לפרוש אפילו מוקדם יותר: איך לשחרר את הפנסיה בלי קנס?

יש לפחות שתי גישות שאפשר לאמץ ביחס לחסכונות הפנסיוניים ארוכי הטווח שלנו (ובכלל זה, כספים בקרנות פנסיה, בקופות גמל לתגמולים ובביטוחי מנהלים).

את הגישה הרווחת אפשר לכנות "אדישות לא רציונאלית". זהו אותו שילוב פרדוקסאלי בין פטאליזם קצר-רואי מצד אחד ("לא תהיה לנו פנסיה…") לבין תלות קיצונית מאידך ("…ולכן נהיה עניים בזקנתנו").

הפטאליזם נובע ברובו מבורות, מחוסר היכרות עם שוק ההון, ומפוליטיקאים, עיתונאים ואקטיביסטים-מקצועיים שמנצלים זאת כדי לטעון שהשיטה נועדה לדפוק את כולנו ו/או שהמדינה התפרקה מאחריותה לעתידנו ומכרה את כולנו לטייקונים.

כתוצאה, אנשים מוכנים לצאת לרחובות במחאה על כך שטייקון זה או אחר עשה "תספורת חוב" על חשבונם, אבל לא טורחים לבדוק איך הפנסיה שלהם בכלל מושקעת, האם ועד כמה היא חשופה, למשל, לאגרות חוב קונצרניות, וכמה דמי ניהול הם משלמים על כל הסיפור.

התלות בפנסיה, בתורה, נובעת מכך שרוב האנשים כמעט לא חוסכים בשוטף – הם הרי עסוקים מדי בהזרמת אשראי צרכני לסגנון חייהם המנופח כבלון הליום שמגרד את תקרת הקניון. לכן החיסכון היחיד שצברו הוא זה שהמדינה כפתה עליהם לחסוך. כך הם מוציאם עצמם במצב השברירי להחריד שבו הם תלויים לחלוטין בחיסכון שהם עצמם משוכנעים בכיליונו הוודאי.

הגישה החלופית כלפי הפנסיה היא "אדישות רציונאלית". זו הגישה שאני דוגלת בה. בתמצית, כשאדם לומד לחיות טוב מאוד על מעט מאוד כסף, הוא יכול לחסוך הרבה מאוד מהכנסתו השוטפת. ככל שהחיסכון השוטף גדול יותר (והבוכטה בבנק / בית ההשקעות גדולה בהתאם), התלות בחיסכון הפנסיוני קטנה.

זה אומר שמנקודת מבטי, החסכונות הפנסיוניים שצברתי הם לכל היותר כרית ביטחון. אני לא מזלזלת בכסף הזה – אבל אינני תולה בו את חירותי הכלכלית. אני יודעת שאני יכולה לממן את מחייתי השוטפת מחסכונות שצברתי והשקעתי בעצמי. לכן, גם אם תחזיות האימים לגבי יציבותה של המערכת הפנסיונית והביטחון הסוציאלי תתממשנה – ובכנות, אני לא מאמינה שהן תתממשנה —  אני לא צופה שאצטרך לחטט בפחים כדי לשרוד (לא שיש משהו פסול בחיטוט בפחים :)).

באופן אירוני, למרות השוני ביניהן, שתי הגישות נובעות מאותו מקור: העובדה שכספי הפנסיה, בשונה מאפיקי חיסכון אחרים, "נעולים" לטווח ארוך מאוד, והיכולת למשוך אותם לפני גיל 60 מוגבלת מאוד.

הפטאליסטים רואים בפרק הזמן הארוך כר פורה לחוסר ודאות פיננסית ורגולטורית שצפויה לשיטתם להמיט חורבן על חסכונותינו. מבחינתם, אין סיבה לסמוך על הפנסיה – הרי ממילא הכסף לא יהיה שם כשנצטרך אותו. מה שחשוב זה הכאן והעכשיו, לא העתיד הרחוק. אכול ושתה כי מחר נמות.

