בית » שונות » דה-כחלוניזציה

דה-כחלוניזציה

נדמה לי – אם נתעלם לרגע מדעותיהם של מלומדים חשובים כמו רינה מצליח ורינו צרור – שרוב הציבור יסכים לטענה שכהונתו של משה כחלון במשרד האוצר הייתה קטסטרופלית.

כשיאיר לפיד, סתיו שפיר ואפילו אבי ניסנקורן מטיפים פתאום לשמרנות פיסקאלית, סימן שנחצה רף חדש של חוסר אחריות ציבורית.

הגרעון המעמיק – הפער בין הכנסות המדינה להוצאותיה – הוא כמובן התוצאה המובהקת ביותר של השתוללותו של שר האוצר בשנים האחרונות, ואין פלא שהוא מרכז כעת את רוב תשומת הלב התקשורתית.

אלא שבכך לא מסתכמים הנזקים שהותירה כלכלת הבחירות שהנהיג השר החייכן במהלך כהונתו, שדמתה לפרקים למפגש גרוטסקי בין סנטה קלאוס ואנטולי דיאטלוב.

הטיב לסכם את הדברים פרופ’ עומר מואב, במכתב פתוח ששלח לראש הממשלה ערב בחירות 2019(א):

“תכניותיו [של שר האוצר] בתחום הדיור יצרו נזק ארוך טווח להיצע הדיור למגורים ולהשכרה, ומשימת תיקון הנזקים וחיסול תכנית “מחיר למשתכן” תכביד מאוד על שר האוצר הבא. חמור לא פחות, השר כחלון יצר נורמות של חוסר אחריות ותרם לבורות הכלכלית של הציבור, ולציפייה שהממשלה תחלק מתנות, מבלי להבין שהנטל ייפול עלינו ועל ילדינו. יתרה מזו, השר כחלון חיזק את ההסתדרות ואת ארגוני העובדים החזקים שפוגעים פגיעה קשה בציבור, ובתחום הגברת התחרות, הוא הסתפק באיומים מגוחכים כתחליף לפעילות של ממש.”

החדשות הטובות הן שמישהו הבין שההפקרות הזו מתחילה לצאת משליטה, ושעדיף לפרוע את החשבון מהר ומוקדם ככל האפשר. לכן הידוק החגורה באוצר כבר החל. לא עובר יום מבלי ששומעים על קיצוץ חדש או על ביטול פטורים והטבות קיימים. בין שלל הצעדים  בולטים ביטול תכניות הדגל של כחלון (נטו משפחה), ביטול פטור ממע”מ באילת, ביטול מע”מ על פירות וירקות, ביטול המיסוי “הירוק” על כלי רכב, ואפילו ביטול הפטור ממס רווחי הון על קרנות השתלמות חל מהשנה השביעית לחיסכון.

במילים אחרות, הדה-כחלוניזציה החלה.

הבלוג הזה, כידוע, עוסק בעצמאות כלכלית, וברמה כללית יותר, בהתנהלות כלכלית של משקי הבית.

הסיבה העיקרית שאני לא כותבת על ענייני מאקרו היא שלא נכון לבחון את ההתנהלות הכלכלית של ממשלות דרך הפריזמה של משקי הבית, ולהיפך. המשוואה פשוט לא עומדת. ממשלות אינן צריכות לאמץ “חיסכון אגרסיבי”. בשונה מבני אדם, הן אינן מזדקנות, אינן נדרשות לחסוך לגיל פרישה, ומסוגלות להגדיל את הכנסותיהן באופן מעורר קנאה (דרך מיסוי האזרחים ו/או הדפסת כסף).  למעשה, ממשלות לא נדרשות לפרוע את חובותיהן כל עוד התוצר שלהן צומח בקצב מהיר מהחוב, כלומר, כל עוד יחס החוב-תוצר נמוך.

ועדיין, אם נעבור לרמת הפשטה גבוהה יותר ונגדיר דה-כחלוניזציה כמעבר ממצב של פזרנות מופקרת, מתחנחנת וקצרת-רואי לתכנית סדורה וצופה פני עתיד המבקשת לחולל שינוי כלכלי מבני וארוך-טווח, נגלה שגם משקי הבית יוכלו להפיק תועלת רבה מדה-כחלוניזציה של התנהלותם השוטפת.

הנה בעיני חמישה מרכיבים יסודיים של דה-כחלוניזציה סולידית ברמת משקי הבית.

דיאטלוב

1) ערך (פרמיה) לעתיד 

העולם הפיננסי הוא במהותו מסע בזמן. כשאנחנו חוסכים, אנחנו מעבירים משאבים מההווה לעתיד. כשאנחנו נוטלים הלוואות ונכנסים לחובות, אנחנו מעבירים משאבים מהעתיד להווה.

התנהלותו של כחלון עמדה, ללא ספק, בסימן ה-“כאן ועכשיו”.

במובנים רבים, הוא ייחס ערך להווה – על חשבון העתיד. כחלון היה מוכן ללכת רחוק מאוד כדי שיוכל לבזבז כמה שיותר במהלך כהונתו ולהצטייר כטוב ומטיב:

“לגבי הרחבת הוצאות, אני בעד הגדלת ההוצאה הציבורית. הוצאה ציבורית גבוהה היא סיוע לחלשים. מי שצריך את המדינה זה החלשים. גם אם הגירעון לא יהיה ביעד, זה יהיה חריגה בשבריר אחוז. אם הפרשנים קוראים לזה בזבוז בעקבות הוצאה על קשישים – אני גאה על הבזבוזים האלה. זה הנחלת צדק שלא נעשתה שנים ארוכות. הפרשנים שהתנגדו לכך עשו זאת בגלל תפיסות עולם קפיטליסטיות”. (משה כחלון, 17.12.18). 

אלא שבדרך כחלון זנח את שתי משימות הליבה שלו כשר אוצר – שמירה על התקציב והגברת הצמיחה. כחלון פרץ את מסגרת התקציב שוב ושוב, ואם לא די בכך, העלה את יעד הגרעון למקסימום האפשרי, תוך שהוא יוצר בכך בעיה מבנית קשה למשק שצפויה ללוות אותנו שנים אחרי לכתו.

דחיית הבעיה לעתיד שירתה את כחלון היטב. הוא יכול היה, כמובן, להעלות מיסים ולהגדיל את הכנסות המדינה במקביל לבזבוזיו – אבל העדיף להימנע מהתמרמרות ציבורית נגדו. הוא יכול היה לקצץ בהוצאות הציבוריות – אבל אז היה מסתכן בתיוג “אנטי-חברתי”, והאיש כידוע לא קורץ מהחומר שמעז להיות “לא חברתי“. הוא יכול היה להנהיג רפורמות משמעותיות להגברת הצמיחה – אבל העדיף שלא להתעמת עם כוחות מדכאי צמיחה כמו ההסתדרות.

העמקת הגרעון הייתה אפוא הפתרון המושלם, הקל והמיידי לקבל 54 מיליארד ש”ח מהעתיד.

אלא שהמשמעות האמיתית של העמקת הגרעון היא  הכבדת הנטל על דור העתיד – הילדים והנכדים שלכם, שאמנם לא בחרו בכחלון וספק אם יזכרו מי היה, אבל יצטרכו למרות זאת לשאת בתשלום על ההטבות שחילק לציבורים מסוימים בתוספת ריבית.

