במקום לשבת ולבכות על כך שהשכנים שלהם טסים יותר לחו”ל והם לא יכולים לקנות כל מה שמנסים למכור להם. זאת בזמן שיש להם אוכל במקרר, קורת גג, ביגוד והנעלה, מכוניות , סמארטפונים ומותגים. אבל הם עניים כי אין להם כסף 💰 לכל המותגים של שכנים שלהם יש.

    • לאופטימית שלום
      מהיכרותי את האתר שלך, אני יודע שאת מעריצה של הסולידית, אבל החיים הם לא שחור ולבן.
      לדעתי, מדינת ישראל” נכבשה ע”י בעלי הון” שעושים בה כרצונם, מכאן התסכול של האנשים.
      אין שום הצדקה כלכלית שיהייה יוקר מחייה כזה + מחירי דירות מטורף, שלא נותן לאנשים סיכוי לחיות חיים נורמלים.

  16. אריה דרעי

    נו, יש בחירות וצריך ללכלך על הקואליציה. מה לעשות שהכלכלה מצוינת? עוברים למימד ה”הרגשה”.
    ובעידן האינסטגרם, כולנו עניים יחסית.

  17. בני יעקובי

    שכחת לציין שאידיוט אחרונות וטמקא ילדתו המאותגרת התפתחותית הם הם האחראים לתרבות הצריחה והצריכה המוטרפת. הם אלו (במימון הטיקונים שמרוויחים מכך) ששמים את הצריכה המיותרת בצרחה בראש מעיני העדר. החל בכל הקשקושים לילדים כגון עגלות ילדים פנאומתיות עם בקרת אקלים וGPS לניווט בשכונה ועד החופשה במלון שקיקי בר גיגי דומגנית הצמרת שמוכרת להם סמרטוטים של 20 גרם טקסטיל במחיר של שלושה טון כתנה שיצאה לשם עת ארוסה המתוקשר והמסולב הכדורגלן מהפועל זרנוקה יצא למסיבת רווקים והחתונה שעולה מאות אלפי שקלים וכך הם התחילו את חייהם עם בור של חובות (ואיש לא סיפר להם שקיקי בר קיקי עשתה בארטר בכלל ) ..האחריות של טמקא ושל ערוץ 2 לא מבוטלת כאן.

  18. אפשר לשמוע אותך חורכת את המקלדת בפוסט הזה. את נשמעת מלאת זעם ובצדק.
    אני אוהב את הדברים שלך.

  19. שי אוהב ציון

    טיפ מעולה מעולה מעולה שאני לא שמעתי בשום מקום פה באתר וחבל שלא כי כשלמדתי אותו גיליתי שהוא אפקטיבי בטירוף: לתת 10% מההכנסות נטו לצדקה. מלבד כך שמדובר במצווה וקצרה היריעה להסביר מדוע דווקא נתינה של עשר אחוז מכל מה שאדם מכניס לאנשים נזקקים כצדקה עשוי דווקא לנהל אורח חיים חסכני ומוצלח יותר כלכלית, אני יכול להעיד שזה בטוח עבד עבורי ולכן ממליץ על זה לכל מי שאני מכיר. שוב, לא בשביל האדם שמקבל את הצדקה כמובן שזה מלווה בתחושה טובה שעשית עבור אדם אחר. אבל מכיוון שמסיבה שקשה להבין עד הסוף אם תיתנו כל חודש בחודשו בהקדם האפשרי מעשר (עשר אחוז לצדקה) המצב הכלכלי שלכם ישתפר פלאים ותזכו לברכה בעסקכם וממונכם. לא בקסם או בפלא. כמו שהנביא אומר זה המצווה היחידה שהשם מאשר לכם לבחון אותו ולראות אם הוא דובר אמת או לא: “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה’ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”. תנסו לא תתחרטו בהבטחה ממני – שי. כל טוב לכם ובהצלחה בכל! 🙂

  20. כמו תמיד דורין, פוסט רהוט, מעמיק ומעורר מחשבה (אצלך תמיד האיכות באה על חשבון הכמות 🙂

