"קנה רק מה שנחוץ, לא מה שנוח. הבלתי נחוץ, גם אם עולה אגורה – יקר הוא." (קאטו הזקן)
אנשים שהתרגלו לעבוד כדי לממן סגנון חיים מסוים מאבדים בהדרגה את היכולת "לחשוב מחוץ לקופסא". הם מתקשים להאמין שאדם יכול לחיות היטב ולהוציא מעט מאוד כסף. הם משתאים נוכח האפשרות לגשר על הפער שבין איכות חיים גבוהה לרמת חיים נמוכה.
לא מעט אנשים גוזרים את תחושת הערך העצמי שלהם מגובה תלוש המשכורת שלהם, וכפועל יוצא, מגובה ההוצאות שלהם. הם מרגישים חובה לבזבז את הכסף שהרוויחו, פן יחוו חלילה תחושות של "חוסר מיצוי". לכן הם כופים על עצמם לעבוד עוד ועוד, להקריב את זמנם ומרצם תמורת מוצרים, חוויות ושירותים, ולוותר – מעשית וקוגניטיבית – על האפשרות לחיות אחרת.
אין משהו פסול מוסרית במצב הזה. אנשים מגדירים את עצמם במונחים של מה שהם קונים, וזה בסדר גמור כל עוד הם יכולים להרשות את הקניות הללו לעצמם — ובדרך כלל "מצליחנים" למיניהם יכולים לעשות זאת. למען האמת, יש אנשים ש"הצליחו בחיים" דווקא בגלל ההזדהות המוחלטת שלהם עם המשכורת שלהם (ולראייה כל אותם עובדים ש"יודעים מה הם שווים" המדלגים בין מקומות עבודה בציפיה לקצור את המשכורת הגבוהה ביותר).
הבעיה היא שלהזדהות הזו יש מחיר. המחיר הוא, כאמור, פחד מתמיד מהאפשרות להפסיק לעבוד. הפחד הזה ממונף כמובן על ידי גורמים מטעם. מיקי חיימוביץ' , למשל, הגדילה לעשות השבוע בתחקיר העילג והרדוד שערכה על "אימת האבטלה בגיל 40": "אובדן שליטה על החיים", "אובדן תחושת ערך עצמי", "להיות כלוא", "לחץ" "החיים נסגרים עליך" היו הפנינים שפתחו את יצירת המופת הזו.
כן. אני יכולה להבין איך אדם שמפסיק לעבוד – מבחירה או שלא מבחירה – יכול להרגיש פגיעה קשה באגו, מכיוון שכך או כך, הכנסתו נטו קטנה יותר.
מה שלדעתי לא מספיק ברור לאנשים – ובכלל זה לכ-60% מקוראי הסולידית – הוא שעצמאות כלכלית תלויה בראש ובראשונה בהקטנת הוצאות, לא בהגדלת ההכנסות (*).
מי שמרוויח יותר כמעט תמיד מרגיש מחויב להוציא יותר, הן כדי להתאים את עצמו למעמד החברתי הנגזר מתוקף שכרו, והן כדי לפצות את עצמו על הלחץ והמתח מהעבודה. האינפלציה האישית חיה ובועטת – לא רק בקרב זוכים בלוטו, אלא גם בקרב מעמד הביניים הישראלי.
כמובן שאם אתם מודדים ושופטים את עצמכם בהתאם לדברים שאתם קונים, הקטנת ההוצאות תגרום לכם להרגיש חרא. יש שלוש דרכים להתמודד עם זה:
- לקבל את עצמכם כמו שאתם, להכיר בעובדה שבחרתם לחיות בהתאם לערך "חיים רק פעם אחת", לבזבז כאוות נפשכם, להנות מזה ולפרוש מתי שאמרו שמותר (בתקווה שהפרשתם די לפנסיה).
- לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלכם. האם שמירה על רמת חיים גבוהה (במונחים של הוצאות) מצדיקה איכות חיים ירודה (פחות זמן ואנרגיה לעצמכם)?
- להתעלם מהעניין לחלוטין ולהסיק שאנשים שבוחרים לבזבז פחות כסף הם מתכלבים קמצנים שבחרו בחיי עוני ודלות.