למרבה הצער, רבים מתנהלים ככחלונים גם בחיי היומיום שלהם, מתוך הפנמה עמוקה של העקרון “אכול ושתה כי מחר נמות”.  בקרב הניטש בין ה”אני הנוכחי” ל-“אני העתידי”, הראשון מנצח בנוק-אאוט, ואילו האחרון נאלץ להתמודד עם הריקושטים. זו הגישה שגורמת לרבים לבזבז מבלי לחשוב איך לסגור את החודש, לשקוע בחובות מבלי לתכנן איך להחזירם, ולגלות אדישות פושעת לחסכונותיהם הפנסיוניים מתוך הנחה שהגרסה העתידית והמבוגרת שלהם היא בכלל אדם זר. זו הגישה שגורמת לאנשים להקל ראש הן בריבית דריבית שהם צוברים על חסכונותיהם והן בריבית דריבית שהם משלמים על חובותיהם.  זו הגישה שגורמת למשקיעים לטווח ארוך להזדעק בגלל תנודתיות תוך יומית בשוק המניות.

מוסר ההשכל? ייחוס ערך לעתיד ואימוץ השקפה לטווח ארוך יובילו לשיפור בכל ההיבטים של ההתנהלות הפיננסית.  מי שמייחס חשיבות לעתידו ידע לנהל את משאביו בצורה זהירה יותר, ייזהר מאד משימוש בחובות (מתוך הבנה שחובות מצמצמים אפשרויות בעתיד);  יחסוך וישקיע לעתיד ויפתח את ההון האנושי שלו.

2) הלימה בין הוצאות להכנסות

 “הכנסה שנתית של עשרים ליש”ט והוצאות שנתיות של תשעה עשר ליש”ט ושישה פני – התוצאה אושר. הכנסה שנתית של עשרים ליש”ט והוצאות שנתיות של עשרים ליש”ט ושישה פני – התוצאה אומללות”. (וילקינס מיקובר – מתוך צ’רלס דיקנס, דיוויד קופרפילד (1849)).

בהכללה גסה, ניתן לסכם את ההבדל בין ימין ושמאל כלכלי באופן הבא: הימין הכלכלי דוגל בצמצום הוצאה ציבורית ובהפחתת נטל המס. השמאל הכלכלי דוגל בהגדלת ההוצאה הציבורית ובהגדלת נטל המס.

בשני הקצוות יש הכרה רעיונית ומעשית בכך שנדרשת הלימה לפחות מסוימת בין צד ההוצאות לצד ההכנסות.

אבל לא אצל משה כחלון.

כשחבר הכנסת מיקי זוהר הגה ב-2015 את דוקטרינת ה”קפיטליזם הסוציאליסטי” המגוחכת שלו, ספק אם האמין ששר האוצר של מדינת ישראל יהפוך אותה למדיניות הכלכלית בפועל תוך פרק זמן כה קצר.

ואכן, כחלון הגדיל הוצאות בהיקפים משמעותיים ביותר, וחילק כמעט לכל דורש.  אלא שבמקביל, במקום להגדיל את הכנסות המדינה – כחלון בחר להפחית מיסים. כך נותרנו עם משק בצמיחה, אך עם קופה ציבורית שאינה גדלה.  להתנהלות כזו יש תוצאה טבעית, מתמטית, אחת ובלתי נמנעת – העמקת המינוס והכבדת הנטל על העתיד.

ועכשיו שניהם רצים באותה רשימה לכנסת.

מוסר ההשכל? בדומה לממשלות, גם משקי הבית נדרשים לאמץ יחס הולם בין ההכנסות להוצאות. אך בניגוד לממשלות, משקי הבית צריכים לחיות הרבה מתחת לגבולות ההכנסה, כפי שמשתקף ב”עקרון מיקובר” הנגזר מהציטוט לעיל.

תורת המימון נשענת על ארבעה עמודי תווך: נכסים (כל מה שאפשר להמיר לכסף), חובות (כל מה שחייבים לגורמים חיצוניים), הכנסות (כמה מהר אתם צוברים נכסים) והוצאות (כמה מהר אתם מאבדים נכסים). התוצאה של חיסור החובות מהנכסים היא השווי הנקי. התוצאה של חיסור ההוצאות מההכנסות היא תזרים המזומנים.  הבייסיק של התנהלות כלכלית סבירה הוא לפיכך מאוד פשוט: אם ההכנסות עולות באופן שיטתי על ההוצאות, השווי הנקי יצמח. אם אתם מוציאים מהר מדי וצריכים ליטול חובות, השווי הנקי יקטן.  האסטרטגיה הנבונה, אם כן, היא להגדיל את התזרים החודשי ולהגדיל את השווי הנקי.

כן, לחיות מתחת לגבולות ההכנסה זה הוא אולי אחד העקרונות הכי פחות סקסיים בעולם הפיננסי. אבל זה הבסיס לכל. ריבית דריבית, סיכון מול תשואה, ערך הזמן של הכסף – לאף אחד מהם אין משמעות אם יותר כסף יוצא ממה שנכנס. העקרון הזה חל תמיד – לא משנה מה השווי הנקי שלכם או מה גובה ההכנסה האבסולוטית.

יש הרבה מאד דרכים להתרושש. לבזבז יותר ממה שאתם מכניסים באופן קבוע זו שיטה שמעולם לא הכזיבה. כשההוצאות באפן קבוע חורגות מההכנסות, אתם מבטיחים לעצמכם שתישארו ללא כלום.

3) חוסן ואנטי-שבירות

אחת הביקורות הקשות ביותר נגד כחלון נעוצה בכך שהגדלת הגרעון התרחשה דווקא בתקופה של צמיחה כלכלית ואבטלה נמוכה, ללא שהיה בה צורך ממשי (להוציא, כמובן, הצורך האקוטי להביא מנדטים למפלגת כולנו).

כשהמשק צומח, אין כל סיבה להגדיל את הגרעון. למעשה, עדיף גרעון קטן שמאפשר לצמצם את יחס החוב תוצר, ואפילו עודף תקציבי הוא לא מילה גסה.

החשש הוא שבמקרה שתחול הרעה כלכלית, הממשלה תידרש לרסן הוצאות או להעלות מסים, דווקא כשהיא צריכה לעשות את ההיפך כדי לתמוך בפעילות הכלכלית ולחלץ את המשק מהמשבר.

כלומר, בכך שהעלה את יעד הגרעון שלוש פעמים ברציפות, כחלון פגע ביציבות  הפיסקאלית ויצר גרעון מבני (קבוע) שיקשה מאוד על התמודדות מהירה ומוצלחת עם משברים כלכליים כשאלו בוא יבואו. חשבו על יוון, למשל, שנכנסה למשבר 2008 עם גירעון גבוה, וכתוצאה מכך נאלצה להנהיג מדיניות צנע קיצונית שרק החריפה את נזקי המשבר.

שר אוצר אחראי היה מנצל את התקופה הנוחה הזו כדי להכין את המשק טוב יותר להתמודדות עם זעזועים כלכליים עתידיים. אפשר היה וצריך היה להקטין את יעדי הגרעון. אבל כחלון, כמו הצרצר מהנמלה והצרצר, בחר לבלות את חודשי הקיץ בשירים ובריקודים.