    לעניות דעתי, על פניו, הפוסט מעלה נושא הנובע משילוב של 2 גורמים:

    1. תמונת מציאות מעוותת הנחווית ע”י אוכלוסיות מסוימות – הכוונה לאי לקיחת אחריות, השוואה לאחרים, צרכנות המבוססת על הלוואות, ואושר התלוי בעושר (ולא מהדברים הפשוטים של החיים). על סמך כל אלה התסכול מובן…

    2. גביית עוד ועוד כספים מהציבור לקופה הציבורית בדרכים מגוונות (מסים, אגרות ועוד דרכים יצירתיות…) תוך כדי הפחתה שיטתית בשירותים הניתנים לאזרחים. זאת בנוסף לעלייה עקבית בעלויות המחיה ומשכורות מוקפאות מזה זמן רב במגזרים רבים. גם כאן התסכול מובן…

    למטבע יש 2 צדדים (ואולי אף יותר במקרה הזה…)

  21. שטרודל

    העובדה היא שבעולם המערבי המפותח הרבה יותר קל וזול לצרוך את רוב הדברים שדיברת עליהם פה, אחת הסיבות שאנשים רואים את עצמם כ״עניים״ היא גם ההשוואה למדינות כאלה.

  22. סנופקין

    פוסט מעולה. להטמיע וליישם. תודה סולידית

  23. Jacob Topper

    נדמה לי ש- ad nauseum צ”ל ad nauseam

  24. את טועה ומטעה

    המשפט הבא שכתבת פשוט אינו נכון :
    “אין שום נתון אפשרי משום סוג – שכר, אבטלה, צריכה, רמת חיים – שמעיד על ‘שחיקה’ כלשהי במצב הכלכלי של קבוצה כלשהי של ישראלים.”

    לפי נתוני הביטוח הלאומי למשל תחולת העוני למשפחות וילדים גבוה יותר ב2016 (מועד הניתוח האחרון) היום ממה שהייתה ב- 1998 – כלומר יש יותר אנשים שמוגדרים כעניים…או שיותר נולדו לתוך זה או שהיו כאלה שירדו למעמד זה. (דרך אחוז הקשישים שמוגדרים כעניים לא עלה)
    בכל מקרה ‘עובדה’ זו נוגדת את ההיגד שלך …

    הדוח של הביטוח הלאומי: https://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2016-new.pdf

    • כי הגדרת ה”עוני” היא יחסית, עוד חלק מההגדרה של השפה מחדש בסגנון 1984

      מדד ה”עוני” במדינה מודד בעצם פערים חברתיים, ולא עוני אמיתי

      אם חלק מהחברה התעשר, והחלק השני נשאר אותו הדבר, אז אחוז ה”עניים” יעלה

  25. כפי שנאמר, הכול בראש.
    ברגע ששכנעת את עצמך שאתה משהו מסוים, אתה גם מתחיל להאמין שזאת המציאות האובייקטיבית.
    אם כבר אנחנו בענייני חכה ודגים, ובלשונך ״מידע מבוסס פתרונות״, לא פשוט למצוא שיטות/פתרונות
    לטיפול עצמי בתחושות האלה בלי להיגרר לאימרות פסיכולוגיה בגרוש מצד אחד או להבלים בניחוח ניו אייג׳ מצד שני. דחפים, תאוות למיניהם (לא בהכרח שליליות), קנאה וכיו״ב מלווים את האנושות מיומה הראשון.

  26. מסכים עם כל הכתוב ועדיין חסר לי מימד חשוב מאוד בדיון הזה:
    אינסטה, או פייסוש או כל רשת חברתית שאתם רוצים.

    אני חושב שפועל יוצא של דור שמעביר חלק עיקרי מיומו ברשת חברתית יהפוך לעני רגשית אם ירצה או לא.
    היום אם לא העלת סלפי ממסעדה או טיול בחו”ל לאינסטה זה שווה ערך ללא חווית את החוויה.
    אנשים מתאמצים יותר מדי בכדי להראות כמה החיים שלהם טובים (כמובן שמעלים רק רסיסי אושר, וגם על זה אפשר לדון – כמה אושר באמת קיים שם) ובזה אתה מוקף כשאתה ברשת החברתית.