אפשרויות 1 ו-2 שתיהן סבירות. אפשרות 3 תגרום לכם להרגיש טוב כמובן, אבל המשמעות האפקטיבית היא שתפיסת המחשבה שלכם תישאר עמוק בקופסא.
כל שינוי הוא בעייתי, מפני שבדרך כלל קל לצפות מה ניתן להפסיד ממנו, קשה הרבה יותר לצפות מה יש להרוויח ממנו. בהקשר זה, היציאה ממרוץ העכברים קשה במיוחד, מפני שבעוד שההפסד ממנה הוא כספי, הרווח כלל אינו נמדד בכסף.
מי שמפסיק לעבוד מקבל פחות כסף, נכון. אבל הוא גם מוציא פחות כסף. וזה לא רק מפני שהוא עושה דברים בכוחות עצמו. זה בעיקר מפני שהוא לא צריך לפצות את עצמו על הסבל שבעבודה. וכאן אני יכולה לגלות לכם סוד: כל הכסף שבעולם לא יכול לפצות על אובדן של חירות אישית.לכל אחד מאיתנו ניתנו 24 שעות ביממה, ומתוכן 8 מוקדשות לשינה. נותרו 16 שעות, כאשר מחציתן הטובה נמכרת למקום העבודה, ומחציתן האחרת מוקדשת לתיקון הנזקים. כשעושים זאת במשך 40 שנה, הנאום של טיילר דרדן ב"פייט קלאב" מקבל משנה תוקף.
ביסודו של דבר, אנחנו קונים דברים כדי לעודד את עצמנו, להרשים את השכנים, להגשים חלומות ילדות, לשדר לסביבה את מעמדנו החברתי, ובגלל עוד אלף ואחת סיבות פסיכולוגיות שאינן קשורות כהוא זה לתועלת הפרקטית שהמוצר עצמו מביא.
תרבות הצריכה תלויה באנשים שיעבדו 40 שעות בשבוע. היא תלויה באנשים שיחשבו שזו דרך נורמלית לחיות את החיים. היא תלויה באנשים שידחסו את מעט הזמן החופשי שלהם לערבים ולסופי שבוע. כשלאדם יש כל כך מעט זמן חופשי, הוא ניאות לבזבז המון כסף על בידור זול ומוצרי "נוחיות".
ככל שאדם עובד יותר, יש לו פחות זמן להתעמל, לטייל, לקרוא, לכתוב ולחשוב. כל הפעילויות הללו עולות מעט כסף והרבה זמן.
וזו הסיבה האמיתית שהחיים מחוץ למרוץ העכברים זולים הרבה יותר. זו הסיבה שאני יכולה לחיות על תקציב חודשי כל כך נמוך. כשלאנשים יש יותר זמן פנוי, הם מבזבזים פחות כסף. לעודף זמן יש ערך סגולי בפני עצמו. זהו העושר האמיתי שלי. הוא מאפשר לי לחיות טוב יותר, מפני שאני לא צריכה להשתמש בכסף כדי לסלק את הסבל מחיי.
אז למה כולם מעדיפים לעבוד בשביל הרבה כסף ומעט זמן?
יותר ממסכים לחלוטין.
רק
1. היום כבר כולם כל הזמן חושבים מחוץ לקופסה. אולי כדאי שכל אחד יחזור לחשוב בתוך הקופסה שלו ויתעניין פחות מאיך שחושבים בחוץ. 🙂
2. שבוע עבודה של ארבעים שעות נחשב לדעתי לחלום למרבית הקוראים.
3. כנראה שאצא מהמירוץ בחודשים הקרובים ולא בשנים הקרובות כפי שתוכנן – בזכות הבלוג הבנתי שאני חוסך ביתר לצרכים האמתיים שלי. תודה.
