הספר
"כשניטשה בכה" של ארווין יאלום הוא בדיוק הספר שמדבר על זה... והוא ספר מעולה. ממליץ לך לנסות להתחבר אליו. אולי תבין דבר אחד או שניים.
חוץ מזה, תאמין לי שאני לא מתלוצץ לרגע כשאני אומר
ברצינות ש"אושר זה לחלשים".
הרי כולם יודעים, מבינים, בשכל ובהגיון שאף אחד לא הבטיח לנו אושר בעולם הזה. אף אחד.
והאם זה עולם מאושר בכלל?
אני חושב שלא. אני רואה עולם שבעיקר סובל, רודף, אוכל לעצמו את הראש, מכלה משאבים והורס.
כל אחד והחוויה האינדיבידואלית שלו.
אז מאיפה בכלל הגיע הרעיון הזה של "להיות מאושר"? (בודהא ביקש בעיקר לא לסבול, להיות מאושר לא היה בלקסיקון בכלל).
מאיפה המחשבה המוזרה הזו של "לנצל את החיים"?
החיים הם כמו רכב שמד הדלק שבו התקלקל. הרכב נוסע, אתה לא יודע מתי הוא יתקלקל, אתה לא בטוח מה המהירות המקסימלית שלו כי אך אחד לא נתן לך מפרט, אתה אפילו לא יודע מה בדיוק נפח המנוע, ואתה בטח לא יודע מתי באמת
יגמר לך הדלק.
עכשיו, בשביל לנצל את הנסיעה "עד תומה", אתה מתכוון לדפוק 230 בכביש המהיר רק כדי לדעת שניצלת כל דקה מזמן הנסיעה היקר שלך? או שאולי להאט?
אתה לא יודע כמה דלק יש לך. זה לא אומר שכל דקה היא חשובה וזה לא אומר שכל טיפת דלק היא קריטית. זו מחשבה שקיבלנו אותה מהסביבה, לא מעצמנו (ברוב המקרים).
אחד מחוקי החיים שלי היא לנסות לשים לב מה אני חשבתי לעצמי, באמת, לעומת מה הסביבה השתילה לי במוח. אני קורא לזה הנדסה סביבתית, ומבחינתי זה מה שזה כי אני מזהה כל כך הרבה פעמים מחשבות ורעיונות מאוד בולטים שאני יודע בוודאות שהאדם שמולי חשב והכיל אותן פנימה רק בגלל החינוך והסביבה שהראתה לו שזה אחלה.
אלו לא מחשבות שהוא נולד איתן. אלו לא מחשבות עצמאיות שלו. אלו רעיונות ומחשבות שהונחלו לו מהסביבה (כלומר, הסביבה אנסה אותו לחשוב אותן ולהתייחס אליהן ברצינות, והכי גרוע לחיות את חייו החד-פעמיים על פיהן). ההיקף של המחשבות והרעיות הללו הוא בלתי ייאמן ואי אפשר להתחמק מהדבר הזה גם אם פרט ספציפי הוא מאוד מודע וחד.
"לנצל את החיים" זו מחשבה כזו (מה זה בכלל לנצל?)... "מגיע לי להיות מאושר" זו מחשבה כזו (מה זה בכלל אושר)... "מונוגמיה היא הדבר היחיד ההגיוני" היא מחשבה כזו. ועוד מליוני מחשבות שכאלו.
לדעתי, הסיבה היחידה שאנשים בטוחים שאושר, האף שהוא מילה כללית, מעורפלת ונוזלית מאוד, מגיע להם, ורודפים אחריו כמו מטורפים (=maniacs) היא רק בגלל ההתניות החברתיות וההנדסה החברתית שעברנו מגיל 0. אותה אחת שאני מדבר עליה.
אני תולה את הסיבה העיקרית לצרכנות האושר הכפייתית הזו בצרכנות החולה והרקובה הזו של מוטיבציה (תעשיית המוטיבציה), אושר (תעשיית האושר), חיוביות (תעשיית המחשבות החיוביות) וכל תעשיית האופטימיזציה של החיים.... האמריקאים שיכללו את זה לרמה שבה זו באמת תעשיה (מוטיבציה הפכה למוצר, אושר הפך למוצר), עם לקוחות נותני שירות, מליארדי דולרים בסרטים ספרים ורעיונות פילוסופיים, מוצרים פיזיים כמו קנאביס, מליוני קאוצ'רים ומטפלים ברפואה משלימה, וכאלו שמראים לך שאם הם הצליחו אז גם אתה יכול ומה לא.
כל מה שאתה רואה סביבך בעצם.
אם לא למדת להפריד היטב בינך לבין הסביבה, אז בעצם כל מה שאתה רואה, כולל בעצמך פנימה, הוא תוצרים ישירים של התעשייה הזו.
כמו שכתב איתי זבולון - "
כולם נהיו פרופסורים לבאסה".
ולכן, אושר הוא לחלשים.
לגבי השאלה שלך - מכאן שלפי מה שהסברתי, היא לא כזו רלוונטית, היא חסרת תודעה משל עצמה ואין בה ממשות