    ואם החיים של כולם כ”כ מושלמים וכולם כ”כ נהנים וכ”כ מאושרים – אז למה אצלי זה לא ככה? אה, כי אני עני!

    אני די בטוח שכניסת הרשתות החברתיות לחיינו על שלל יותרונותיה הוסיפה מימדים אפלים שייקח עוד זמן עד שמחקרים יציפו אותם, את נפחם ועוצמתם.

    כמו הרבה מאוד דברים בחיים – זה מתחיל ונגמר בחינוך שלא באמת קיים כי הורים סומכים על מערכת חינוך מיושנת, רעועה וחלשה בזמן שהם מנהלים קריירה.

  27. את רק מתעלמת מכך שהמשכורות פה ללא הצדקה נמוכות בהרבה ממדינות עם תוצר דומה במערב ומנגד החיים יקרים בעשרות אחוזים… אלה עובדות. ובזה מי שאשם זה השיטה, הריכוזיות והשחיתות. אז קל להגיד לא להתבכיין ואחריות אישית וכו וכו’ אבל המצב הזה לא מחוייב המציאות אז לאנשים יש סיבה מאד מוצדקת לרטון וזה גם תפקידה של עיתונות לשקף הלכי הרוח (גם אם עושה את המניפולציות שלה שיהיה מעניין ומתנסחת כך או אחרת לגרות קוראים).

    נכון המרואיינים לא עניים קלאסיים, מאמין שהמרואיינים יותר התכוונו לאספקט העבודה ללא תמורה הולמת מה שמרגיש להם כסוג של עבדות עם כל האסוציאציות שלה והעיתון הוא זה שבחר כותרת של עוני. בסדר … אז נכון שעבד מודרני שממש קורע את התחת אולי לא יהיה כאן עני קלאסי אבל חייו לא באמת יהיו חיים (מדבר על הרוב הממוצע לא על עובדי הייטק מהנדסים וכד’).

    מי שעובד לפרנסתו אמור להיות מסוגל לחיות סביר, וסביר אומר גם לשובב את נפשו מידי פעם וליהנות, מפרי עמלו להזכירך, ולא רק להחזיק את הראש מעל המים. לצערנו בישראל זה לא בדיוק המצב. ושום דבר לא גזירה משמיים הרי. בלי אזרחים שיציפו בעיות כאן בלי להרפות אין סיכוי שמשהו ישתנה.

    אז יפה שאת הצלחת עם השיטה שלך אבל לא כולם חיים בעור שלך או רואים את המציאות מהמשקפיים שלך. זה שסבבה לך לרקוח סבונים או להתקלח במים קרים לא אומר שזה מודל שכל מי שמתקשה עם המציאות כאן אמור לקדש רק כי הוא אפשרי למישהו. לא נולדנו לסבול ואדם שעובד משרה מלאה לא אמור להידחק לחיי סגפנות אנאליים כאיזו גזירת גורל… לאנשים יש אישיות שונה רצונות וצרכים שונים ושאיפה לחיות ברמה סבירה, לצאת לסרט, לאכול וכן גם לטייל מדי פעם אינה קפיצה מעל הפופיק. כן גם אם יש ילד או שניים. לצערינו שכר חציוני של 6,000 ומשהו ש”ח לא תמיד מאפשר את זה. במיוחד אחרי הוצאות הדיור האיומות כאן (מה לעשות, המדינה לא משחררת קרקעות שבמקרה שייכות לכולנו רק כדי שלא ייפגעו רווחיה מהשוק).

    לכי תבדקי מה השכר במדינות אירופה למשל ותראי איזה שירותים ממשלתיים מממנים שם מיסי האזרחים כמו גנים בחינם או בסבסוד כבד, אוניברסיטה ועוד… תבדקי גם כמה עולה שם למלא עגלת סופר. לכי לארה”ב ותראי איזה בירוקרטיה וחסמים אין לעסקים קטנים שם לעומת הבירוקרטיה כאן…

    קראתי בשנה האחרונה שכבר עברנו את גרמניה בתוצר לנפש, אין שום סיבה אמיתית שדווקא כאן החיים יהיו ככה על הפנים.

