התקשורת הכלכלית בישראל מנהלת ב-3 השנים האחרונות מערכה מתוזמנת שתכליתה להשריש בציבור הישראלי מנטליות קורבנית.

במאמץ נואש להקים לתחייה את מה שכונה כאן "המחאה החברתית", מייצרים העיתונים הישראלים כותרות סנסציוניות וצהובות עד קבס, שבמרכזן הטענה הבאה: מעמד הביניים בישראל קורס. יקר מאוד לחיות כאן, המשכורות נשחקות ואינן הולמות עוד את "יוקר המחייה", ומשום כך הישראלי הממוצע כלל לא מסוגל לחסוך. הוא נדון למחנק כלכלי, בעוד ש"הם" (הממשלה, הטייקונים, הבנקים, צבא הקבע, או כל גורם אחר הנוגד את האג'נדה של העיתון) צוחקים כל הדרך אל הבנק – על חשבון האזרח האומלל.

אחת האסטרטגיות במערכה הזו היא סיקור של משפחות ישראליות שמרוויחות היטב, ולמרות זאת "לא גומרות את החודש". האסטרטגיה הזו, הפועלת על משקל "אם בארזים נפלה שלהבת,…", מצאה את ביטויה בשנים האחרונות באין ספור כתבות.

קחו את הכתבה הזו, למשל, מבית היוצר של כלכליסט. משפחה תל-אביבית – הוא מנהל תפעול דלקים, היא עובדת בבית השקעות – מתקשה לגמור את החודש "ולא מפני שהם מבזבזים." בתקציב החודשי שלהם – קרוב ל-16,000 ש"ח בחודש – נכללים גם 250 שקל על מים מינרלים, 600 שקל על משק בית וקוסמטיקה (לא כולל מזון!), 500 שקל על חוגים, 500 שקל על בגדים לילדים ועוד שלל בילויים וחופשות . עם שכר שנשחק ואינפלציה דוהרת, מי יכול להאשים אותם?

גלובס — אותו עיתון שסיפר לנו רק לפני 3 שנים מדוע גם בעשירון העליון לא סוגרים את החודש  — סיקר לאחרונה משפחה בת 4 נפשות שמשתכרת 17,000 שקל נטו בחודש אך מוצאת עצמה תחת "טבעת חנק כלכלית": לא רק בגלל החזר משכנתא על דירת 4 חדרים ברעננה (4000 ש"ח בחודש), אלא גם בגלל הלוואות רכב (רק 2 מכוניות "ממוצעות") והלוואת שיפוצים בגובה 3,100 ש"ח. הוסיפו עוד 2,500 ש"ח לצהרונים לילדים (הרי אבאמא חייבים לעבוד כדי לממן את התענוגות הללו, ולא יכולים להיות בבית אחרי הצהריים) והוצאות נוספות שלא נזכרו בכתבה, וקבלו מה שגלובס מגדיר בתור "מעמד ביניים קלאסי שמתקשה לשרוד את יוקר המחיה בישראל," סוף ציטוט.

קוראים נאמנים של "הסולידית" אמורים בשלב זה לתלוש את שיערות ראשיהם. כיצד תגיבו למקרא הכתבה שפרסם YNET באפריל אשתקד? "פרדוקס ה-20,000 ש"ח", מכנים נועם דביר ואילנה קוראל את התופעה המסתורית: זוגות ישראלים המשתכרים יחד 20,000 ש"ח לפחות לא מסוגלים לצאת מהמינוס.

"עד לפני שנה עוד שילמנו לגני ילדים – 3,500 שקל לקטנה ו-3,000 שקל לבכור." אומרת אחת הנשים בכתבה, "עד עכשיו אנחנו גוררים חובות מזה. חוץ מזה אנחנו מחזיקים שתי מכוניות, כי אנחנו גרים מחוץ לעיר, אז הדלק והביטוחים זה 3,000 שקל בחודש. כבר קיזזנו חצי מההכנסה שלנו, נכון? אז עכשיו צריך להוסיף משכנתא, אוכל, חשבונות וחוגים לילדים. הלך כל הכסף".