אני מסתכל על שכבת ההורים הפנסיונרים, שיצאו לפנסיה עם הרבה כסף, ורואה דעיכה. דעיכה מזמן פנוי , גם התנדבות לא מספק, כך שלחלק לא קטן מהאוכלוסיה הזמן הוא קללה וזה לא רק שאלה של חינוך לעומתם יש פנסיונרים שיצאו עם מעט כסף ועובדים להשלמת הכנסה והם הכי שמחים. הן מהתעסוקה והן מהכסף שמאפשר להם לפנק את הנכדים. נקודת ההנחה שלך שלא לעבוד זה חופש היא לא מבוססת. למעשה מחקרים מראים שאושר נוצר מערך עצמי ועבודה מספקת יוצרת ערך. זה נכון לחסוך ולהשקיע בנכס מניב אך בזמן הפנוי אסור להפסיק לעבוד, כשכיר או כעצמאי. בנוסף, הפחד שלך מעבודה אינו זהה לכולם.… קרא עוד »
כן, ובכן, מי שנותן לאחרים לקבוע עבורו את המסגרת, את שגרת היומיום, את כללי ההתנהגות ואפילו את "תחושת הערך העצמי", ברור שיידעך, ומוטב שיישאר במעגל העבודה. אדם כזה רק יישב בבית מול הטלוויזיה כל היום.
לטיעון שלך לקראת אמצע התגובה קשה להתייחס בגלל הכשל הלוגי המושרש בו (A נובע מ-B, ו-C יוצר B, לכן C יוצר A) , אבל לפחות הזדמן לך לומר פעם נוספת שהטענות שלי לא מבוססות…
נכון, לא בניתי הקשרים לוגיים, אין כזה מעבר למסקנה החסרת הגיון ש – אין משמעות לחיים ועדיין אנו חיים ומנסים בלוגיקה להסביר לעצמנו למה. ובכלל אין אמת אחת אבסולוטית, הכל יחסי. אושר, שיש אומרים שהוא מגיע כשאתה מרגיש "אישור" פנימי וחיצוני להשגים, הוא מושג מורכב אך השיכנוע העצמי שלך שעבודה זה לתת למישהו אחר לקבוע לך…. מי אמר שעבודה זה לתת למישהו אחר? אולי דיברתי על עצמאי שמנהל אתר ומרוויח 100 שקל ביום מפרסומות? אני רק אומר שצורמת הדמגוגיה שלך של- לא לעבוד בזמן שזה לא פרמטר במשוואת העצמאות. לצבור הון ולהשקיע בנכס מניב זו מחשבה כלכלית, לא לעבוד זו… קרא עוד »
מה שהיא כותבת בבלוג לא מתאים לכולם ברוך השם.
אתייחס רק לנושא המימוש ( כי רק אותו אני חושב שהבנתי)
מימוש – ממש – להשיג מימוש . כלומר הנחת המוצא שלך שבכאן ועכשיו אין ממש רק אם תעשה משהו או תעבוד יהיה בעתיד איזשהו ממש ומימוש. כל השפה הזאת של פוטנציאל למימוש- יותר מרומזת לנו כל הזמן שאנו לא בסדר במצבנו הנוכחי – בתרבותינו אנו יונקים אותה עם חלב אימנו.
מעניין של מי ואיפה האינטרס?
איך נדע שהעתיד הזה הגיע רק שהד חיצוני יאשר לנו?
או אולי הדודות והדודים במשפחה שיושבים על המרפסת ומחלקים ציונים?
אז אגלה לך סוד. אני חושב שאני ממש ממומש גם ככה. 🙂 .
רון אני חושב שאתה צודק, כשה אתה אומר שפנסיונרים שיוצאים לעבוד מאושרים יותר, מפנסיונרים שלא עובדים אבל זה לא בהכרח אומר, שאנשים שעובדים במשרה מלאה מאושרים יותר מפנסיונרים שיוצאים לעבוד. הסיבה היא רמת האינטנסיביות של העבודה. יש הבדל בין לעבוד 40 שעות ומעלה בשבוע ללעבוד 10-20 שעות בשבוע, אם אתה עובד ברבע או חצי משרה במקצוע שאתה אוהב ומזדהה איתו ואתה משלב את זה אם חיי חברה פעילים, תחביבים והתנדבות. אז באופן כללי ולא בכל מקרה החיים שלך יהיו הרבה יותר עשירים מאשר אדם שלגמרי פרש מעבודה וגם מאדם שעובד במשרה שהוא אוהב 40 שעות ויותר בשבוע. העבודה גם תרגיש… קרא עוד »
למה אתם משכנעים את רון. רון – תמשיך בדרך שלך, "תתקדם" ותעשה מה שבא לך. העיקר תמשיך בכלכלת צריכה וחוב. אחרת אני לא אקבל את התשואה שלי. עכשיו לעניין: אני יכול להגיד דבר אחד – קל מאוד לכמת את ה"הישגים" שלך בעבודה. בעבודה יש הירכיה ואז קל לראות איפה אתה נמצא במבנה האירגוני ולגזור מזה את המעמד שלך. הרבה יותר קשה לכמת האם אתה בן אדם, בן זוג ו/או אבא טוב ומשקיע. לכן הרבה אנשים בוחרים שהעבודה תקבע להם את המעמד שלהם ואז כאשר הם יוצאים לפנסיה יש להם בעיה – פתאום הם לא חשובים. לכן ברגע שאתה יוצא מהמאטריקס… קרא עוד »
הי איליה. מסכים בהחלט.