    לעודד אחריות אישית ו’סוכנות’ כהגדרתך זה תמיד טוב אבל זה לא אומר שמי שמציף כמה חרא כאן בהכרח משרת את ההיפך. והטעות שלך לדעתי זה שאת מסתכלת בשחור ולבן. מפריזמה צרה של ‘כמה הנימה משדרת סוכנות או בכיינות’ תוך ביטול משקלם של הקשיים האובייקטיביים של האדם הממוצע כאן (שאינו איש הייטק או מהנדס כמו חסידי הרעיון שלך) שזה בעצם העיקר.
    הקשיים כאן הם בסוף מעשי ידי אדם, תוצרים של התנהלות ופרקטיקות מחורבנות שהשתרשו כאן משך עשורים ושאפשר לשנות. והשינוי יבוא רק מאנשים חפצי חיים שדורשים אותו, לא מהשתבללות בדלת אמות והשלמה עם המצב, ואת זה העיתונות מנסה לעודד גם אם אפשר להתווכח על דגשים וסגנון.

    • מממ…בוא נראה, לאיטליה תלג דומה לישראל. השכר הממוצע שם דומה לישראל, יש שם כמעט 10% אבטלה, 2/3 מהצעירים מתחת לגיל 34 גרים עם ההורים וכו. מצב טוב מישראל? לא בטוח…
      עוד דוגמא? יאללה, ספרד, שכר ממוצע נמוך מבישראל, 15.2% אבטלה, אבטלת צעירים של 40% וכו – ממש אוטופיה!

      בקיצור, בנית לך מציאות מדומיינת שבה כל מי שלא חי בישראל חי הרבה יותר טוב, מציאות שבה כל מי שמצליח לחיות בצורה טובה ממה שיש לו ואפילו לחסוך הוא “רוקח סבונים” שמתכלב או “מהנדס” שמרוויח המון.

      נ.ב
      הנתון על 6k שכר חציוני ו”איך ניתן לגדל ככה ילדים?” הוא גם כן שגוי, לפי נתוני הלמ”ס משק בית עם ילדים מכניס 21.6k ברוטו בממוצע.

      • קצת דמגוגי לבחור באיטליה וספרד ולא בגרמניה, צרפת בריטניה, או ארצות סקנדינביה.

      • לידיעתך התוצר לנפש בישראל זה 40 אלף דולר, באיטליה 30 ובספרד 28 (נתוני 2017 לפי גוגל)…

        וזהו שבדיוק הלמ”ס מחשב לפי *הממוצע* (פעמיים שכר ממוצע לזוג כנראה ) ולא לפי החציוני. אבל מה לעשות שהחציוני הוא האמת העירומה? זה בדיוק חוסר השוויון. במדינה בריאה גם פועל אמור לאפשר לעצמו חיים סבירים בלי להיאנק.

        שמע אם אתה כבר בוחר מדינות או נתונים בפינצטה לפחות תעשה את זה נכון…

      • שכר חציוני אינו שכר ממוצע. ושכר של עובד אחד אינו שכר של משק בית.
        ניתן לטבוע בבריכה בעומק ממוצע של מטר אם חלקה עמוק .
        משכר חציוני בישראל לא ניתן להתקיים. פיזית. תקחו בחשבון הוצאות מזון דיור תחבורה,אחזקת בית, מיסים בריאות תחשבו ותראו

  28. itaiwebmaster

    אני לא מסכים עם הגישה הזו. למרות השכיחות שבתופעת העניים הסמויים, כל אחד מתנהל אחרת והכללות טיבן כהתייחסות למזג האוויר.

    נקדים בכך שחיים על מג’דרה וחופשות באוהל הן חיים שמתאימים לרועה צאן שגר ברהט.
    וכדי להתפתח ולהתעלות לאני טוב יותר.. האני שלי לא צריך לבזבז 3 שעות באוטובוסים ויכול ל”התפנק” עם רכב שני בבית כי מה לעשות שנינו עובדים ויש ילדים ותעזבו אותי בשקט.