מוסר ההשכל? נצלו תקופות חיוביות כדי להיערך לקראת משברים ולהגדיל את החוסן הפיננסי שלכם נוכח בלת”מים. במילים אחרות – אמצו מנטליות של נמלה חרוצה. כמה שנים של חיסכון אגרסיבי והשקעה נבונה לא רק שיהפכו אתכם לעשירים יותר מרוב מעגל הסובבים אתכם, אלא בעיקר יאפשרו לכם לצלוח זעזועים מבלי להתרסק.

4)  חרדת מעמד

באופן פרדוקסלי, הפזרנות של כחלון הייתה מחושבת. היא נועדה לשרת ערך עליון, שהתווה את מדיניותו הכלכלית מראשיתה ועד סופה: הרצון העז שכולם – אבל כולם – יאהבו אותו.

מדיניות דובי האיכפת-לי של כחלון כללה שני מרכיבים עיקריים.

האחד הוא “מתנות” שחילק לציבור כמו תכניות ה-“נטו” למיניהן, שלא היו אלא נגיעות קוסמטיות, שלא הגדילו, ולא היו יכולות להגדיל, את העוגה כולה. הסרטון הזה למשל, שמקומו כמובן בקיר הבושה האנטי-סולידי, לוכד במידה רבה את תמצית הכחלוניזם: קחו קצת כסף ותקנו בו צעצועים שהילדים שלכם רוצים “צריכים”,  כדי שיאהבו אתכם —  בדיוק כשם שאני מחלק לכם, אזרחים יקרים, ומצפה לחיבה בתמורה (*).

מה חבל שרוב אוהדיו של כחלון לא הבינו שה”מתנות” שהורעפו עליהם נקנו, למעשה, מכספם שלהם – ולא מכסף שכחלון הביא מהבית.

(*) נזכרתי שהסרטון ההוא עצבן אותי כבר כשפורסם.

המרכיב השני של “האכפתיזם” של כחלון עמד בסימן סירוב קטגורי להיקלע לעימותים עם קבוצות לחץ מדכאות צמיחה ועושקות ציבור,  הגם שעימותים כאלה חיוניים, כזכור, לצורך מילוי תפקידו (הגברת צמיחה).

אבל כחלון לא רצה להרגיז אף אחד. לא את חברת החשמל. לא את המאפיות. לא את הלולנים. לא את הרפתנים. לא את החקלאים. לא את השוטרים. לא את הנכים. לא את עובדי המדינה ולא את בריוני ההסתדרות.

הוא העדיף שקט תעשייתי בכל מחיר – ולכן נמנע ממהלכים אמיצים מחוללי צמיחה ותחרות כמו פתיחת המשק לייבוא מתחרה, פירוק מונופולים ממשלתיים, חיסול  קרטלי המזון, ביטול הקביעות במגזר הציבורי, העלאת גיל הפרישה לנשים, הגבלת זכות השביתה, עידוד החרדים להשתלב בשוק עבודה, גמילה מתרבות ה-“יש לי בעיה וחובתה של הממשלה לפתור אותה”  ומלחמה בסחטנות האלימה של ארגוני העובדים בראשות אבי ניסנקורן.

הטרגדיה היא שהתחנחנותו של כחלון לא נשאה פרי. להיפך: כחלון ייזכר כמי שגם אכל את הדגים הבאושים, גם קיבל מלקות וגם גורש מן העיר.

למרות המתנות שהרעיף והשאיפה העזה שכולם יחבבו אותו, מעמדו הציבורי התערער מאד – פעם אחת מכיוון שנהג בחוסר אחריות ויצר נזק מבני אדיר למשק, ופעם שניה משום שעורר את חימתן של קבוצות אחרות שרצו גם הן חלק מהשלל. וכך – מפלגת כולנו נכשלה כישלון מוחלט בבחירות 2019(א), איבדה יותר ממחצית מכוחה ולא תרוץ באופן עצמאי בבחירות הבאות. כחלון עצמו חזר מושפל לרגליו של ביבי נתניהו, שכמובן חוכך כפיו בעונג שעה שעוד יריב פוליטי  חוסל על מזבח משרד האוצר – ושיישרף הציבור והקופה הציבורית.

מוסר ההשכל? חרדת מעמד היא אחד ממנועיה העיקריים  של תרבות הצריכה. קווים רבים נמתחים בין חרדת המעמד של פוליטיקאי חסר ביטחון שמבקש לקנות קולות (ליטרלי) ולהימנע מעימותים עם מוקדי כוח, לבין חרדת המעמד של צרכניסט נבער שמבקש לשחות עם הזרם, לא לבלוט לרעה, ולהימנע מלומר “לא” לתכתיבי החברה.

בשני המקרים ניצבת ההנחה המוטעית שבזבוזים חומריים (בדרך כלל באמצעות כסף שאין) יקנו אהבה וחיבה, ולכן יובילו לאושר.  התוצאה היא שאנשים קונים דברים פשוט כי מצפים מהם לקנות. הם מבזבזים כדי שיהיה להם מה שיש לשכניהם, מבזבזים בלי לחשוב, סופגים “עלות הזדמנות” אדירה ובעצם מקריבים את חייהם עבור תענוגות ההווה.

האמת היא שהאנשים שמתרשמים מהבית הגדול, מהרכב המפוצץ או מכל נוצת טווס אחרת שתממנו באשראי לא באמת מייחסים לכם חיבה. הם אפילו לא חושבים עליכם. הם חושבים על עצמם, ועל ההנאה שהם היו מפיקים מהבזבוזים הללו. כפי שלמד כחלון על בשרו – זו לא הדרך אל ליבם של אנשים.

חיסכון, ביסודו של דבר, הוא הפער שבין ההכנסה שלנו לאגו. למדו להתעלם ממה שחושבים אחרים ושחו נגד הזרם.

5) אחריות אישית

שלא במפתיע, כחלון מעולם לא לקח אחריות על התוצאות של מדיניותו. הבוקר פתחתי “ממון” רק כדי להיתקל בציטוט הבא מפיו של משה כחלון: “הכלכלה חזקה בזכות מדיניות אחראית שניהנו בשנים האחרונות, תוך שמירה מלאה על הכללים התקציביים.”

כן – השר שבמשמרתו עלה היחס החוב-תוצר לראשונה מזה 33 שנים;  שהצית, ליבה והזין את המנטרה שלפיה כל זוג צעיר חייייייב להגשים את חלום הדירה™בכל מחיר, בעזרת המדינה ובעידודה, גם אם לרשותו עומד הון עצמי של 10% בלבד (ותודה לאורלי סאב-פריים על הרעיון); שסימן דווקא את המשקיעים כאויב שיש להילחם בו בלהט אנטי-קפיטליסטי; ושתכנית הדגל שלו להקצאת משאבים ציבוריים מבוססת על – תחזיקו חזק – הגרלות  – טופח לעצמו על השכם וממהר לרחוץ את כפיו. מדיניות אחראית – קווים לדמותה.

יתכן שהסיבה להשליה העצמית הזו היא חוסר היכולת הפתולוגי להתמודד עם ביקורת ציבורית. מבקריו – דוגמת כותבת שורות אלה – נחסמים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות. מבקרים אחרים נתקפו בשל גזעם או שהומשגו כ”כוחות אדירים” החותרות למנוע ממנו קדנציה נוספת. גם בכירי משרדו שלא התיישרו לא ממש רוו ממנו נחת.

