"שני דגיגים צעירים שוחים בים ופוגשים לפתע בדג מבוגר. שואל אותם הדג: 'בוקר טוב ילדים, איך המים?' שני הדגיגים ממשיכים לשחות זמן מה, עד שבשלב מסוים שואל האחד את חברו: 'מה זה מים?!'"

כך פתח הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וולאס את הנאום המפורסם שנשא בפני בוגרי הקניון קולג' ב-2005, שלוש שנים לפני ששם קץ לחייו.

וולאס יצא בנאום הזה כנגד העיוורון הנרקיסיסטי של התרבות המודרנית, שמונע מאיתנו לחשוב ולראות את המציאות נכוחה: מי שסוגד לכסף תמיד ירגיש עני. מי שסוגד ליופי – תמיד ירגיש מכוער. מי שסוגד לכוח – תמיד ירגיש חלש. אנשים מנסים למלא את הריק הזה במרדף סיזיפי אחר כסף, יופי וכוח — ובעשותם כך הם שוקעים לתהום של חוסר מודעות, "מרוץ עכברים", שמונע מהם להבחין דווקא בדברים החשובים והברורים ביותר.   

הטיעון הזה מקבל משנה תוקף בתרבות שסוגדת ל"נורמליות".

אדם "נורמלי" בישראל 2014 מוציא רישיון נהיגה, לומד באוניברסיטה, קונה רכב פרטי, קונה דירה משלו, ממלא אותה ברהיטים, גאדג'טים, בגדים ומערכות קולנוע ביתי, ועובד ארבעים שנה כדי שיוכל לשלם על כל זה.

הוא יכול כמובן "לבחור": הנדסת חשמל או מדעי המחשב, צ'קפוינט או אינטל, פתח תקווה או ראשון לציון, ריבית קבועה או משתנה, סמסונג או אפל, אקסבוקס או פלייסטיישן, איקאה או דיזיין סנטר, טויוטה או מזדה, לשבת או לקחת, רודוס או סנטוריני .

אבל "חופש הבחירה" הזה הוא אשליה: הוא מוגבל לאופציות הקיימות בלבד. את הבחירה האמיתית – אם להיות חלק מהמעגל הצרכני-קרייריסטי או לא – רוב האנשים כבר בחרו מבלי לדעת. רובם כלל לא מודעים לאפשרות לפרוץ את המעגל. הדגיגים הרי לא מסוגלים לראות את המים.

לעיוורון קולקטיבי יש כמובן השלכות קולקטיביות. אנשים מאמצים דפוסי התנהגות כפייתיים רק כדי להיות "כמו כולם". כדי להיות נורמלי צריך להיות קיצוני. האירוניה הטרגית-קומית הזו מוצאת את ביטויה בחמש אובססיות מרכזיות.

1. אובססיית העבודה

היו זמנים בהם העבודה נחשבה לקללה, עונש שמימי שהוטל על האדם בגין החטא הקדמון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ב', ט"ו).

היוונים והרומאים הקדמונים סברו שעבודת כפיים משחיתה את הדעת וככזו מיועדת לעבדים בלבד. העבדים הם שנדרשו לספק את עושרם החומרי של בני החורין, על מנת שהללו יוכלו לעסוק ברוח, באמנות ובפוליטיקה. אדם שבחר לעבוד עשרות שנים מיוזמתו נחשב למטורף וזכה לבוז ולגינוי.

לעומת זאת, בעת החדשה, וביתר שאת בעקבות המהפכה התעשייתית, העבודה הפכה לפסגת הקיום האנושי. אנשים עובדים בין שמונה לעשר שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע, במשך למעלה מארבעים שנה. העבודה היא העוגן שסביבו רוב האנשים מארגנים את כל חייהם.

אם אתה בריא בגופך ובנפשך – מצופה ממך לצאת לעבוד. זה הדבר הנורמטיבי, הראוי, המקובל. לא עובד? משהו בך דפוק וחייך במידה רבה חסרי משמעות. כן, אפילו אם רוב העבודות בימינו חסרות משמעות לכשעצמן.