    זה בסדר ללכת לעבוד כשכיר כי כך משלמים לך כדי שתלמד.

    מה רע בקצת לחץ כלכלי תגידו לי? קצת “אש” מתחת לתחת תעזור לך בלדחוף את עצמך לייצר משהו גדול ממך ולקבל תמורה בהתאם. החיים הם לא שחור ולבן.. אבל העקרונות זהים. תתרום להצלחה של אחרים ותצליח גם אתה. הבעיה היא לא רק בקלט אלא גם בפלט. תהיו יצרניים!

    תהיו מאושרים, תתכננו את חייכם וקחו אחריות.. זו השורה התחתונה מבחינתי.
    אני מודה על הבלוג הזה שנתן את האפשרות לפוחז כמוני לפחוז פה 🙂

  29. במציאות שבה רק 10% מהאנשים עצמאים, הציפייה המוצגת בפוסט היא מופרכת. תלות ואדונות היא סדר העולם מאז בריאתו. ואם כולם יחדלו פתאום להיות תלוייים – תשרור אנרכיה בעולם.

    • “ביום שכולם יחדלו פתאום להיות תלוייים – תשרור אנרכיה בעולם”..
      זה בטח מה שאמרו בימיי הבניים על אמונה באל ומערכות הדת.. ועובדה, שיש דרך 🙂
      צריך רק להגיע עליה

  30. הנהנתן

    דורין,

    הפעם הטור שלך לא מנומק ולא מתבסס על נתונים שתומכים בתזה שהעלית.
    למעשה, חטאת בדיוק באותם המקומות בהם האשמת את סדרת הכתבות ב YNET.
    במקום להוכיח את הטיעון שלך שמצב המעמד הבינוני בישראל 2018 טוב יחסית על ידי הצגת נתונים סטטיסטים אובייקטיביים, כתבת טור שמתאים יותר למחלקה למדעי ההתנהגות במכללה ולא למחלקה לכלכלה וסטטיסטיקה.

    אבל הטור הזה גם חושף פעם נוספת את העובדה שהתאוריה “הסולידית” סובלת מדו קוטביות בעייתי בין הפן “הרציונאלי” שעוסק בנושאים ריאלים כמו ניהול נכסים ושלל תאוריות מימוניות, לבין הצד “הלא רציונאלי” שמתבסס על תאוריות ממדעי ההתנהגות ומטיף להתנהגות “הנכונה” כמו אחרוני המסיונרים הקתולים.

  31. עקרונית אני מסכים עם דעותייך, אבל לא ניתן להסתכל על החיים בשחור ולבן.
    זהו בלוג כלכלי ,ולכן אתן לך כמה דוגמאות שאת לא רוצה להתייחס אליהם:
    רכשתי דירה ראשונה שלושה חדרים בחיפה, שכונת רוממה הישנה,בשנת 1982, מחיר הדירה היה בערך 80-90 חודשי עבודה, היום זוג צעיר צריך לשלם לפחות 160 משכורות.
    רכשתי דירה בשנת 2002, והיום היא שווה בערך פי שלוש מהרכישה שלי, השכר שלי עלה בערך מאותה תקופה בערך 35 אחוז.
    אז מה את רוצה להגיד , שאנשים לא יאכלו, לא ישתו, לא יבלו, רק ינשמו כדי לשרוד?
    מישהו לקח את הכסף שלהם,וחילק אותו מראש, ולכן הם מתוסכלים, הם פשוט לא מבינים למה מגיע להם יוקר המחייה הזה.
    אפשר להצטמצם ולחסוך, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לרכוש דירה ולחיות חיים נורמלים, לא הגענו לעולם כדי לשרת את האדונים, וזה המצב שהגענו איליו.
    אינך מתייחסת בכלל למצב של יוקר המחייה, ולמה זה קורה? את מטיפה לפי דעותייך וזהו.
    אנשים רוצים להקים משפחה, וזה משרת את כלל הציבור, אז איך הזוג הצעיר ישלם למטפלת, פעוטון,גן ילדים, מזון, משכנתה, זו הסיבה שהם מקטרים.
    אני עובד עם חברה צעירים, שכבת גילאים 23-40 פלוס, ואני חווה איתם את הצרות שלהם.
    נכון שחלקם מתנהגים בחוסר אחריות, אבל זה לא מצדיק את יוקר המחייה.
    מדוע את לא תוקפת את הממשלה, שגובהה מיסים מטורפים כדי לממן את הסקטור הציבורי הלא יעיל, עם פנסיות תקציביות שערורייתיות, שהשיא שלהם יגיע בעוד כ-20 שנה.

