זה לא מדוייק, יש פסיכולוגים שמטפלים בגישת
CBT שהיא מאוד אפליקטיבית, כלומר הם יתנו לך 'שיעורי בית' לעשות בין טיפול לטיפול וינחו אותך באופן מאוד קונקרטי. אולי זה מה שמתאים לך. כמובן שיש צורך למצוא את המטפל שנכון
לך.
קראתי על הטיפול, נשמע לי כדבר ששווה לשקול. הבעיה שלי היא שאין לי דרך אמיתית למצוא מטפל, כן פניתי להורים שלי שהתייעצו עם חברים שלהם, ודרכם הגעתי לפסיכולוג איתו נפגשתי בעבר. יש לך רעיון מאיפה להגיע למטפלים הנכונים האלו?
אני לא פסיכולוג, אבל התחושה שלי שאתה במסלול חיים, עבודה, משפחה ציפיות ממך, ציפיות שלך מעצמך.... שלא נוח לך, תנסה לחשוב מה יעשה לך טוב, איזה שינוי בהשוואה למציאות היום יומית שלך יעשה לך טוב (מבלי להתחשב במשפחה, חברים, חברה). כאשר תמצא כיוון שיעניין אותך, תתמקד בו, הוא יחזיר לך את החיוניות, תשוקה וחדוות החיים.
אף מנטור בעולם לא יכול לעזור לך אם אתה לא תעזור לעצמך !
אני רוצה לספר לך על מקרה אישי, הבן הצעיר שלי, נפצע בפעילות מבצעית, נכה צה"ל, מוכר כפוסט טראומתי... הוא סיים שיקום של שנתיים, נרשם ללימודים בבינתחומי, הכל נראה תקין, לאחר מספר ימים, הוא הודיע לנו שהוא לא מסוגל ללמוד בשלב זה של החיים, אני ואישתי כעסנו, והתאכזבנו, הפסיכולוגית שמשרד הביטחון מספק לאישתי, אמרה לה שאנחנו צרכים ללמוד לשחרר, לתת לו את הזמן לחזור לעצמו ולא להלחיץ אותו. כחלק מהשיקום שלו הוא התחיל להתאמן בטיפוס על קירות, כיום הוא בנבחרת הנכים של ישראל, הטיפוס עושה לו טוב, והוא החל לעבוד בחצי משרה היכן שהוא מטפס, הוא ממש מאושר היום (טוב, סופסוף אישרו לו גראס רפואי והוא יכול לישון בלילה), ואנחנו למדנו כהורים לשחרר ולתמוך בו. אני חושב שבשלב הזה של החיים מומלץ שתתמקד במה שעושה לך טוב.
הסיפור מעורר השראה. אני חושב שכן עשיתי שינויים כדי להתאים את מסלול החיים למשהו שתואם את תחומי העניין שלי.. יש לי מטרות די גדולות בחיים ואני הולך להשיג אותן, אבל חוסר החיוניות כרגע בעוכרי. אבל לחלוטין עדיין לא מצאתי את תשוקת חיי, את זה אני אמשיך לחפש.
קודם כל-
קבל ממני חיבוק אוהב
! (דרך המקלדת)
ב. הרבה אנשים
בגיל הזה (שלהי שנות העשרים) חווים ירידה כלשהי בשמחת החיים ו/או במוטיבציה.
(אולי זה קשור אפילו להורמונים, אך קצרה דעתי)
גם לי יש שני חברים ששיתפו אותי (ואני משער שיש רבים שלא מספרים)
אני בתור חבר יעצתי להם להפסיק לבחור תעסוקה לא רק לפי
כישורים לוגיים (אותו המקום שבו הם עובדים)
וכנ"ל לגבי עצם מסלול הלימודים- לא לעשות רק את מה שמקובל וכו.
אלא - מקום שממלא אותך, ואתה מרגיש בו ממומש (בתוך הלב) , ומגיע מאושר לעבודה/מהעבודה.
אישית, אני כנראה גם הייתי אמור להיות במצבך.. לולא הקשר שלי עם בורא עולם (באמצעות אורח חיים מאמין)
+עובדת היותי נשוי (מגיל 21), ואב ל2 יצורים כה זעירים, והמסירות שלי כלפיהם [מתישה ו]ממלאה את חיי בתוכן.
קודם כל - תודה
הבחירה בתעסוקה היא מבחינתי עוד אלמנט בחיים, ואני משתדל מאוד לנצל את תקופת הצעירות שלי כדי לאפשר לי לבחור את תעסוקתי בשנים שיבואו אחרי. אני מסכים מאוד עם הדעה שלך ושל רוני שהגיב מעל, ומציאת העבודה האמיתית והנכונה לבן אדם היא כנראה אחת מהמשימות היותר חשובות שיעשה בחיים..
אבל - את התחום בו אני עוסק אני די אוהב, ועוסק בו מגיל מאוד צעיר, ככה שתחושת הבטן שלי היא שרק אם תבוא אלטרנטיבה אחליף אותו, ולא אצא כרגע לחיפוש אחר משהו שכזה.