אבל אומר לך למה מדברים על זה (לא מאמין בשכנוע).
1. מאותה סיבה שנאמר במסורות אצלנו "והגית בה יומם ולילה" – הטבע הוא ששוכחים – בגלל זה שאפו נוסף לדורין שהיא לוקחת את המסר וחוזרת עליו בניואנסים שונים – קונטרה לפרסום בתרבות הצריכה.
2. אולי נשמה טועה שנכנסת לפורום במקרה תתעורר ותתחזק.
ישנם אנשים והם די רבים שללא עבודה הם יחושו אבודים ולא ידעו מה לעשות עם הזמן הפנוי בשבילם ,העבודה זו מסגרת כמו תיכון או צבא ,הם חושבים שללא עבודה הם יקמלו וימותו .
אישית הגעתי לשוק ההון ולהשקעות מכיוון שהפסקתי לעבוד והתפנה לי זמן ללמוד את הנושא.
קאטו הזקן:"ואני עדיין חושב שצריך להרוס את קרטגו"…אך אך קאטו הזה היה מלך!!!..חסרה לנו היום הנהגה כדוגמת:קאטו המלך!!!!!
"Ceterum censeo Carthaginem esse delendam"
"יתרה מזאת, אני סבור שאת קרתגו יש להשמיד".
דרך מצוינת לסיים כל נאום בסנאט.
🙂
קאטו הזקן התנגד לתהליך ההלניזם שעבר על רומא בזמנו. הוא פחד כמובן גם מקרטגו. בסוף בזכותו גם קרטגו וגם קורינטוס הושמדו באותה שנה 146 לפני הספירה. באותה תקופה ניצל עם קטן את עליית רומא לזכות בעצמאות לאחר מאות שנים. לאחר מאות שנים אימצו הקיסרים האנטונינים (בינהם מרקוס אורליוס) את התרבות היונית לליבם. מאוחר יותר אימץ קונסטנטינוס גם את הנצרות שבתחילה היתה יהודות ליצוא. השמרנות של קאטו הזקן לא כל כך עבדה בטווח הארוך. קטאו חי ברפובליקה ואם היה שומע שקראו לו מלך היה נעלב עד עמקי נשמתו. 🙂
דורין,גיא, like ! (דורין, יש מצב להוסיף כפתור כזה לטוקבוקים?)
מסכים עם כל מילה ומילה. לגבי דיוני הכשל הלוגי שהועלו, לדעתי הכשל נובע מהחלוקה הברורה, של אלו שמסכימים עם דבריך וחיים כך [או שואפים לכך] לבין אלו שנלחמים עם עצמם בקושיות כדוגמת "האם זה בכלל אפשרי? מה יקרה אם?" עמוסי ספקות ודילמות מהפחד לגלות שאפשר אחרת, או במילים קצת פחות עדינות "מגלים ששיקרו להם כל החיים" על מה נכון ומה לא. לדעתי יש להפריד את נושא החופש מעבודה בין שכיר שרק צריך להעביר את השעות החודשיות בעבודה [וממש לא משנה לי מה המקצוע שלו] לבין עצמאי ש"עושה לביתו", מנהל עסק שנוגע בתחביביו ומאידך גם אינו מוטרד מכך שהעסק יקלע לקשיים… קרא עוד »
שאלה לדורין:
לא קשורה לנושא הפוסט אבל בכל זאת
מה התשואה הממוצעת הרב שנתית של מודל הארי בראון ? איפה מוצאים אותה?