הרציונאליסטים, לעומתם, מנצלים את העובדה שאין להם גישה, צורך או תלות מיידית בכספי הפנסיה כדי לנייד אותם למסלול ההשקעה האגרסיבי ביותר האפשרי (מסלול מנייתי), על מנת שיצברו תשואה מקסימאלית וימוסו באופן מינימאלי. בד בבד, הם מגדילים את שיעור החיסכון השוטף שלהם כדי שיוכלו לפרוש בהתבסס על חיסכון זה בלבד, הרבה לפני שמדינת ישראל והרגולטורים מטעמה "מרשים" לפרוש.

העובדה שהגישה לכספי הפנסיה לפני גיל 60 מוגבלת היא הסיבה העיקרית שאני לא כוללת אותם בחישוב השווי הנקי לצורך עצמאות פיננסית ופרישה מוקדמת.

כלל האצבע, כזכור, הוא שאדם נחשב לעצמאי פיננסית כאשר הסכום שצבר בחסכונותיו עולה על 300 חודשי מחייה (אחרי מיסים), לפי כלל ה-4%.  הסכום הזה צריך להיות מושקע בנכסים נזילים (הניתנים להמרה מיידית למזומנים —  למשל: מכירת ניירות ערך ברווח)  או בנכסים שמייצרים הכנסה שוטפת המכסה את הוצאות המחייה (למשל: דיבידנדים ממניות, ריבית מאגרות חוב, דמי שכירות מנדל"ן או הכנסה פאסיבית מעסקים). (*)

(*) חשוב: העובדה שנכס מסוים הוא נזיל, לא אומרת שאני חייבת לנצל את כולו לצורכי מחייה. מה שחשוב הוא פוטנציאל ההנזלה. לכן קרנות השתלמות, שהופכות נזילות שש שנים בלבד מיום פתיחתן ללא קשר לגיל המשקיע, כן נכללות בחישוב לצורך עצמאות פיננסית בגיל צעיר, אף על פי ששווה לדחות את פתיחתן כמה שיותר, מכיוון שהן מקנות פטור ממס רווח הון עד התקרה המוטבת. כך גם לגבי כספי הפיצויים.

מנקודת מבטה של בת 30 שמבקשת לפרוש הרבה לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק, כספי התגמולים בחסכונות הפנסיוניים (להבדיל מכספי הפיצויים הניתנים למשיכה בטרם עת) אינם מקיימים אף אחד משני התנאים הללו. מדובר בכספים שהעובד והמעסיק מפרישים מדי חודש, ושמהם צפויה להגיע הקיצבה החודשית בפרישה. לאור חשיבותם, הגישה לכספים אלה לפני המועד המותר בחוק מוגבלת, בין כסכום חד-פעמי ובין כקיצבה שאפשר לממן באמצעותה את הוצאות המחייה.

אם הפורשת הצעירה שלנו בכל זאת רוצה להסתמך על כספי התגמולים לצורך פרישתה, היא יכולה לחלק את מסעה לשני שלבים:

שלב א', במסגרתו חסכונותיה הנזילים (תיק ההשקעות החייב במס) אמורים לקיים אותה ממועד הפרישה המוקדמת ועד גיל 60;

שלב ב', במסגרתו החיסכון הפנסיוני שלה (שתפח בינתיים, לאחר שהושקע במשך כמה עשרות שנים באפיק מנייתי) תופס את ההובלה ומקיים אותה מגיל 60 ועד לכתה לעולם שכולו טוב, תוך שהוא מקנה לה (בשאיפה) קיצבה מוכרת בפטור ממס עד יומה האחרון.

מה שאי-אפשר לעשות זה להשתמש בתיק הפנסיוני (המיועד לשלב ב') כדי לממן את שלב א' (הפרישה הסופר-מוקדמת).

…או שמא?!

כשאני אומרת שהחיסכון הפנסיוני "נעול", אני לא מתכוונת שהוא כלוא מאחורי שבעה בריחים באי-נידח שכף רגל אנושית לא דרכה בו.

מטאפורה טובה יותר תתאר את הפנסיה כמוקפת בגדר תיל קוצנית וכואבת במיוחד, אך כזו שניתן, תאורטית, לדלג מעליה (גם במחיר דימום מסיבי).