אני חושבת שהדעה שלך מבוססת על הבנה מוטעית של ההכשרה שעובר פסיכולוג קליני. נכון שהוא לומד מספר תארים באוניברסיטה, אבל התארים האלה הם לא רק לשבת בכיתה וללמוד תאוריות, אלא המון המון התנסות מעשית - גם במהלך התארים עצמם, החל מהתואר הראשון, וגם לאחר מכן בשלב ההתמחות שאורכת מספר שנים, ולאחר מכן במשך שנות הנסיון שלו. לאורך כל הזמן הזה פסיכולוג מקבל הדרכה מפסיכולוגים מנוסים הרבה יותר ממנו, באופן רצוף, לגבי המטופלים שלו, מה שאומר שהוא צובר עוד עשרות שעות הדרכה נוספות בחודש, במשך שנים רבות. בנוסף הוא גם מתמחה בבית חולים פסיכיאטרי ובדרך כלל עובד בכל מיני מקומות ציבוריים, מה שמאפשר לו להחשף למגוון בעיות ותופעות ולדעת לזהות טוב יותר מה המטופל צריך.
תשווה את זה ל"קואוצ'ר" שאולי למד קורס במכללת שקר כלשהו שמלמד "קואוצ'ר" אחר שהחליט שהוא יכול לפתוח מכללה, ולא עבר שום הכשרה מסודרת, אין לו נסיון בכלל בעבודה בתחום במקומות מפוקחים וציבוריים. בגדול הוא מישהו שאולי יש לו כשרון בלעזור ולייעץ, שזה לא דבר לזלזל בו, אבל הכשרה אין לו כמעט. בין השאר, וזה מדאיג במיוחד בעיני, אין לו נסיון או הכשרה בלזהות מתי הוא עושה משהו שעלול לגרום נזק.
בלי קשר לכל זה, כימיה עם המטפל ולא משנה מה ההכשרה שלו היא דבר מאד חשוב. אם הרגשת שאין לך כימיה עם הפסיכולוג שניסית אולי כדאי לך לנסות מישהו אחר. אבל בכל מקרה ועם כל אחד, אם לא תעז להעלות את מה שמעכב אותך יהיה לך קשה מאד להתקדם. זו דעתי.
מסכים, אחרי קריאה נוספת של הדברים שלי הבנתי שמשתמע שאני פוסל את הפסיכולוגיה המודרנית. אני לא, וכנראה שאליה אני אפנה, בין היתר תודות לפוסט הזה ותגובותיכם.
סקרנת אותי. התרצה לפרט?
סלח לי, אבל מי שמגיב תגובה מאוד קיצונית נגד, הוא מטומטם, שלא מבין איזה נזק הוא יכול לגרום. אינני אומר שאתה צריך טיפול פסיכיאטרי. אבל, זה לחלוטין דבר לגיטימי, שעוזר להרבה אנשים, ולא צריך לפחד ממנו. ובכלל זה משהו שכדאי לדבר עליו עם איש מקצוע.
---
עוד אני רוצה לציין, שהתקופה שבין סוף גיל ההתבגרות לסוף שנות העשרים, מאוד משמעותית לתפיסת העצמי. הרבה מאוד אנשים חווים משברים בהקשר הזה.
אתן את דעתי האישית, כפי שאני תופס כרגע את הרדיוס אנשים שנמצאים סביבי ומקיפים אותי, כולל המרחב האינטרנטי(פורומים, רדיט וכו'). סף הריגוש שלי עלה בצורה דרמטית מאז ילדותי. סף הריגוש לחיים, לאנשים, להנאות החיים. התשובה הגיונית למשפט כזה היא - אבל התבגרת, ככה זה. אני חולק על הדעה הזאת, כי אני עד גם לילדים בני 5-15 שחיים בסביבתי שלדעתי חווים זאת גם. הוצפתי בכל המידע האפשרי דרך הטלויזיה, הפלאפון, המחשב. וכבר קשה מאוד "לרגש אותי". כיום ילדים נחשפים לפורנו בגילאים צעירים, גם אני נחשפתי. והוא השפיע על תפיסתי רבות. רוב התעבורה באינטרנט היא פורנו - זאת האנושות המשכילה והרוחנית שקראנו עליה בספרים? סרטים חולניים מציפים אותנו, הכל קיצוני, בוטה, מלוכלך, מגרה ודוחף את הרגש להיות אפל וכבוי. בפייסבוק מעלים סרטוני פיגועים, חיות מתות, עריפת ראשים, טילים. כמה הנפש יכולה להכיל?
הדברים שכתבתי עלולים להשמע מתבכיינים, אבל אני באמת ובתמים לא מבין איך אנחנו חיים ככה.
האם פסיכולוג יכול להשיב את הרוח? יכול להיות.. אני מתכוון לנסות כל דרך כדי לצלוח את החיים בעולם הזה בצורה טובה יותר.
תודה לכולם על התגובות.