2. אובססיית הנדל"ן

השאיפה האולטימטיבית של האדם הנורמלי היא להשיג בעלות חוקית על גג וארבע קירות, וכמובן, ככל שהשטח התחום על יד הקירות הללו גדול יותר – כך טוב יותר.

זו הסיבה המרכזית לכך שאנשים ממהרים לקנות דירות בכסף שאין להם. זוג צעיר בן פחות מ-30 לא ימתין עד שיהיו לו את המשאבים כדי לעבור לדירה מסדר הגודל של הוריו; במקום זה, הוא ישתמש בכספם של אחרים (ראו "אובססיית האשראי" להלן) כדי לקנות את הדירה הגדולה ביותר שיוכל למצוא.

הרי האושר, כך נדמה, נמדד במטראז' רבוע, במספר החדרים ובמספר האסלות. מי שיכול לקנות דירת 5 חדרים יקנה דירת 5 חדרים, אפילו אם הוא זקוק בפועל רק ל-2 חדרים. כנראה שזו הסיבה שאף קבלן במדינה הזו כבר לא בונה דירות קטנות.

רבים רואים בבעלות על דירה בבחינת חלום חיים, ולכן מוכנים הם לקחת על עצמם את הוצאות הכרוכות בהגשמת החלום הזה, גם אם המשמעות היא ויתור מוחלט על עצמאותם הכלכלית בעשרות השנים הקרובות.

פתרונות אחרים – לקנות דירה קטנה יותר, לשכור דירה, לגור עם שותפים, לגור זמנית אצל ההורים, לעבור לפריפריה, לגור בקרווילה, בקרוואן או באוהל מונגולי – נחשבים לנורמלים פחות (לפי הסדר), ולכן בדרך כלל נפסלים על הסף, הגם שכולם עונים על הצורך האנושי הבסיסי למקלט.

3. אובססיית המכונית

האדם הנורמלי סבור שלא ניתן להסתדר בלי רכב פרטי צמוד, ולכן חותר מגיל צעיר להשיג אחד, גם במחיר של 20% מהוצאותיו השנתיות.

הבעלות על רכב מייצגת עצמאות של ממש – החופש לנוע ממקום למקום במהירות, ביעילות ובקלות. או כך, לפחות, היה בעבר, לפני שלכל אחד ואשתו היה רכב צמוד .

כשאדם מבלה שעתיים מחייו בפקקים — בבוקר ובערב — רק כדי לקנות דברים ולהרוויח את הכסף בשביל לקנות אותם – משהו בעצמאות הזו הולך לאיבוד.

השיעבוד לרכב הוא דוגמה קלאסית למותרות שהפכה לרצון שהפך להרגל שהפך לצורך. כשאנשים תלויים ברכב כדי לגמוא כל מרחק גדול מ-500 מטר גופם נחלש וכך תלותם במכונה היקרה הזו רק הולכת ומתעצמת.

מי שבוחר שלא להצטרף לפסטיבל המוטורי הזה, מוותר על רכב פרטי ואף נמנע כליל מלהוציא רישיון נהיגה – נחשב, איך נאמר, לקצת פחות נורמלי. גברים שעושים זאת בכלל נמצאים בבעיה, מפני שבימינו רכב פרטי הפך לכלי מרכזי בתהליך החיזור.

4. אובססיית השופינג

עבור האדם הנורמלי, שופינג הוא תחביב לגיטימי,  עד כדי ש"חווית הקנייה" חשובה לפעמים מהמוצר עצמו.

אנשים מביעים את עצמם באמצעות המותגים שהם קונים: הבגדים, המכוניות, הרהיטים, הגאדג'טים – מאפשרים להם לבטא סגנון, תרבות וזהות עצמית "יחודית". חלק מהמוצרים הללו יוצרים אשליה קצרת טווח של אושר. חלקם מאפשרים לומר: "אני שייך למעמד X, ואתה שייך למעמד X-1". 