נסי כאן
למה אין את הפוסט הזה בארכיון? יש עוד פוסטים כאלה שלא נמצאים בארכיון? אשמח לדעת איך אני מוצא אותם 🙂
היי דורין:ואני אשאל אותך זאת:בשביל 4.7% כדאי את כל החלוקה הזו??!…ומודלים למיניהם?!…ואפרט:אני בפנסיה כבר 10 שנים,מגיל 40(לשמחתי)..אני מבין טוב בשוק ההון(לצערי..(-:…)…הלא כדאי לשים את כל הכסף בשקל צמוד מדד,ל-30 שנה!..תקבל לדעתי תשואה גבוהה יותר מזו…ובלי חוסר שעות שינה,בלי מתח,ובלי עמלות,ובלי חלוקת כספים בלתי נלאיית!!!… נ.ב-למה כתבתי לצערי?…כשכתבתי שאני מבין טוב בשוק?…כי זה רק דפק אותי מבחינת תשואה!..עשיתי המון פעולות,והימרתי לצערי(הייתי בתחילת דרכי והתלהבתי)…עד שפתאום נרגעתי והפעלתי מחשבה:שמתי את כל כספי על שקל+מדד:האמינו לי:תענוג!!!!..רק מהריבית דריבית אני עומד על 6% תשואה שנתית!…מ-2004….בלי עמלות,בלי בתי השקעות,בלי זהב,בלי מניות,בלי כאב ראש,ובלי חשש למפולות…ןהכי חשוב:חופשי…. אשמח לתשובות ..והכל מחיוב לא משלילה..כן?… נ.ב-יש לך בלוג… קרא עוד »
איפה אפשר לקבל מדד+ 4.7% לשלושים שנה?
אפילו קרנות פנסיה ותיקות לא מבטיחות זאת היום.
בשנת 2004 לזכרוני היה אפשר לקנות גלבועים( אגח צמודות מדד) לטווח ארוך ( שלא עלה אז על 10 שנים) ולקבל תשואה צמודת מדד של חמישה אחוזים. בשנת 2000 היה אפשר להיכנס לסופר ובסניפומט להפקיד הפקדות בסכומי לא גדולים לשנתיים ולקבל 7.75 צמוד למדד. בסוף 2002 שדיברו שישראל תהיה כמו ארגנטינה והדולר כמעט הגיע ל 5 שקלים היה אפשר לקנות שחרים( אגח לא צמוד) לטווח ארוך בתשואה של 13 אחוז וגלבועים ביותר מצמוד פלוס 6. ( מדד המעוף הגיע לשפל של 294) מן הסתם מחירי הדיור היו בשפל והמשכנתאות מאד יקרות. החיים לחסכנים האירו את פניהם. אלון המצב היום שונה… קרא עוד »
איפו קונים טחינה ועגבניות מרוסקות בכמויות גדולות (בר"ג ת"א)?
כחלק מחסכנות, אני מצליח רוב המוצרים לקנות בתפזורת, אבל על טחינה ועגבניות מרוסקות אני משלם
המון כי הם באים (מקסימום) באריזות של קילו….
למשהוא ניסיון בלקנות לבית טחינה בדליים, ועגבניות מרוסקות?
איך מסעדות קונות עגבניות מרוסקות?
שלכם, בתודה.
לגיא!…אכן לקראת סיום…אבל לא זו היתה מטרת תגובתי:אלא למה ללכת רחוק,ולסכן את כספך…?!
ןבלי שום קשר,אני מחכה בקוצר רוח למצב שהריבית תעלה…ואז נגיע לאותו מצב של ריבית צמודת מדד אטרקטיבית.והרי האג"ח הממשלתי מנופח כבר עד כדי פיצוץ!….אני לא רואה שום השקעה אטרקטיבית כרגע חוץ מ-stock picking…אבל לשם כך צריך להיות מקצועיים.