יתכן שזו הסיבה שכחלון ניסה בשעתו להסתיר את נתוני הכישלון שלו ערב הבחירות – בין אם באמצעות תרגילים חשבונאיים של הקדמת הכנסות ודחיית הוצאות, בין אם באמצעות הסתרה ממש, ובין אם דרך ניסיון, לאחר מעשה, להסביר שהכל יסתדר מאליו.

מוסר השכל: קחו אחריות. דברים לא מסתדרים מעצמם. אחריות אישית היא הבסיס להתנהלות פיננסית נבונה. במקום להניח שאתם קורבן של הנסיבות, הניחו שאתם שולטים בגורלכם. האחריות על עתידכם הכלכלי רובצת על כתפיכם בלבד. אתם הבוס. לאיש לא איכפת מהכסף שלכם יותר מכם. קחו אחריות, היגמלו מהרגלי בזבוז לא בריאים, הגדירו יעדים, חסכו כהוגן, השקיעו בתבונה ופתחו כישורים ומיומנויות כדי להגדיל את הכנסותיכם. אף אחד לא יעשה את זה במקומכם.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

36 תגובות

  1. בארשבעי

    אני מהאנשים שמיישמים את הסולידית בפרקטיקה אבל מתנגדים נחרצות לאידאולוגיה. אני לא אוהב הרבה ממה שכחלון עשה, ובכל זאת, כואב לי לראות הדה-לגיטימציה שנעשית לאיש. הנה כמה נקודות המתייחסות לטענות שהעלית:

    בין התומכים בכחלון ניתן גם למנות את פרופ’ ירון זליכה ושלמה מעוז, אנשים שקשה יהיה לטעון שהם לא מבינים בכלכלה. לקראת סוף הכהונה זליכה טען כי כחלון הוא “בין שרי האוצר הטובים שהיו”.

    כחלון אמנם הוציא יותר מאשר הכניס, אבל נכון היה להתמודד עם התוצאות והתעקש על קבלת המשרד שוב.

    אפשר לומר שזה למרות ולא בזכות, ולסובב את זה איך שרוצים, אבל דירוג האשראי של ישראל לא נפגע.

    עומר מואב הוא יותר פרסונה פוליטית מאשר איש אקדמיה. באופן כזה או אחר הוא פעיל בימין הישראלי ושימש כיועץ לשר אוצר מכהן. באותו הזמן, אגב, מחירי הדיור – מחולל אי-השוויון המרכזי שפגע אנושות במעמד הביניים – הרקיע שחקים. אד הומינם או לא, ראוי לזכור שמדובר באיש בעל אינטרסים, וזה מבלי שבחנתי איזה נדל”ן נמצא בבעלותו או בבעלות הקרובים שלו. העובדה הזו רלוונטית ועניינית.

    מלחמה במשקיעים היא משהו שאפשר שלא להסכים איתו, אבל היא אסטרטגיה לגיטימית שכחלון לא המציא ושיש לה תומכים בפרלמנטים אחרים בעולם ובאקדמיה.

    כחלון גם לא המציא את מחיר למשתכן.

    מפלגת כולנו מאז ומעולם התייחסה למחיר למשתכן – תכנית שרחוקה מלהיות נטולת בעיות – כאל חסם עורקים ולא כאל פתרון ארוך טווח, יחידי, או כזה שמיועד לכלל האוכלוסייה.

    מעבר להיותו פשרה פרגמטית, מאחורי מרכיב ההגרלה במחיר למשתכן עומד עקרון אסטרטגי של ריסון ביקושים. המטרה היא להרוויח זמן שאמור להיות מנוצל לטובת הגדלת ההיצע ולפיצוץ אפשרי של בועה (מתוך הנחה שהיא קיימת באופן כזה או אחר) ולייצר לחץ על קבלנים שלא לדגור.

    מחירי הדירות עצרו בתקופת כחלון.

    העלייה בשכר הדירה אמורה הייתה להיות מרוסנת ע”י חוק שכירות הוגנת במתכונתו המקורית. את החוק סירסה איילת שקד בתמיכתו של עומר מואב. שוב, אני לא נכנס עכשיו לדיון על אפקטיביות פוטנציאלית אלא רק מציין שלמדיניות כחלון היו כמה חלקים בפאזל שמעולם לא הורכב עד הסוף.

    רבים מהמצודדים בתפישה כלכלית סוציאל-דמוקרטית רואים בהגדלה מפוקחת של הגרעון כהשקעה ולא כהוצאה. אני באופן אישי מתנגד לעניין אבל זה מוזר להתייחס לזה כאל המצאה של כחלון או של מיקי זוהר או של כל דמות נלעגת אחרת.

    אגב, כל הדמויות הנלעגות בפוסט הן של מזרחים (רינה, רינו, מיקי, משה). אני לא מנסה להאשים אותך בשום דבר אבל זה צורם לעין.

    הקמפיין הנוראי של מפלגת כולנו הוא פרי יצירתם של קמפיינרים גרועים ואין לו המון קשר לעבודה שאנשים רבים (ואולי מוכשרים?) במשרד האוצר עשו במשך כ-4 שנים.

    השקט התעשייתי שכחלון התעקש עליו חסך למשק מיליוני שקלים בהמנעות משביתות ובחירות חוזרות.

    • אוריאל אופיר

      לא שכנעת אותי בכלל.
      נראה כאילו יש לך עניין להציל את כחלון יותר מאשר להסתכל על המצב בעיניים פקוחות.
      זליכה הוא לא כלכלן ולכן ציטוט ממנו לא מחזק את משה כחלון מנקודת מבט כלכלית מקצועית.
      דירוג האשראי לא נפגע כל כך מהר. אם ממשלת ישראל תמשיך במסלול הכחלוני הוא יפגע. גם הגירעון לא הגיע ביום אחד (למרות שכחלון ניסה לשחק עם הנתונים ולהסתיר את עומק הגירעון כמה שיותר זמן).
      עומר מואב הוא יותר פרסונה פוליטית??????? מוזמן לקרוא את הערך עליו בויקיפדיה. מה לעשות, איש מקצוע… כלכלן. שלא כמו זליכה שהזכרת אתה.
      אין בועה בשוק הדיור- יש מחסור בדירות. לכן לטפל בבעיה שלא קיימת (בועה), זה בעצם להכפיל את הבעיה. המחסור בדירות ממשיך.
      חלוקת כספי ציבור באמצעות הגרלה היא לדעתי דבר לא מוסרי.
      מזל שלא הועבר חוק שמתעסק במחירי שכירות הדירות. ניסו את זה במקומות אחרים בעולם וזה לא עבד. טוב שלפחות הצליחו לעצור במעט את תוכניות ההרס של כחול. המצב היה קשה יותר אם הפאזל הזה היה שלם יותר.
      הגדלה מפוקחת של הגירעון? זה לא מה שכחלון עשה. היה הגדרת יעד של גירעון והוא פרץ אותה. כחלון חילק מתנות בלי שום חשבון.
      לעג על מזרחיים? הנה מצאת טיעון רציני…. ההתייחסות היתה לאמירות של אנשים, לא למוצא שלהם. אתה מחפש בכח להכניס דברים לא קשורים.
      גם קמפיין מוצלח לא היה מצליח להסוות את הכישלון של כחלון.
      השקט התעשייתי על מליארדי שקלים ועודד סחיטה נוספת של הממשלה על ידי קבוצות לחץ.