    • איש(3718)

      אורי,

      אין ספק שיש בעיות, השאלה מה עושים כדי להתמודד איתם.

      אני נוסע קבוע בתחבורה ציבורית, נראה לי שגם הסולידית, האם אותם עניים מתבכיינים מוכנים לנסוע בתחבורה ציבורית?

      נכון שמחירי הדירות יקרים, אבל היו תקופות בעבר בהם המחירים גם יקרים. הם נעים תמיד בגלים. הבאת כדוגמא את שנת 1982 (מלחמת לבנון הראשונה) , אבל זו היתה שנת משבר ידועה עקב המלחמה. למה לא הבאת כדוגמא את שנת 1992 (העליה הגדולה מבריה”מ), היית רואה שגם אז המחירים היו גבוהים יחסית למשכורות ולריבית המשכנתא.

      נראה לי שאותם עניים “חדשים” בעצם נלחמים נגד ניידות חברתית. הרי מי שמרויח גרוע חייב לפנות את מקומו במרכז לאנשים שמרויחים טוב, והם לא מוכנים לעשות זאת, ולכן בוכים על מחירי הדירות.
      אם אתם לא מסוגלים להרויח מספיק בשביל לגור בת”א, אנא עיברו ליהוד או אור יהודה או אור עקיבא, ותפנו המקום למי שכן יכול לממן מגורים בת”א.

    • ואם הסולידית תתקוף את הממשלה, מעבר להנהוני הסכמה מקהל הקוראים, למי זה יזיז? למי זה יעזור? מה זה יחדש?
      כולנו יודעים שיוקר המחייה פה מטורף.
      כולנו יודעים שקרוב לבלתי אפשרי לרכוש דירה בישראל בדור שלנו (ובדור הבא זה יהפוך ללא אפשרי לגמרי)
      כולנו יודעים שיש שחיטות בממשלה.

      אז במה זה יתרום פוסט בסגנון שהצעת? איזה כלים זה יתן לקהל הקוראים?

      לי האמת יש שאלה אחרת לשאול את הסולידית:
      למה לא העלית פוסט בנושא הגירה לצורך שיפור רמת החיים?
      הרי זה נכון שאין לנו דרך להשפיע על הממשלה ולהוריד בכוח את יוקר המחיה בישראל, אז למה לא להגר למדינה בה יוקר המחייה נמוך יותר/המשכורות גבוהות יותר ובפועל השווי הנקי שניתן להגיע אליו גבוה בהרבה מישראל?

      ברור לי שזה לא רולוונטי לכל קהל הקוראים, אבל לקהל הצעיר יותר (שאליו פנית בפוסטים קודמים שלך, כמו הפוסטים על העבודות הרווחיות שלא דורשות השכלה לצעיר ששואף לפרוש מהר) זה כן רלוונטי, בעיקר שזה הדור שהכי מושפע מיוקר המחייה הזה כי הוא היה חשוף אליו אחוז זמן יותר גבוה מהחיים שלו והיו לו הזדמנויות פחותות יותר לפתח הון משמעותי.

      הגירה יכולה לשפר משמעותית את רמת החיים מהרבה בחינות (שאגב, כלכלית היא לא הראשונה שבהם) ומי שפתוח לרעיון יכול לעשות שינוי משמעותי בחיים שלו ע”י הכלי הזה.