תגובה לרון – בהקשר של עבודה כבסיס לתחושת ערך עצמי – אם הבנתי נכון האג'נדה של דורין לא פוסלת עבודה כמקור לתחושת ערך עצמי רק בגלל שזה "עבודה" והיא אלרגית לעבודה… היא פוסלת את ה"עבודה" כמקור עיקרי של פרנסה ואת התלות הקיומית והרגשית שנובעת מכך. אבל אדם כמו הפרסומאי גדעון עמיחי למשל שתמיד מעיד על עצמו שהוא עושה רק את מה שהוא אוהב ואחרים קוראים לזה "עבודה" נמצא במצב אידיאלי. הוא באמת עוסק במה שהוא אוהב (כלומר את רוב עיסוקיו הוא היה עושה גם ללא תשלום או אילו זכה בפיס) ולמזלו גם מתפרנס מזה היטב. במקרה כזה האדם שואב גם… קרא עוד »
Orly
הגיוני, מסכים איתך למעט ההנחה שדורין לא אלרגית לעבודה.
לרון – כשאנחנו כותבים כאן "עבודה" הכוונה היא לעיסוק שאנחנו עושים/מבצעים אך ורק בגלל הכורח להתפרנס ואך ורק בגלל שמשלמים לנו עליו. בהקשר הזה דורין בהחלט אלרגית לעבודה וכך גם אני ורוב האנשים. זה לא עצלות גרידה, אלא תיסכול וסלידה טבעית מהאילוץ להוציא את כוחותי וזמני (קרי – רוב חיי) על דברים שאני שונא. לעומת זאת אדם יכול לפעול בחריצות ופרודוקטיביות מדהימה על דברים שהוא אוהב ושמבטאים היטב את אישיותו וגם להתפרנס מזה (או שלא). ברברה סטרייסנד עבדה קשה ואינטנסיבי מאוד רוב שנות חייה (וגם עכשיו) אבל על דברים שמבטאים בצורה אותנטית את כישוריה ונשמתה. היא ברת מזל. רובנו פשוט… קרא עוד »
מדוייק.
האם גם מתוספת אצלך תחושת האשמה הקפקאית המתמדת שמעצם העובדה שאנו קיימים במשרד אנו נאשמים במשהו שאין סיכוי שנתודע אליו? ואם נתוודע אין סיכוי לצאת זכאים? ( או שזה רק אני?)
כבר בכמה אירגונים גדולים אני רואה את השיטה שבה מגלגלים תפוחי אדמה לוהטים מאחד לשני. אני יודע להתמודד – יש זרגון שלם של שפה אירגונית מכובסת – אבל זהו הספיק לי.
אור-לי, כל עוד מצאת משהו מאתגר שגורם לפרודוקטיביות אישית, מצויין. אפשר גם בעבודה. קל לנו לחשוב שלזמר, שחקן, סטיב ג'וב ומוסקאי "קל" יותר אך זה רק הדשא של השכן. בכל תחום שתתמקצעי, תצטרכי לעבוד קשה ולהתמודד בעולם תחרותי. אני רואה מסביב הרבה אנשים שמתלוננים על העבודה, האנשים שמגלגלים את תפוח האדמה ומתפלאים שמשעמם להם בעבודה.אני מאמין שישעמם להם גם ב"חופש". מהנסיון שלי, ככל שאתה לוקח את התפוח אדמה ומטפל בו לעומק, כך אתה מסופק ומגלה תובנות מעניינות, תובנות ששווה גם לעבוד בחינם בשבילם. ולא רק לקחת את התפוח אדמה כשנותנים לי, אני מסתובב בכל המחלקות רואה ושמח לקפוץ למים כדי… קרא עוד »
רון. (בחיוך) שוב את מתחיל עם השפה האירגונית – "פרודוקטיביות אישית" – אני לא שואף להיות מוצר או להגדיר את עצמי דרכו. אני לא מרגיש צורך ל"התמודד בעולם" או להתמודד איתו" – אם העולם הוא ים אז אני גל בים שהוא חלק ממנו. אני מבטיח לך שאם אצא מהמרוץ יישארו לך מספיק אנשים אחרים ל"התחרות" בהם. זה לא כל כך מעניין לי להתחרות איתך בטיפול בתפוחי אדמה לוהטים ולכן אני "בורח". אני דווקא מאד שמח שיש מי שמוכן לטפל בהם במקום ללכת לים – לי יהיה יותר שקט שם. במקומך הייתי שואל את עצמי למה אני צריך ש"כוווולם" יאמצו את… קרא עוד »
לא מיציתי את הנושא ולכן – חפירות אחרונות בהחלט 🙂 . זה קצת ארוך – אבל שווה . double bind הינה דילמה רגשית מצערת בתקשורת שבו לאדם (או לקבוצה) מועברים מסרים סותרים שאחד שולל את השני. זה יוצר מצב שבו תגובה מוצלחת למסר אחד מחייבת תגובה שלילית למסר האחר (ולהיפך) , כך שאוטומטית האדם יטעה ללא קשר לתגובה. ה double bind מתרחשת כאשר האדם לא יכול להתמודד עם הדילמה הטבועה, ולכן אינו יכול לפתור אותה ולא לבטל את המצב. ה double bind מנוצלת כצורה של שליטה ללא כפייה, השימוש בבלבול מקשה להגיב ולהתנגד. דוגמא : אתה חייב (מודגש) לעבוד אחרת… קרא עוד »
תיקון שגיאת כתיב שלי… גרידא (ולא גרידה).