ספציפית, כל "משיכה שלא כדין" מהחיסכון הפנסיוני – כלומר, משיכת כספים שנעשית לפני המועד הקבוע בחוק (בדרך-כלל גיל 60, כאמור), חייבת במס מינימאלי בשיעור של 35% (ובמקרים מסוימים עד תקרת המס השולי, כלומר 48% – הגבוה מביניהם). המס חל על כל ערך המשיכה: לא רק על הרווחים (כמו מס רווח הון) אלא על הסכום כולו, מהשקל הראשון!

כך שבעוד שטכנית מדובר במס, מעשית זו מעין סנקציה עונשית כבדה, או "קנס יציאה" דרקוני במיוחד, שנועד להרתיע אנשים מלעשות בדיוק מה שהמדינה לא רוצה שתעשו.

למרות הכאב בכיס, זה אומר שהאפשרות "לשבור" את הקופה, למשוך את הכספים ולספוג את הקנס — קיימת. אלא שלאור גובהו הקיצוני, ובהתחשב באובדן הטבות המס העתידיות, דעתי היא שמהלך שכזה כמעט תמיד יהיה אווילי ונטול הצדקה כלכלית.

אפשר לטעון שבהקשר של חתירה לעצמאות פיננסית, "שבירת" החיסכון הפנסיוני ואיחוד הכספים יחד עם תיק ההשקעות החייב במס, עשויים, טכנית, להגדיל משמעותית את החיסכון הנזיל ולקרב אותנו לאותם 300 חודשי מחייה נכספים הנדרשים לצורך עצמאות פיננסית. אלא שלטעמי, קנס של 35% הוא מחיר יקר מכדי להצדיק כלכלית מהלך כזה.  זה סכום ממש לא טריוויאלי לשלם רק כדי לפדות את הכסף שלכם.

מה שעשוי להועיל לנו, כסולידיים, הוא כלי שיאפשר לנו לעקוף את קנס היציאה ולמשוך ולו חלק מכספי התגמולים בטרם עת ללא סנקציה משמעותית.

ותאמינו או לא, יתכן שכלי כזה אכן בנמצא.

למי קראת מסכן?

"פנסיוני" של נדב טסלר הוא אחד הבלוגים הפיננסים הטובים ביותר בשפה העברית, ולבטח הטוב והמקיף שבהם בכל מה שקשור לניהול חסכונות פנסיוניים לטווח ארוך.

למרבה האירוניה, הפוסט הפופולארי והמטוקבק ביותר ב"פנסיוני" הוא דווקא זה העוסק בדרכים למשוך את כספי הפנסיה בטרם עת ללא קנס (וממש לא מתוך רצון לפרוש מוקדם!) .

נדב מונה בפוסט ארבע עילות, או "מצבי מסכנות", שבהתקיימם מואיל מחוקק המשנה לאפשר הן לעצמאים והן לשכירים למשוך ולו חלק מכספי התגמולים בטרם עת, ללא קנס של 35%, מקופת גמל לקצבה (בעברית: קרן פנסיה או ביטוח מנהלים) או מקופת גמל לתגמולים (בעברית: קופת גמל).

שלוש מתוך ארבע העילות (פטירה, הוצאות רפואיות גבוהות ונכות רפואית צמיתה בשיעור 75% לפחות) אינן רלוונטיות לענייננו, במובן זה שרוב האנשים אינם יכולים (ומן הסתם אינם רוצים) לתכנן על בסיסן לטווח ארוך.

אך ישנה גם עילה רביעית, והיא, דווקא, עשויה להיות רלוונטית לקוראי בלוג זה. זוהי עילת "מיעוט הכנסות", המעוגנת בתקנה 34(ב)(2)  לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964.

נדב מסביר:  "אם אין לשני בני הזוג הכנסה חודשית העולה על שכר המינימום במצב זה תשלם הקופה לעמית מהתגמולים העומדים לזכותו, סכום שהוא ההפרש שבין סכום ההכנסה המזערית לבין סכום הכנסות בני הזוג כאמור בהצהרה)."

מעניין!