      • בשנת 2001 קיבל תואר דוקטור בכלכלה במסלול ישיר באוניברסיטת בר-אילן עם תזה בנושא “השפעת אי הוודאות הטמונה באינפלציה הצפויה על דפוסי הצריכה והחסכון”. ירון זליכה – לא כלכלן….

      • SHARON AMOUYAL

        אוריאל, באיזה מקום מקום בעולם פיקוח על מחירי שכירות לא הוכיח את עצמו? זה ממש לא נכון.

        • בכל מקום, בעצם

        • באיטליה למשל. חוויתי על בשרי. לא משכירים דירות כי החוק מגן על השוכרים והמשכיר מסתכן. כך שיש מעט מאוד דירות להשכרה בשוק.

      • אחד העם

        אוריאל אופיר, כתבת לעניין דברים נכונים למעט אחד – אין שום ״מחסור בדירות״. אם היה כזה, היינו רואים אנשים ישנים בגנים ומקימים אוהלים בפארקים. על מנת לבדוק את הטענה הזו, בחר לך עיר בארץ, צא לטיול רגלי של כמה דקות והבט סביב – לא תמצא רחוב ללא שלטי למכירה או להשכרה על המעקות, בלוחות המודעות ואפילו על גדרות ועצים אקראיים. הלוחות האינטרנטיים מלאים במודעות שספק אם תוכל לעבור על מלאי הדירות בארצנו גם אם תקדיש לכך את שארית חייך – היכנס להומלס, אגורה, וויןווין, מדלן, קומו, יד2 ועוד רבים וטובים ובדוק בעצמך. אין מחסור בדירות וכן, יש בועת נדל״ן – איך? בוא נצא רגע מתל אביב ומקו הים של מדינת ישראל וניכנס לערים רגילות ולשכונות רגילות לחלוטין בהן המחירים הכפילו ואף שילשו את
        עצמם ללא שום הצדקה – לא נוסף שום גן, כביש או מוסד חינוכי. ברחובות סמוכים אליי באחת מערי הלווין מכרו דירות ב500 אלף ש״ח לפני פחות מעשר שנים (זה מרגיש כאילו זה היה ״אתמול״) והיום דורשים 1.2 ו1.3 מיליון ש״ח. אותה דירה, אותו בניין, אותו רחוב ואותה אוכלוסייה. כלום לא השתנה כאן, אני מכיר הרבה מאוד מהשכנים ואף אחד לא הכפיל או שילש את שכרו. ההיפך, חלקם הביאו לעולם ילד נוסף. המחסור הוא לא בדירות אלא בקונים, ויותר נכון לומר בכוח קנייה. נכון להיום אין שום היגיון במחירי הדירות, גם כהשקעה התשואה היא בין 2 ל3 אחוז *ברוטו* לפני שתיקנת דוד או צינור נוזל או שיפוץ בבניין שחל על בעל הנכס. אקנה לי במיליון שקלים אג״ח מדינה ב2.2 אחוז ולא אצטרך לחתום חוזה שכירות עם אף אחד. צדקה הסולידית שאמרה שלא רואה היגיון בלהשכיב סכום בן שבע ספרות ורישום בפנקס מקרקעין עותמאני על ארבעה קירות.
        לעניין נוסף שכתבת עליו דווקא ממש עכשיו הולכים להתערב במחירי השכירות בברלין ולהקפיאם לחמש שנים (רטרואקטיבית, למניעת זינוק מיידי בשכה״ד) אם תרצה לינק אשמח לתת.
        עליי אישית (ועל כל מי שגר בדירה בבעלות) מחירי הנכסים בארץ לא משפיעים. זה
        שהדירה שלי היתה שווה פעם 850 אש״ח והיום היא שווה למעלה משני מיליון לא משנה לי כלום. גם אם ערכה יוכפל שוב ל4 מיליון או פי עשרה ל20 מיליון מה זה משנה לי? אני גר בה! ואם אני מוכר אותה
        אני קונה אחרת לפי אותו שוק. הטמטום הזה של האנשים להרגיש טוב כשערך הדירה שלהם עולה נובע מבורות. מה שכן זה ידחק את
        ילדינו לשוליים וירושש אותנו לחלוטין כשנרצה לעזור להם בעתיד ״להגיע לבית״, או שהם פשוט יגורו בשכירות לנצח.
        יש בועת נדל״ן ידידי, הנובעת מאפקט העדר בשיחות הסלון של ״דירות לעולם לא ירדו״ ו״נדל״ן רק עולה״. דווקא נדמה שלאחרונה הציבור קצת מתפכח מהאופוריה ומבצעים והנחות הם כבר עניין שבשגרה בפרסומים בעיתונים ובשלטי החוצות (האם מישהו היה מעיז לדבר על הנחה ב2010 או ב2012? אנשים היו מוכנים לשלם יותר מהמחיר המבוקש(!) כי יש ״מחסור״…)
        רוב המתבטאים בנושא הזה מדברים מפוזיציה, בין אם מחוסרי הדיור ובין אם בעלי הנכסים. אני מאמין שאני די נייטרלי מאחר ואני לא משקיע בנדל״ן מחד ולא צריך לשלם שכירות מאידך.

    • קל מאד לטעון שירון זליכה לא מבין בכלכלה. האיש הוא שרלטן וזה ידוע לכל מי שמבין כלכלה.

      עומר מואב הוא איש אקדמיה הרבה יותר מאשר פרסונה פוליטית. למעשה הוא אחד מאנשי האקדמיה הישראלים הבולטים בתחום הכלכלה. פעיל בימין הישראלי? עומר מואב הוא איש שמאל מובהק. שמעת אותו בכלל מדבר אי פעם או שאתה ניזון מדעות קדומות בלבד?

      העובדה שיש למלחמה במשקיעים תומכים לא אומרת שהיא אסטרטגיה לגיטימית. גם לפיקוח על שכר דירה יש תומכים, ועדיין ברור לכל מי שמבין משהו בכלכלה שזו אסטרטגיה הרסנית.

      מחיר למשתכן היא תוכנית נוראית. לא משנה איך מתייחסים אליה במפלגת כולנו. מה שמשנה הוא שהיא יצרה פגיעה של ממש בשוק הדיור לטווח הרחוק. אם זה “חסם עורקים”, הרי שמדובר בכזה שמהודק יתר על המידה ויוצר נמק. אתה מדבר על הגדלת ההיצע – אבל זה בדיוק מה שכחלון *לא* עשה.

      מחירי הדירות לא עצרו בתקופת כחלון. זה אחד השקרים הרבים שבהם הוא האכיל את הציבור, כנגד שנתונים שגופים אובייקטיביים ניסו לפרסם. גודל הגרעון, אגב, הוא עוד אחד מהשקרים האלה.

      מי הם אותם המצדדים בתפישה כלכלית סוציאל דמוקרטית שתומכים בהגדלת הגרעון? שלי יחימוביץ? אנשים כמוה לא יזהו תפישה כלכלית סוציאל-דמוקרטית גם אם היא תכה אותם על הראש. בדוק את הגרעון במדינות הנורדיות שנחשבות למופת של סוציאל-דמוקרטיה. תופתע לגלות כמה הם זהירים בנושא.

      הכניעה של כחלון להסתדרות עלתה מיליארדים, לא חסכה. יתר על כן, היו לו כמה הזדמנויות (חברת החשמל, בוררות חובה ועוד) ליצור שינוי שיאפשר למזער את הנזקים האדירים של ההסתדרות בעתיד. בכל הזדמנות כזו הוא מכר את הציבור לניסנקורן.