זה בסדר. אני לא הייתי מבין אם זה היה כתוב נכון.
לגיא – היתה תקופה קצרה שבה עבדתי כפקידה ולא יודעת אם הרגשתי נאשמת במשהו אבל הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להצדיק את קיומי ולרצות את הבוסים. ידעתי שזה זמני ושאם אשאר הרבה זמן אצא מדעתי או שיעיפו אותי לפני כן. גם היה לי ברור שמי שמחזיק מעמד לאורך שנים הוא או קונפורמיסט בנפשו או אחד שהאלטרנטיבות שיש לו גרועות בהרבה. מרגע ש"גיליתי" שאורח חיים מחושב וחסכני ביותר משחרר אותי מהכורח לעבוד כל כך הרבה רווח לי. זה פשוט עניין של סדרי עדיפויות. שווה לי להיות נטולת אייפון ובתמורה לזה לא לעבוד כ- 3 שבועות, שווה לי לא לשתות קפה בבית… קרא עוד »
מחוויה שלילית במקום עבודה חבל לותר ולהשליך על כל מקומות העבודה.
עכשיו אחרי שהכרת את עצמך במקום אחד, אפשר לחפש עיסוק מתאים יותר?
גם כשמוצאים מקום עבודה חביב ונסבל יחסית – כל עוד לא מדובר בעיסוק שאני מתחברת אליו עד כדי כך שהייתי עוסקת/עובדת בו גם בחינם (אילו הייתי מיליונרית) זה עדיין בגדר עבודה שאני מעוניינת לעבוד בה כמה שפחות ולשם כך שווה לי לצמצם את הוצאותיי למינימום האפשרי. לסיכום – מבחינתי המישוואה היא פשוטה: ככל שהעבודה שממנה אני מתפרנסת יותר גורמת לי לסבל – כך שווה לי יותר לחיות יותר בצימצום וחיסכון כדי שאוכל לעבוד בעבודה המאוסה כמה שפחות (למשל כמה שפחות מישמרות כמלצרית או מוכרת בחנות). ולעומת זאת אם יצליח לי להתפרנס בשפע מעיסוק שאני ממש מחוברת אליו – עדיין אחסוך… קרא עוד »
סוף סוף סוף……………………………………………………………………………………………………………סוף,
מצאתי כמו שאמר ביאליק-בהקשר אחר, את הבלוג הזה על תכניו -"כמים קרים על נפש עייפה".
קצת שפיות מול כל ההמון במדינה הזו שהפך להיות "אהבל"-עבד של סמארטפונים רשתות חברתיות ערוץ
2,סטאטוסים חברתיים,והשתעבדות פסיכולוגית, מנטלית, פיזית, רגשית, לשלטון התאגידי..
גם אני חשתי כך
האור לא בא מן ההפקר כמו שאתה בטח יודע…. 🙂
אנשים רבים חושבים שעוצמה באמצעות ממון היא כח ולא מקדישים זמן לאיכות חיים טובה, מספקת ומסתפקת.