זאת אומרת שכל עמית רשאי למשוך חלק מכספי התגמולים בפטור ממס אם הכנסותיו והכנסות בן זוגו נמוכים משכר המינימום במשק – שעומד 5,000 ש"ח בחודש עדכנית ל-2017. אם יש לבני הזוג ילד קטין, או אם מדובר במשפחה חד הורית, התקרה היא כפל שכר המינימום, כלומר 10,000 ש"ח בחודש.

הסכום שניתן למשוך בעילה זו הוא ההפרש שבין שכר המינימום החודשי לבין ההכנסה בפועל של העמית, מכל המקורות, באותו חודש קלנדארי. לדוגמה: אם אני רווקה ללא ילדים, הפסקתי לעבוד, והכנסתי החודשית מכל המקורות היא 2,000 ש"ח, אוכל לבקש למשוך מכספי התגמולים את ההפרש עד לשכר המינימום: 5,000-2,000 =  3,000 ש"ח. אם הכנסתי היא 0 ש"ח, אוכל למשוך את כל הסכום עד תקרת שכר המינימום, כלומר 5,000-0= 5,000 ש"ח, וכן הלאה.

את בקשת המשיכה בפטור ממס לא מגישים למס הכנסה, אלא ישירות לקופת הגמל או לחברת הביטוח עצמה. החברה תבחן את בקשת העמית, את הכנסותיו מכל המקורות (כפי שהצהיר עליהן בטופס ייעודי – טופס 159א — בצירוף מסמכים רלוונטים שיוכיחו את זכאותו ואת סך כל הנכסים שעומדים לרשותו), ותקבל החלטה אם לשחרר את הכספים תוך הפעלת שיקול דעת. מי שזכאותו למשיכת הכספים אושרה – פרטיו יועברו למס הכנסה.

כל בקשת משיכה תקפה לשלושה חודשים, אולם הקופה רשאית לשלם את ההכנסה המינימלית רק מדי חודש וחודש, לא כסכום חד-פעמי. לדוגמה: יחיד עם הכנסות של 0 ש"ח יוכל להגיש בקשה לקבל עד 15,000 ש"ח מדי 3 חודשים, כשבכל חודש ישוחררו לו עד 5,000 ש"ח.

אנחנו מדברים על 60,000 ש"ח בשנה שאפשר למשוך מכספי התגמולים ללא מס. עבור סולידי מיומן, זה הון תועפות. חתיכת "מצב מסכנות"!

נחמד, אבל למה כל זה רלוונטי אלינו?

ובכן, זהו ביטוי נוסף של אותו עיוות תפיסתי שכיח שלפיו עושר (ועוני) נמדדים במונחים של הכנסות והוצאות, לא לפי שווי נקי.

העיוות הזה מעוגן, עיניכם הרואות, גם בדיני המס והביטוח הסוציאלי בישראל. לפי ההיגיון הזה, למשל, אדם בעל חיסכון בן שבע ספרות ש"אוכל" את חסכונותיו אט אט בהחלט עשוי להיחשב "עני" או "מסכן" (על המשמעויות המשפטיות של המונחים הללו) ככל שהכנסתו השוטפת נמוכה מרף שרירותי מסוים.

ואכן, בהתחשב בהוצאות המחייה הנמוכות שלו, כמו ביכולתו לכסותן באמצעות כיסו העמוק בהתאם לצורך, בהחלט יתכן מצב שההכנסה השוטפת של הסולידי הטיפוסי (או זוג סולידיים עם ילד) שפרש/ו לפני גיל 40 תהיה נמוכה, אפילו משמעותית, משכר המינימום.

גם אם זה לא המצב,  לסולידים יש די גמישות ושליטה הן על צד ההוצאות והן על צד ההכנסות, כך שהם יכולים "להנדס" את ההכנסה הצפויה שלהם באופן שיוריד אותם אל מתחת לרף ההכנסה המזערית לאחר שיצאו ממעגל העבודה.