      משרד האוצר, או לפחות ראשיו, כשלו במהלך 4 השנים הללו. הם עשו עבודה נוראית. זה תפקידם – וחובתם – שלא לאפשר לשר אוצר פופוליסט להשתולל עם כספי הציבור ולהתריע כאשר הוא עושה כן. בוודאי שאסור להם לשתף איתו פעולה בהסתרת ממדי הבור התקציבי שאליו הוא הכניס את המדינה. אלו מביניהם שנטלו בכך חלק צריכים לעוף מתפקידם.

    • ירון זליכה ? אותו אחד שעובד אצל ההסתדרות ? זה ?

    • רוב התגובה שלך אינה עניינית – מתייחסת לאנשים ולא לגופן של הטענות.

      1. “כל הדמויות הנלעגות בפוסט הן של מזרחים”?
      נראה לי שפספסת את אבי ניסנקורן, ביבי נתניהו, סנטה קלאוס ואנטולי דיאטלוב.
      אני לא מאשים בשום דבר, אבל זה צורם לעין ששמת לב רק לדמויות הנלעגות של מזרחיים.

      2. למי אכפת אם פרופ’ ירון זליכה ושלמה מעוז תמכו בכחלון?
      זו לא תשובה לטענות נכונות כנגד כחלון.

      3. למי אכפת אם עומר מואב הוא “פרסונה פוליטית”? הפוסט לא עליו.

      4. למי אכפת מה כחלון המציא או לא, או מה “רבים מהמצודדים בתפישה כלכלית סוציאל-דמוקרטית רואים”?
      יש לך טענה עניינית? תביא אותה.

      **
      ועכשיו לחלק הענייני הקטן בתגובתך:
      אתה טוען שלמדיניות של כחלון היו צדדים אחרים, שאם היו מיושמים – היו גורמים לתוצאות טובות.
      סיפור נחמד, אבל שר אוצר טוב נמדד בתוצאות. לא במה שהוא אולי תכנן לעשות (ואולי לא).

      לבסוף, הרשה לי לגחך על המשפט המסיים שלך:
      “השקט התעשייתי שכחלון התעקש עליו חסך למשק מיליוני שקלים בהמנעות משביתות ובחירות חוזרות.”
      אולי באמת חסך מליונים, אך בזבז מליארדים…
      (למשל 20 מליארד תוספת “היעדר ביטחון תעסוקתי” לגימלאי המשטרה.)

  2. הרבה טועים בהבנה של העמקת הגרעון. הם חושבים שזה יפול על הילדים והנכדים שלנו ואז זה רחוק מאד מאיתנו. אז שלידים שלנו יהיה קצת יותר קשה. כמו שאת כותבת: “אלא שהמשמעות האמיתית של העמקת הגרעון היא הכבדת הנטל על דור העתיד – הילדים והנכדים שלכם,”
    והאמת היא שהעמקת הגרעון היא הכבדת הנטל עלינו. אנחנו נצטרך לשלם מיסים גבוהים יותר עוד שנה. אנחנו נצטרך לסבול מקיצוצים במערכת הבריאות והחינוך עוד שנה. אנחנו נצטרך לללוות כסף ע”י אג”ח מדינה בריבית גבוהה יותר – אנחנו נשלם על זה. לא הילדים ולא הנכדים.

  3. ברוך השם. במשך שנים אני אומר את הדברים שנכתבו בכתבה. הגעתי למצב, שהתחלתי להרים את הקול ולצעוק עד שאנשים שדיברתי איתם חשבו שהשתגעתי. כחלון גרם להרס כלכלי, בעיקר בתחום התודעתי של הציבור. עצם העובדה שהוא ניסה לפתור את בעיית הדיור באמצעות הגרלה, כמו טוטו-לוטו, פשוט מגוחכת. יוזמת המס על דירה שלישית יצר עלייה מטורפת בתשלומי השכירויות, עוד לפני שאושר. ועוד שטויות כאלו ואחרות שהציבור קיבל, מבלי לחשוב לרגע, שאלו פתרונות של חוסר הבנה כלכלית.
    אני גם חושב שזה גם באחריות ראש הממשלה, שנתן אור ירוק לשר האוצר שלו לבצע דברים הזויים כאלה.
    כתבה מצוינת מסכים עם כל מילה.

  4. smadar har tuv

    הביקורת כלפי כחלון היא לא רק על העמקת הגרעון, אלא ביעדים אליהם הלך הכסף.
    בשביל הורדת מכסים על טלפונים סלולריים ונעלי ספורט.
    נו באמת?!
    אם היה מפנה את הכספים לשיפור רמת הלימוד והחינוך בבתי הספר, השקעה בחינוך טכנולוגי ודברים העשויים להצמיח את המשק הישראלי לא הייתי מתלוננת.

    נוצר מצב אבסורדי שבמשך 4 שנים ניהל “כלכלת בחירות” ועכשיו לפני הבחירות צריך להצטמצם בצורה עיוורת.

    • מצחיק, אני דווקא בעד הורדת המכסים, ונגד ה “נטו משפחה”, מחיר למשתכן ועוד תוכניות שכאלה.

  5. smadar har tuv

    לצערי רוב הישראלים שאני מכירה לא שמים לב לדקויות.
    מתלהבים מכחלון, מתלהבים מיאיר לפיד
    ששניהם היו שרי אוצר כושלים (יפה כתבת שביבי מחכך ידיו בהנאה)
    כמו שמתלהבים מהצעות הזויות כמו של סתיו שפיר ואיציק שמולי להקפיא שכר דירה ולחלק קיצבאות זיקנה בגובה שכר מינימום.
    רק לא חושבים מי יממן את החגיגות.

  6. smadar har tuv

    לגבי שיטת ההגרלות –
    אני מכירה בני עשירים ש”זכו” בדירות בהנחה בראש העין וברעננה.
    למה מכספי המיסים שלי?
    זה לא יותר טוב ממע”מ אפס של יהיר לפיד.

  7. תודה, פוסט נהדר ומדויק.

  8. אני מצטרף לכל מה שאמרה הסולידית בפרסום זה, לרבות דבריה על כחלון.
    יחד עם זאת, אני מתפלא שהיא לא צירפה גם את ביבי לכל צעד שגוי שעשה כחלון.
    ביב הוא ראש הממשלה ששימש גם כשר אוצר בעברו. ביבי ידע ויודע בדיוק למה מובילים צעדיו של כחלון והיה חייב למנוע אותם. אך ביבי כדרכו, מוכן לשלם מקופת המדינה כל מה שיתן לו כל סוג של רווח אישי וגם אם עלותו עולה אלפי מונים ליתרון האישי שהוא מעריך שיקבל!
    אסור לנו להאשים את “משרתי” נתניהו מבלי לצרף לאשמה את מי שבחר בו לתפקיד והינו חייב בכל טעויותיו של כחלון.קוראים לזה “אחריות מיניסטריאלית”. אנו הציבור מייחסים לה אחריות פחותה. אך כאשר בוחנים את מינוייו של נתניהו כולם סובלים מאותה מגרעת שהפכה אצלו למוטיב המרכזי: לשלם מהקופה הציבורית להנות מההצלחות ולא להיות אחראי לכשלונות.
    חובה עלינו כציבור לראות בנתניהו אחראי לכל השגיאות של ממשלתו ועליו לשאת בתשלום על-כך ולהיות מודח לאלתר מתפקידיו הציבוריים.