  32. אני חושב שהדיון ועידוד אנשים לסוכנות אישית צריך להתבצע מבלי לסתור את הבעיות המבניות הקיימות במשק – שהם הן אלו שבהרבה מקרים מפריעות לאנשים להפגין ולהסתמך על סוכנות אישית, על צריכת מוצרים והתנהגות כלכלית אלטרנטיבית. לדעתי ,לאורך השנים מתרחשים במדינה תהליכים מיבניים רבי עומק שעל פי רוב נועדו לנשל מהאזרח הפשוט את מיומנות הסוכנות האישית, ולהפכו ‘ככל האפשר’ לצרכניסט מצוי. אסביר :

    שני תחומים עיקריים של הוצאות (גם לפי הבלוג הזה) הן דיור, ותחבורה. בשני המקרים הללו המדינה עשתה בערך הכל כדי שאנשים ירצו לקנות בית (ולא לשכור) ולקנות רכב (ולא להתסמך על תחבורה ציבורית). מדינת עולים שבמרוצת 70 שנה לא השכילה להסדיר את תחום השכרות הדירה (??) תחשבו רגע: כמה מאנשים שקונים דירה עושים זאת רק כי הם רוצים ביטחון להישאר במקום מסויים של 5-7 שנים וזאת בגל הילדים שנמצאים במסגרות. תחשבו מה היה קורה לביקוש לקניית דירה אם אפשר היה כדרך הרגיל לשכור דירה לטווחים ארוכים מבלי לדאוג לפינוי ספונטני? למה צעירים שרוצים שכור דירה קטנה וזולה במרכזי הערים צריכים לחיות בחלל שחולק בצורה פיראטית, ללא תנאים נאותים, והרבה פעמים לשלם על כך סכום לא מבוטל?

    בתחום התחבורה , חבל להכביד במילים. תלות הישראלים ברכב כתוצאה תחבורה ציבורית גרועה זוהי שאלת “הביצה והתרנגולת ” הנצחית. אבל ברור שאם היו מפתחים תחבורה יעילה , התלות היית יורדת דרסטית , כמו גם ההכנסות המדינה ממיסוי הכבד ברכבים ודלקים (הממממ….)

    בתחום הצרכנות : קיום מכסי יבוא למוצרים ומשלוחים , חוסר יכולת לספק שירותי משלוח יעילים , חוסר יכולת להתחרות עם יבוא אישי, הטלת מיכסים וקשיים ליבוא של מוצרים אלטרנטייביים. קיום תקנים מיותרים ומישנים שכל תפקידם הוא לחנוק תחרות ונתינת כוח מירבי למנופולים מקומיים..
    ועוד…

  33. את בעצמך כתבת:
    “השכר הקפוא והיעדר הביטחון התעסוקתי הן אכן בעיות אובייקטיביות של המציאות הכלכלית בת זמננו”.
    וצריך להוסיף לזה את בעית הפנסיות שקוצצו ומחירי הדיירות שעלו.
    אלו בעיות שלא היו בימי שלטון מפא”י.

  34. עצה שימושית נגד עוני תחושתי:
    “לדאוג תמיד שהדשא של השכן יהיה ירוק יותר” מאיר אריאל
    בהצלחה

  35. אפשר בבקשה פירוט לגבי איך אני משלם לעצמי לפני שהממשלה לוקחת את חלקה?

  36. עוני חדש זו בעיה רצינית ואף אחד לא מוגן מלהפוך ל”עני חדש”. כן, אפילו אם אתה שחקן קולנוע מפורסם.
    https://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3730691,00.html

  37. בלת”ק – לקחת כתבה מטמקא בלי לקחת בחשבון שמדובר באתר שכל מטרתו (לא חלק, לא על הדרך, ה כ ל) היא ליצור טראפיק ותו לא זו היתממות. כל כתבה בכל נושא שם: רפואה, מדע, צרכנות היא חסרת ערך עובדתי, ומשמשת רק קליקבייט לתנועת מגיבים וחשיפה לפרסומות.

השאר תגובה