עכשיו – אני מודה שאינני יודעת עד כמה רחב שיקול הדעת של הקופות בבואן לשקול בקשות בסגנון, "היוש, אני אמנם יושבת על בוכטה רצינית, אבל לא מגיעה להכנסה מזערית, אז שחררו לי נא תזרים חודשי מכספי התגמולים שלי ואל תנכו ממנו אפילו שקל". ניסיונותי למצוא הנחיה רגולטורית למקרים חריגים מסוג זה באתר רשות שוק ההון העלו חרס. אולי חברים מהענף שקוראים שורות אלה יוכלו לשפוך אור בנושא בתגובות.

די ברור שמשיכות מקרן השתלמות, כספי פיצויים ומכירת ניירות ערך ייחשבו להכנסה שצריך לשקלל בחישוב לצורך משיכת כספי התגמולים בעילה של מיעוט הכנסות. כך גם כל הכנסה פסיבית (שאיננה מעבודה) כמו דיבידנדים, ריבית ודמי שכירות.

מה שכלל לא ברור זה אם כסף מזומן ששוכב בחשבון, שאותו אני "אוכלת", נחשב להכנסה לצורך זה. לפי החוק היבש (וככל שהקופות נצמדות לחוק היבש בפרשנותן) נראה שהתשובה שלילית!

כך שתיאורטית, אני יכולה לממן הוצאות של 7,000 שקל בחודש מאכילת חסכונות, ובנוסף, בהיעדר הכנסה שוטפת, לדרוש השלמה לשכר המינימום (עד מקסימום של 5,000 ש"ח) מכספי התגמולים.

בהנחה שכל זה אפשרי, מה אנחנו מרוויחים מהסיפור?

ובכן, מעל לכל, את היכולת לכלול ולו חלק מהחסכונות הפנסיוניים (כספי התגמולים) בחישוב לצורך עצמאות פיננסית.

המשמעות המעשית של כספי תגמולים נזילים ופטורים ממס היא היא קיצור של פרק הזמן שאדם צריך לעבוד, להרוויח ולחסוך כדי לצבור את החיסכון הדרוש לצורך פרישה מוקדמת. פחות עבודה = יותר חירות וזמן פנוי.

גם אם לא מושכים את הכסף בפועל, עילת מיעוט ההכנסות היא עדיין כלי בארגז הכלים שהפורש הצעיר יכול להביא במניין המקורות לצורך מימון המחייה בעולם שמחוץ למבוך העכברים. כלומר, זה מוסיף מימד חשוב של גמישות לתכנית.

בנוסף, העובדה שהמשיכה מוגבלת לתקרה של 60,000 ש"ח לשנה פירושה שברוב המקרים יישאר די כסף צבור בחסכון הפנסיוני שימשיך לצבור ריבית דריבית ולשרת אותנו בזקנתנו. זה שונה ממשיכה חד פעמית (בכפוף לקנס של 35%) של כל החיסכון הפנסיוני, שמשמעותה היא ריסוק המודל הדו-שלבי שתיארתי לעיל.

ועם כל זה, נותרת בעינה העובדה שהתכלית שלשמה קיים התיק הפנסיוני היא לספק הכנסה שוטפת אחרי גיל הפרישה המסורתי. הדרך הטובה ביותר להבטיח שהתכלית הזו תמומש היא לא לגעת בכסף הזה בשלב המוקדם של הפרישה.

עבור רוב האנשים פנסיה זה עסק רציני, לא זירה למשחקים אקספרימנטלים. משיכה בטרם עת, בין אם בפטור ממס ובין אם לאו, עלולה להיות הרסנית. האמירה הזו רלוונטית במיוחד למי שתלותו בחיסכון הפנסיוני גבוהה מאד.  אם אתם קוראים את הפוסט הזה וחושבים שמצאתם דרך מופלאה לממן את הצדפה ממנה תגיח כלת הבת-מצווש, את הלימוזינה לנשף של השמיניסט, או כל טירלול צרכנו-שופוניסטי דומה – טעיתם!

היוועצו באיש מקצוע בעל רישיון לפני כל שינוי בתיק הפנסיוני שלכם. אני לא כזו, ולכן הפוסטים שלי אינם מהווים ואינם יכולים להוות תחליף לייעוץ פנסיוני המותאם לצרכיו של כל אדם.