  9. בקורס לשיטות מחקר עולה תמיד השאלה – מה עושים כאשר כלי המדידה לא מודד את מה שהוא נועד למדוד?
    הסולידית מודדת את מעשי כחלון בכלי מדידה שנקרא לו, לצורך העניין התנהלות כלכלית, ובאופן ספציפי – מאקרו כלכלה. ולא היא.

    כל מה שעשה כחלון צריך להיבדק במושגים ממדעי המדינה. כל מעשה “כלכלי” שלו נעשה למטרות פוליטיות ותו לא, תוך ניצול כלכלת ישראל, והפיכת האוצר הלאומי לאינסטרומנט להשגת מטרותיו הפוליטיות (שהיו מן הסתם התחזקות פוליטית, תהיה אשר תהיה). מקיאביליזם – הוא שם המשחק של כחלון.
    כל ביטולי המיסים והפטורים כוונו, כל אחד מהם, לפלח אוכלוסייה שונה, ובלשון צבאית – הוא “ריסס” לכל עבר, ירה לכל המקומות…דא עקא, הוא ירה תוך שימוש בכספנו. בציניות רבה הוא קבע שהוא נותן, מעניק, מסייע, מקל, מקדם ומה לא. גם תגובתו, לאחר קבלת תוצאות החירות הייתה אישית לגמרי “…אחרי כל מה שעשיתי למענם…”. אינני מפרט את “מה שעשיתי”, אבל ראוי לציין את עניין המחיר למשתכן, שהוליד לנו תופעת “שיכונים” חדשה, בניינים בתת – סטנדרט, שאותם יצטרכו לשפר תוך זמן קצר בתוכנית תמ”א זו או אחרת…ובקיצור – אבן שזרק לבאר שר אוצר הכי כושל מאז ימי קום המדינה, הרבה חכמים ישברו את הראש איך להוציאה משם.
    תפיסתו הפשטנית התעלמה מן העובדה שהציבור הישראלי החכים מאוד, בתודעתו הפוליטית, לאחר קורס ארוך בן עשר השנים בשדה הפוליטיקה, שבכולן חווינו אינסוף שקרים, מצגי שווא, הונאות, מעשים פלילים ועוד. לפיכך, כשמש בצהרי יום, מה שכחלון עשה היה שקוף, הזיוף היה ברור, האמת הייתה גלויה. הפרסום העצמי המגלומני (נטו, נטו, נטו!) היה דוחה, ורק העצים את תחושת ה”שופוני” והבוחר ידע זאת והביע זאת ביום הבוחר.
    גם היום התפרסמה ידיעה כי כחלון מתנגד לבחירות חוזרות…ובכן, אתם יודעים למה. אף אחד לא רוצה להתאדות, להיעלם, כמו חתול צ’שייר.
    אפשר גם להציע דרך אלטרנטיבית לפרשנות, משדה הפסיכולוגיה. כחלון, רצונו להיות אהוב, נאהב, בלבל אותו. ורצונו לנקום בקהל בוחריו שנטשוהו, בלבל אותו שוב, ולעניין זה כדאי גם לנתח את חוסר רצונו לקחת אחריות ולהודות בכחלון, סליחה, בכשלון, כי הרי הוא עשה הכל למען ולמען, ולמען!
    כחלון שכח מהי הגדרת עובד ציבור או שלא הבין אותה מעולם, ולכן אני מעז להתנבא שהוא סיים את הקריירה שלו לזמן ארוך.
    בשולי הדברים – פקידי האוצר לא יינקו מאשם תורם לכשלון הקולוסאלי הזה.

    • בתקשורת כחלון יכל לדרוש מחברות פרטיות שיורידו מחירים ומה אכפת לו מזה שהן יכנסו להפסדים, אבל כשר אוצר הוא דרש שהממשלה תגדיל הוצאות בצורה לא אחראית ושכח שהציבור יצטרך לשלם..! זה כבר מסובך יותר וכנראה מעל הרמה שלו

  10. כל הנתונים המתפרסמים בתקשורת הם אינטרסנטיים. משרד האוצר ובנק ישראל נוהגים להבהיל בעת בחירות את שר האוצר המיועד ולגרום לו להיות “עניו” בכניסתו לתפקיד ושיבין מי הבוס (יאיר לפיד זוכר זאת היטב על בשרו, כשנאלץ להרים את המע”מ, את המס על הסיגריות והאלכוהול ואת המס על הדלק מיד עם כניסתו לתפקיד). מאבקי כוח בתוך משרד האוצר גם כן גורמים לפליטת מספרים, כל אחד והמספר המנצח שלו. וכמובן אנשי התקשורת, שכולם כולל כולם חברים באיזשהו מחנה של איזשהו פוליטיקאי.

    אני ממש לא חובב כחלון או מחיר למסתכן, אבל קצת משעשע לראות איך כולם מתנפלים עליו על 2019 ושוכחים לו את עודפי גביית המסים במהלך כל כהונתו (עודפים המכסים בקלות את “הבור התקציבי” שתמיד מופיע לו בעת בחירות ומכין את הציבור מוכה המס למכות הבאות). שוכחים לו את 2017 שהסתיימה בגרעון נמוך בהרבה מהמתוכנן (פחות מ-2% במקום 2.9%), בניגוד מוחלט לאזהרות בנק ישראל והמקטרגים. שוכחים לו את העלאת דירוג האשראי של S&P לרמת שיא רק לפני שנה.

    משעשע אפילו לקרוא את הסולידית שלנו מלעיגה את השר היוצא וקובעת שכחלון “במקום להגדיל את הכנסות המדינה, בחר להפחית מיסים”, כאשר אני בטוח במאת האחוזים שהיא מכירה היטב את “עקומת לאפר”, שכאמור ייתכן שהוכחה היטב עם עודפי גבייה 3 שנים רצוף (את 2015 שגם כן הסתיימה בעודף גבייה אני לא סופר לכחלון) למרות הורדת מסים (לכאורה).

    והערה קטנה ל-Ron B:
    הקיצוצים הצפויים בבריאות ובחינוך לא יגיעו בגלל הגירעון הנוראי (שאני מוכן להתערב איתך שבעוד שנה יתברר כלא כה נוראי). הקיצוצים האלה מגיעים כי לציבור לא אכפת. זה לא אלקטורלי. הבחירות הן על כן ביבי לא ביבי, לא על עניינים פעוטים כאלה.

  11. ביולוג ירושלמי

    אני לא יודע למה, אבל מסיבות ממש לא אישיות (אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום נגיעה לבחור) ועל סמך אינטואיציה בלבד – אני לא סובל אותו לא כפוליטיקאי ולא כשר אוצר.
    משהו בי פשוט לא מחבב אותו.
    וזה בלי קשר או עם קשר לעובדות, כי בעולם של היום כל אחד רשאי לפרש את העובדות להבנתו, לשיטתות ולהשתמש בהטיית הבחירה בצורה הכי נוחה לו.
    כל אחד אומר משהו אחר.

  12. קלעת!

  13. אם רוצים להרזות,
    צריך להכניס פחות קלוריות ממה שמוציאים.
    אם רוצים לחסוך,
    צריך להוציא פחות כסף ממה שמכניסים.
    שני עקרונות פשוטים להבנה אבל קשים ליישום.. למה? שליטה עצמית. נקודה.