שופינג נחשב לתופעה נורמלית, ואף רצויה, מפני שכשאנשים מוציאים כסף על הכלכלה צומחת ורמת החיים עולה.  

לסטטיסטיקאים הרי לא משנה שברוב המוצרים הללו לא ייעשה שימוש ממושך. רובם יוצבו בשלב הראשון באחד החדרים המיותרים בבית (ראו "אובססיית הנדל"ן"), לאחר מכן יאופסנו בבוידעם, בארון או במחסן ולבסוף יגיעו לאתר הטמנת פסולת, הגם שהם תקינים לחלוטין. 

5. אובססיית האשראי

מובן שעל מנת להגשים את ייעודו בהתאם לנ"ל, האדם הנורמלי נדרש לשלם הרבה מאוד כסף, בדרך כלל יותר ממה שהוא מכניס.

רוב האנשים רוצים הכל עכשיו ומיד – דחיית סיפוקים היא התנהגות מגונה בתרבות נורמלית – ולכן רובם זקוקים לאשראי, גם במחיר הקרבת עתידם הכלכלי.   

האשראי מאפשר לאדם הנורמלי לממן את הבית (משכנתא), את הרכב הצמוד (ליסינג פרטי) ואת השופינג (עסקאות תשלומים) גם אם אין לו את היכולת הכלכלית לקנות אותם מראש.

אנשים מתרגלים לחשוב במונחים של תשלומים חודשיים, ומתעלמים מהמחיר הכולל של המוצר. המשמעות היא שרובם משלמים הרבה יותר כסף על צרכים בסיסיים: שינה, תחבורה, קניית מצרכים…

ואם לא די בכך, ההתמכרות לאשראי מחייבת את רוב האנשים לעבוד עד להחזר חובותיהם, שנפרסים בדרך כלל על פני עשרות שנים. כשאדם חייב לעבוד, הוא לא חופשי. הוא חייב לבלות את זמנו עם עמיתיו לעבודה, ולא עם משפחתו וחבריו.

זה מים!

האובססיות הללו מזינות אלה את אלה.

האדם הנורמלי משתוקק לבית (אובססיית הנדל"ן) – אין לו די כסף, אז הוא לוקח משכנתא (אובססיית האשראי), מה שמחייב אותו לעבוד (אובססיית העבודה). כדי להגיע לעבודה הוא חייב רכב צמוד (אובססיית הרכב) , שגם אותו הוא מממן כמובן באשראי. החיים האלה מלחיצים: מדי פעם חייבים להשתחרר ולטוס לחופשה סינתטית בחו"ל או להתפנק בגאדג'ט חדש (אובססיית השופינג).

אנשים מקבלים את המציאות הזו כגזירה משמים. מדי פעם הם מתמרמרים בקולניות, אבל חוזרים למציאות הזו תוך זמן קצר.

מי שלא רוצה, לא חייב לחיות כך.

אני בחרתי לחיות אחרת. אני מינימליסטית מבחירה ולא תלויה בתרבות הצריכה כדי להיות מאושרת,  כדי להגשים את עצמי, כדי לפתור בעיות או כדי לבטא את מעמדי החברתי. אני מתגוררת בדירת 55 מ"ר שנמצאת במרחק הליכה/דיווש מכל מקום, כך שאין לי צורך ברכב פרטי. כל זה מקנה לי איכות חיים גבוהה במעט מאוד כסף. כה מעט, למעשה, שמעולם לא הייתי בחובות. במקום זה הצלחתי לחסוך תוך מספר שנים קרן גדולה מספיק כדי שלא אהיה חייבת לעבוד ולו יום אחד נוסף בחיי – אלא אם ארצה בכך.  

אפשר כמובן להמשיך לעבוד  כדי להשיג את דירת חלומותיכם, רכב חלומותיכם ואת כל החפצים שאי פעם חלמתם עליהם. 

הבחירה היא שלכם.