בו-פאקינג-הו. רק אל תרדו מהארץ.

יוקר המחייה האמיתי

הישראלי התמים שקורא את הכתבות הללו מגיע בעל כורחו למסקנה הבאה:

משכורות נמוכות + אינפלציה ("יוקר המחייה") = בישראל אין אפשרות לגמור את החודש,  לא כל שכן – לחסוך כסף.

אם ההכנסה = X, וההוצאות = Y, הרי שחיסכון = X-Y. ככל ש X קטן ו-Y גדל, החיסכון הולך ושואף לאפס.

הטענה הזו חדה, נוקבת, לא משתמעת לשתי פנים. אין שטח אפור – יש רק סיבה ומסובב. פלא שמשפחה בישראל זקוקה להכנסה של 16,200 ש"ח לפחות כדי לגמור את החודש?

מה שהכתבות הללו לא מספרות לכם הוא שהמשוואה לעיל נכונה רק בהנחה שלפרט אין כל שליטה על X או על Y.

וזוהי בדיוק ההנחה שהתקשורת בישראל מקדמת: המשחק מכור מראש, אין לכם סיכוי כנגד המערכת, אז אין מה לעשות ואין סיבה לנסות. פטאליזם פר אקסלנס בנוסח ג'ורג' אורוול.

אם מעמד הביניים בישראל אכן מצוי בתהליכי קריסה, הרי שיש סיבה אחת מרכזית לכך: הוא עצמו.

המחנק הכלכלי הוא לא פועל יוצא של שחיקה בשכר או של יוקר המחייה. הוא תוצאה של בזבוז כספים כפייתי, חסר אבחנה, הנובע משנים של התנייה חברתית, חשיפה לשיווק אגרסיבי מילדות, קנאה וחרדת מעמד, מרוץ נהנתנות ותחושה ש"מגיע לי".

למרות "יוקר המחיה" שמפמפמים לנו העיתונים, אדם בישראל יכול לממן צרכים בסיסיים כמו מקלט ומזון גם במשכורת מינימום ואף בפחות מכך. הבעיה היא שבעיני הצרכן הישראלי הממוצע, הקו בין צרכים לרצונות מיטשטש. איך אמרה שרית, מהכתבה של YNET?

"כשיש לך הכנסה גבוהה אתה לא רוצה להתפשר. זו לא רק המכונית. אנחנו גם לא מוותרים על מנוי לקאנטרי ועל טיסה לחו"ל פעם בשנה. וכמובן שיש לנו גם חוגים ועוד הוצאות…"

רוצים להוציא את כל הכסף הפנוי על רצונות? זכותכם המלאה. לא אקבע לכם את סדר העדיפויות שלכם. אבל חשוב להבין שהמשמעות היא שהבחירות הללו חשובות לכם יותר מהחיסכון והעתיד הכלכלי שלכם. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובפרט שהעוגה גדולה ויקרה מאוד.

אל תאמרו שאינכם מסוגלים לגמור את החודש אם אתם לא רוצים לגמור את החודש.

בחרתם לחיות בעיר היקרה ביותר במזרח התיכון? התמודדו עם ההשלכות.

בחרתם לעשן, לאכול בחוץ ולנסוע ברכב לכל מקום? התמודדו עם ההשלכות.

בחרתם להביא ילדים לעולם בלי שיש לכם את הבסיס הכלכלי לטפל בהם (ולא, להיות מרחק של תלוש משכורת אחת מקריסה כלכלית לא נחשב ל"טיפול")? התמודדו עם ההשלכות.

מי שסבור ששכר גבוה יותר יפתור את הבעיה סובל מקוצר ראייה חמור.

גם אם כל עבדי המשכורת במדינה הזו יכפילו את שכרם — סביר להניח שאת הכסף העודף הם יבזבזו על "רצונות" חדשים.