  14. ראשית, תודה על עוד פוסט משובח. היכולת שלך להסביר במילים פשוטות נושאים “שברומו של עולם” לא פחות ממדהימה.
    שנית, ויותר חשוב: מסכים עם כל מילה שלך, אבל יחד עם זה למשל הצרצר והנמלה יש טוויסט מודרני: כשהחורף הגיע, באה הממשלה ולקחה חצי מכל מה שחסכה הנמלה ונתנה את זה לצרצר הזקן והמסכן… המוטיבציה להתנהלות פיננסית נבונה קצת מוטלת בספק, כשהממשלה משדרת (וגם די מבצעת) שבכל מקרה היא תתמוך בכל מקרה סעד, תהא חוסר האחריות בה נהג אשר תהא. ברור שבאיזשהו שלב גם הכסף של האזרחים האחראיים יגמר, אבל זה רק אומר שהם היו “פראיירים” במשך כמה שנים לפני שכבר לכולם לא היה כלום.

  15. כחלון נתפס ע”י בוחריו כאחד שעוזר לחלשים (ע”ע רפורמת הסלולר) ונבחר כדי לעצור את מחירי הדיור ולעזור למעמד הביניים והחלש.
    אי אפשר לבוא אליו בטענות. הוא ניסה ליישם את מה שהוא נבחר עבורו.
    אולי זה לא נכון כלכלית, אולי המהלכים שעשה אפילו מטומטמים, אבל הוא לפחות ניסה לעשות את מה שהוא נבחר עבורו.
    הציבור החילוני מתלונן שהחרדים דורשים קצבאות לישיבות אבל שוכחים שלזה בדיוק הם נבחרו, הם דואגים למי שיבחר בהם שוב, לא למי שגם ככה מקלל אותם. הציבור החילוני (ולעינייננו – הציבור הימני קפטילסטי) צריך לדרוש מבוחריו ליישם את המדיניות כפי שהסולידית מציעה.

  16. מה? יש לך מנוי לידיעות אחרונות? איך פתחת ממון?

  17. תזכורת: ב 2013 שטייניץ עזב את משרד האוצר עם גירעון של 42 (!!!) מיליארד ש”ח (4.5% מהתקציב).
    היועצים שלו, אגב, היו פרופ’ עומר מואב ופרופ’ אבי שמחון – לא בדיוק סוציאליסטים. לא זכור לי שירדו עליו אישית כפי שמכסחים את כחלון.

    אז זה לא רק כחלון. זו כנראה מדיניות של ראש הממשלה.

  18. עובד אור

    גבירתי הנכבדה, עזבי אותך לרגע מהגירעון, ובואי נתמקד בפרוייקט הדגל של כחלון – הדיור… לאלו מבינינו שחוו את העליה הגדולה מבריה”מ של שנות ה -90, שאז ישראל קלטה תוספת של כמעט 25% לאוכלוסיה תוך מספר שנים, הקוים המנחים לפתרון ברורים וידועים: אף עולה לא נשאר חסר בית, משום שהממשלה דאגה שיבנו מספיק דירות… בזמנו הממשלה נתנה לקבלנים רשת בטחון, כדי שיבנו הרבה, ואם לא ימכרו, הממשלה תקנה מהם את עודפי הדירות… בפועל העלות לתקציב היתה שולית, ולכולם היו דירות… הפתרון ברור ידוע ומובן, אבל ראש ממשלה ניאו ליברלי לא יתן לזה לקרות, ושר אוצר מוגבל המוכרח להשאיר את חותמו האישי, לא יעשה מה ששר אוצר קודם עשה בהצלחה מופלגת… ומי שנשאר עם ה..ן ביד, זה אנחנו האזרחים… אז גבירתי הנכבדה, לא כל העולם בנוי ממינימליזם ומהסתפקות במועט… קצת שליטה בכלכלה בסיסית של היצע וביקוש, וגם קצת שכל ישר מפעם לפעם הם לא מילים גסות…

  19. יש פירוט/סימוכין על ביטול הפטור ממס בקרנות השתלמות?

  20. אני חושב שהרבה אנשים שקוראים את הפוסט, חושבים שכחלון היה שר אוצר גרוע, אבל ההשוואה לאנטולי דיאטלוב קצת מוגזמת.
    זאת טעות.
    הרבה אנשים רגילים שהכלכלה הישראלית יציבה כבר הרבה שנים ואומרים לעצמם “יהיה בסדר”.
    כך חשבו גם בארה”ב לפני המשבר ב-2008.
    גודל הנזק שכחלון גרם יכול, פוטנציאלית, להיות עצום.
    כמו שהסולידית כתבה יפה, תקופות חיוביות זה לא הזמן להתפזר, אלא להיפך, להתחזק כדי לצלוח זעזועים יותר טוב.

  21. הקדמת אותו
    https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.7410224

    לצערי נשמע עוד קולות כאלה בזמן הקרוב

  22. סתם אחד

    רגע… מה??
    דווקא מי שהביא את רפורמת השמיים הפתוחים, ומי שהגדיל את התחרות של המשק בין כל המונופילים כמו תנובה, יבוא ועוד?
    מחיר למשתכן זו תוכנית הכי שפויה שיש, זו בעצם תוכנית להצלת השוק, אחרת הבועה הייתה מתפוצצת לכולנו בפרצוף עם כל הפנסיות וקרנות הנאמנות. במוקדם או במאוחר.

  23. יהיה מס על הכסף שלי בן ביותר מ7 בגמ”ש ב ira?

  24. לדעתי אין שום בעיה עם הגרעון. החוב בישראל הוא בערך 60% מהתוצר. במדינות אירופה המפותחות הוא משהו בין 90%-100%, בארצות-הברית הוא 110%, באיטליה יותר מ-130%, ביפן משהו כמו 200%. בכל המדינות האלו לא קורה כלום כך שגם אם מישהו יטען שמדינות כמו יפן ואיטליה הן על סף התמוטטות כלכלית, ישראל עדיין רחוקה מזה.
    מדינת ישראל יכולה להוציא עוד 400-500 מיליארד שקל ורק אז תגיע לחוב כמו שיש במדינות אירופה המפותחות. מדינת ישראל יכולה להוציא עוד 650 מיליארד שקל ורק אז תגיע לחוב כמו ארצות-הברית.
    חוץ מזה צריך לציין שחוב ממשלתי איננו כמו חוב פרטי. חוב ממשלתי לא משלמים. חוב ממשלתי זהו פיקציה זהו למעשה חוב שאנחנו חייבים לעצמנו (למעט חלק קטן ממנו שזה חובות למדינות חוץ). למעשה אף ממשלה לא משלמת את חובותיה. כאשר מישהו משלם את חובותיו חובותיו הולכים וקטנים עם הזמן עד שהם נעלמים לחלוטין. חובות כל הממשלות רק הולכים וגדלים (באופן אבסולוטי, לא יחסית לתמ”ג) עם הזמן לכן ברור שהיא לא משלמת את חובותיה. מה שקורה זה כשהממשלה צריכה לשלם חוב היא לוקחת הלוואה נוספת (הלוואה פרושה הוא שהבנק מתקתק מספר לתוך חשבון הבנק שלך) ובדרך כלל יותר גדולה מההלואה שפרעה. כלןמר היא רק ממחזרת את החוב ולא פורעת אותו.

השאר תגובה