ההמצב האידיאלי כאשר עבודתו של אדם זה גם התחביב שלו, בדרך כלל זה קיים אצל מעטים, אך כשאדם מקדיש, בין היתר, את חייו לתחביב שלו או לתחביבים שלו, הוא מוצא בזה משמעות לעצם קיומו.
טנשים שוכחים את האמצע. אפשר לעבוד גם חצי משרה או משרה מלאה אבל לא בטירוף ולקבל משכורת לא גבוהה. לשלב בין הכנסה מעבודה ושעות פנויות.
ויותר מכך, זה נותן את החופש לעבוד במשהו שממש אוהבים. (אוהבת לצייר? תמכרי ציורים. גם אם זה יכניס קצת, הלא מדובר בעבודה מהצד. אוהבת מתמטיקה? תני שיעורים פרטיים)
חשבתי על השיטה שלך. שהיא מעניינת ועובדת נפלא בשבילך. אבל את עומדת על כתפיהם של האנשים העובדים שבלעדיהם לא היית מסוגלת לעשות את מה שאת עושה. הרוב הפראייר שקוטף את הפירות שאת אוכלת ויוצר את המזון. הרופאים, אנשי המחשבים שפיתחו את התוכנות והאתרים שאת מבלה בהם את זמנך. אנשים שהקדישו את חייהם ללימודים והמציאו דברים המשמשים אותנו. ואפילו ההורים אשר מגדלים את דור העתיד של נותני שירות, פועלים, מהנדסים ורופאים. זאת לא האשמה, זאת זווית ראיה בשבילך ובשביל הקוראים. בשביל מיעוט לא יצרני יש צורך ברוב יצרני.
[…] עם זאת, כפי שכותב הקורא הנבון גולי, ישנם פתרונות אמצע. לפני שאתם שוברים את הכלים, עוברים לגור במאהל ארלוזורוב […]
[…] ככל שאני מבינה, יש מי שמרוץ העכברים מעייף אותם עד כדי תחושת מחנק. אחרים מעוניינים להתפתח, […]
לא חייבים להפסיק לעבוד, מי שרוצה להמשיך שימשיך, המטרה היא לא לייצר תלות בעבודה, ובכסף שמגיע ממנה. לחסוך מספיק כסף ולהשקיע נכון כדי לא להיות תלויים בעבודה. יש הבדל גדול בין להיות בעל חובות ובלי חסכונות ותלוי במשכורת החודשית לבין להיות אדם עובד ובעל חסכונות נאים וללא חובות. יש מלא נשים שנשארות עם בעלים בגלל תלות כלכלית, האם זה מצב אידאלי? ממש לא, זוגיות טובה קיימת רק כשאין תלות הדדית מכל סוג, ואותו הדבר עם מקום העבודה. יש הבדל בין ללכת לעבוד בפחד לבין ללכת לעבוד בשמחה ומתוך בחירה. כמו שזה נראה, גם הסולידית עובדת, ועוד בעבודה שעוזרת לאנושות. אני… קרא עוד »
אז איך מצמצים הוצאות ?
אין טעם בלרשום על כל פוסט "מדהים, גאוני". אבל כמה שאני רוצה לעשות את זה.
יקרתי, איך את יודעת לנסח כל כך יפה את מה שמסתובב לי בבלאגן מוחלט בראש. כשקראתי אותך מזמן לפני שנה שנתיים על חסכנות גם אני נמנתי על המרימים גבה ופוטרים את הרעיון בהינף יד..קמצנית.בעיה מולדת. אבל אז כל כך התחברתי לענין החופש והחיים שקודם כל התפטרתי!…. לא חיכיתי לחסוך שיהיה לי ממה לחיות, אדיוטי נכון? כי ככה התנהגתי בקניון, רציתי?-עכשיו. אז אני רוצה חיים – עכשיו. ואז אין לי ברירה 🙂 אני חוזרת אליך ללמוד איך חיים מפחות, והפלא ופלא לא רע לי עם הפחות הזה, הפיצוי של הסבל שאמרת.. וזו אני..שמודדת אנשים לפי מכוניות ונשים לפי יהלומים. התהפכו היוצרות.… קרא עוד »
[…] שואפים לעצמאות כלכלית כיוון שמאסו ב”מרוץ העכברים” ואינם מעוניינים להיות תלויים כל חייהם במשכורת […]