לפי חוק פרקינסון, "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה". אני חושבת שעל אותו משקל ניתן לטעון ש"הצריכה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל המשכורת המצויה לבזבוזה."

אנשים חופרים לעצמם בור כלכלי שהולך ומעמיק בקצב מהיר יותר מכל מדד סטטיסטי. זהו יוקר המחייה האמיתי.

מבזק מיוחד: לא הכל אבוד

מצב בו אדם מוציא יותר ממה שהוא מכניס הוא לא בר-קיימא. לא צריך תואר בכלכלה כדי להבין את זה. כל מה שצריך זה מחשבון כיס וידע אריתמטי בסיסי שאמור להירכש בסביבות גיל 7.

בזבזנות תהומית היא עניין של בחירה. היא לא גזירה משמים. אין שום חוק שקובע שההוצאות חייבות להיות ביחס ישיר להכנסות. ההחלטה כמה לחסוך בחודש נתונה במידה רבה להחלטתנו. כשלומדים להבחין בין מה שצריכים לבין מה שרוצים, פתאום אנחנו שולטים בהוצאות – ולא להיפך.

עובדתית, קל הרבה יותר להקטין הוצאות מאשר להגדיל הכנסות, ואפשר לעשות זאת גם בלי לחיות חיים נחותים, בלי להתכלב ובלי לסבול. בשנות החמישים והשישים זו הייתה הנורמה: אדם לא הוציא יותר ממה שהוא הכניס. רמת החיים יורדת, אך במקביל איכות החיים עולה. אפשר לחיות לא רע בכלל גם ללא חדרי שינה מיותרים, מכוניות מיותרות או חפצים מיותרים שגודשים את הבית.

אם אתם מתקשים "להתפשר" על סגנון החיים שלכם, חשבו על כך שהקורבן שאתם מקריבים היום – שיעבוד לאחרים, לחץ נפשי, ובעיקר כמויות אדירות של זמן שנשרף בעבודה כדי לממן את המרדף האינסופי אחר רצונות חדשים – גדול לאין שעור מכל קורבן אחר. זמן, בניגוד לכסף, הוא משאב סופי. אי אפשר לייצר יותר ממנו.

לא צריך לצאת להפגין, להקים אוהלים, להילחם עם שוטרים או לשרוף את המדינה. השלב הראשון הוא לומר "לא" לאשראי, בדיוק כמו שאומרים "לא" לסמים. אט אט חוסכים כסף, משקיעים אותו, וכעבור זמן לא רב, פתאום אנשים אחרים משלמים לנו ריבית, ולא להיפך.

בלי רחמים

השינוי שעליו אני מדברת בבלוג הזה הוא לא עניין של מה בכך. הוא מחייב טרנספורמציה רדיקאלית,  לא רק בהרגלי הצריכה של הפרט אלא גם ביחסו לכסף, במנטאליות ובסגנון החיים.

הבעיה היא שאנשים לא מתעניינים בפתרונות. הם ימצאו כל תירוץ אפשרי כדי להסביר מדוע הפיתרון שהצעת לא מתאים לנסיבות האישיות של חייהם. "מעמד הביניים", אשר נרתע משינוי כמו מאש, מעדיף לשקוע בבוץ טובעני של רחמים עצמיים.

מי שיצא לרחובות בקיץ 2011 לא חיפש פתרונות למצבו. העם דרש אמנם "צדק חברתי", אך מעל לכל ביקש שמישהו יקשיב ליבבותיו, ילטף את ראשו, ויסביר שלא הוא אשם אלא "המערכת" שדופקת אותו. העיתונות הכלכלית תאבת הרייטינג יודעת שזה מה שההמונים רוצים לשמוע, גם אם זה הדבר האחרון שהם צריכים לשמוע.

וכך נמשך מעגל הקסמים. אנשים מסרבים להבין שהם האויבים הגרועים ביותר של עצמם, והתקשורת, החוטאת לתפקידה, מקבעת את התפיסה הזו.

למעמד הביניים נוח הרבה יותר לתלות את מצוקותיו בדברים שנמצאים הרחק מעבר לשליטתו: בממשלה, בכנסת, בימין, בשמאל, בחרדים, בערבים, באינפלציה, במשכורות, במיסים, בשער הדולר, בגירעון התקציבי, במחלות תורשתיות, במזג האוויר, בפקקים, במצב הביטחוני, במצב הבורסה, ברכילות סרק וכן הלאה.

אנשים חיים בתחושה שהעולם חייב להם משהו, ולא עמד בהבטחתו. לכן הם מתקרבנים, מרימים ידיים ומתלוננים. הרי חוץ מלבחור מה ללמוד, למי להצביע, במה להשקיע, איך לבלות את הזמן הפנוי, עם מי להתחבר, היכן לעבוד, היכן לגור, מה לאכול, האם וכיצד להתעמל, או כיצד להוציא את הכסף שהם מרוויחים, מה כבר הם יכולים לעשות כדי לשפר את מצבם הכלכלי?!

כשאני חושבת על 3.5 מיליארד בני האדם שחיים על פחות מ-2$ ליום, קשה לי להזדהות עם קשיי היום יום של הישראלי הממוצע. כשאני קוראת על סודאנים שמסתננים הנה נגד החוק בלי כלום, בקושי מוצאים עבודה ולמרות זאת מצליחים לחסוך ולשלוח כסף הביתה – אני מתקשה להביע אהדה למצוקותיהם של קורבנות "פרדוקס ה-20,000."

כשרק התחלתי את הבלוג הזה, חשבתי שנכון לכתוב אותו תחת המנטרה של חינוך פיננסי להמונים. אבל ככל שעובר הזמן וכתבות כאלה צצות כפטריות אחרי הגשם, אני מבינה ששינוי מהסוג הזה צריך להגיע קודם כל מבפנים, לא כתוצאה מזה שמישהו אומר לך מה לעשות.

תרבות הצריכה אוחזת את רוב הישראלים בצווארם. עבור אנשים מסוימים, הדרך היחידה להשתחרר מהלפיתה הזו היא לקרוס כלכלית.

עד אז, שרית וחברותיה ירוצו אחר המנוי לקאנטרי והחוגים לילדים וההוצאות על הרכב השני והשלישי, ולא יצליחו להבין מדוע אינן מצליחות לגמור את החודש למרות הכנסתן המרשימה. "טירוף פירושו לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאה אחרת", אמר אלברט איינשטיין. אמר הגאון, וצדק.

קחו שליטה. קחו אחריות. למדו להסתכל מעבר לאג'נדות שגורסות שאין יכולת ואין טעם לחסוך, שמותר וצריך להאשים את כל העולם ואשתו במצוקות שלכם. הכתבות הנ"ל, מנחמות ככל שיהיו, אינן אלא שירת הסירנה הבוקעת מאורגיות הרחמים העצמיים של התקשורת והמחנה הסוציאליסטי בישראל.

אלו הצללים המופיעים על קירות המערה של אפלטון; מצג השווא של המטריקס; השחקנים במופע של טרומן.

יש דרכים נוספות לפרוץ את המילכוד הצרכני, שעליהן כמעט ולא תקראו בעיתונים הגדולים. הבלוג הזה מציג אחת מהן.

הערה: הפוסט הזה הפך תוך יומים לפוסט הכי מטוקבק באתר. למרבה האירוניה, התגובות היבבניות הן ההוכחה הטובה ביותר לטענה שהבאתי כאן. אנשים לא מחפשים פיתרונות. אנשים מחפשים להאשים אחרים, לתלות את המצוקות שלהם במשתנים חיצוניים, להתמקד במה שאין בכוחם לשנות ולהתעלם ממה שיש בכוחם לשנות.

מאחר שנראה שאתם כבר מדושנים במנה הגונה של רחמים עצמיים – לי אין טיפת חמלה כלפיכם.