חיכוך מול סינרגיה

יש משהו אטרקטיבי בפשטותה של הגישה הטקטית, החד-מימדית, לפתרון בעיות.

הרעיון פשוט: מסמנים יעד לכיבוש (או בעיה לפתרון), מצמצמים את שדה הראייה לגדרי הבעיה הנבחרת, בוחרים בטקטיקה (לרוב אחת ויחידה), ומיישמים אותה בכל הכוח, בתקווה שדברים יזוזו.

נראה שרוב הניסיונות הפוליטיים לפתרון בעיות מורכבות מתנהלים במתכונת הזו. תהליכים פוליטיים מתנקזים בסופו של דבר לבחירה ויישום של אחד מתוך מספר מוגבל של אמצעים: לשפוך כסף על הבעיה (לדוגמה: בעיית העוני), להטיל מיסים (לדוגמה: בעיית הדיור) או להשליך אנשים לכלא (לדוגמה: בעיית הזנות).

הבעיה בגישה הזו, שבה האסטרטגיה נדחית מפני הטקטיקה, היא ההתעלמות מההשפעות המערכתיות שנלוות לכל פיתרון. כשהעקרון המנחה הוא כיבוי השריפות העזות ביותר, בזמן הקצר ביותר, קל להתעלם מ"נזק אגבי" שנגרם תוך כדי יישום הטקטיקה, כלומר: האפשרות שתהליך הכיבוי יצית שריפות חדשות.

קחו את "בעיית הזנות" לדוגמה. נניח שהסכם בין איש ואישה לקיום יחסי מין תמורת תשלום הוא תופעה חברתית ומוסרית מגונה שיש לבער.

עכשיו, סביר להניח שאם נפעיל נגד צרכני הזנות את מלוא עוצמתו של הדין הפלילי, מימדי התופעה אכן יקטנו, לפחות ככל שמדובר בלקוחות שומרי חוק החוששים מפני אימת הדין. אך במקביל, יישום הטקטיקה הזו יגרור שורה של בעיות חדשות:

• הפקרת הנשים ללקוחות מפוקפקים ואלימים שממילא מתעלמים מהוראות החוק.
• פגיעה בפרנסתן ובחירות העיסוק של הנשים.
• עיגון בחקיקה של התפיסה הפטריארכלית שלפיה הגבר הוא סוכן המוסר הבלעדי, ושלחופש בחירה של נשים (לרבות הבחירה לעסוק בזנות) אין משמעות אמיתית – צעד רגרסיבי המצוי בקונפליקט עמוק עם ערכי הליבה של 150 שנות מהפכה פמיניסטית.

כך, פתרון שנועד להגן על נשים העוסקות בזנות עלול, כתוצאה מצטברת של תופעות הלוואי שלו, להרע את מצבן.

 מפרספקטיבה מערכתית, הדיסהרמוניה ברורה. האפקט שלילי של תופעות הלוואי עומד בסתירה, ולמעשה מבטל, את התועלת מיישומה של הטקטיקה.

כשתופעות הלוואי עומדות בסתירה למטרה העיקרית נוצר חיכוך. חיכוך הוא תופעה בעייתית, משום שהוא מקור לבזבוז משאבים – כסף, אנרגיה וזמן. מכאן שכדי להפסיק לבזבז ולהגדיל יעילות, יש לפעול כדי להקטין חיכוך.

חיכוך הוא לא רק נחלתן של ממשלות. רוב האנשים מעצבים לעצמם סגנון חיים רווי חיכוכים. זה קורה בעיקר מפני שהם מייחדים לכל בעיה או מטרה פיתרון ייעודי, מבלי לשים לב בהכרח לסתירות שנוצרות בין הפתרונות השונים. כך, אנשים מנסים להשיג יעד מסוים דרך לחיצה על דוושת הגז, אך במקביל, אגב הניסיון להשיג יעד אחר, הם לוחצים על דוושת הבלם.

ניקח לדוגמה את משה, קרייריסט טיפוסי.

נניח שלמשה יש מערך מוגבל של מטרות בחיים: 1) עושר / עצמאות כלכלית 2) בריאות 3) חברים / מעמד חברתי 4) זוגיות / משפחה  5) הנאה.

כדי להגשים את מטרותיו הכלכליות (1), משה עושה את המובן מאליו, ומקדיש 50-40 שעות בשבוע לפיתוח הקריירה שלו במשרד עורכי דין תל-אביבי.  משה אמנם מרוויח שכר גבוה בהרבה מהממוצע, אולם כתוצאה ממאמציו הוא מפתח תלות והזדהות מוחלטת עם מקום עבודתו. השהייה הממושכת במשרד עולה לו בבריאות פיסית ונפשית (2)  וביחסיו עם זוגתו (4).

בנוסף, משה כה שחוק ועייף מהעבודה, כך שאין לו כמעט פנאי לפיתוח תחביבים משלו (5),  כמו בישול, לדוגמה, ולכן הוא מוציא 70 ש"ח ביום על ארוחות (פגיעה בעושר (1) ) שהשד יודע כיצד בושלו (פגיעה בבריאות (2)). בניסיון להתמודד עם השפעותיו ההרסניות של אורח חייו היושבני על גווייתו הרופסת, משה עושה מנוי לחדר-כושר יקר, שאמנם תורם לבריאותו (2), אך מכאיב לכיסו (1).

למשה חשוב מאוד להמחיש לסובביו את העושר שצבר (3) , ולכן בהתאם למעמדו הוא רוכש בית צמוד קרקע מרשים עם 6 חדרים במושב ירוק ושקט בצפון הארץ. המשכנתא, כמובן, מרחיקה את משה מעצמאות כלכלית (1) ומחייבת אותו להמשיך לעבוד גם אם אינו רוצה בכך, בעוד שהשהות המתארכת על הכביש  מעצימה את הפגיעה בבריאותו (2) ובהנאתו מהחיים (5).

הדרך היחידה, מבחינתו, לאזן את הפגיעה הזו היא לקנות הנאה / משמעות לחיים בשוק – בדרך כלל בדמות צעצועים מגניבים שירשימו את חבריו, או חבילות נופש בחו"ל בשבועיים הפנויים היחידים שיש לו בשנה. קנייתם ו/או תחזוקתם של אלה, כמובן, מצויים בחיכוך עם מטרתו להתעשר (1).

אפשר להמשיך עד אין סוף. הנקודה היא שאנשים באמת חיים כך: לכל מטרה/בעיה יש פתרון נפרד שאפשר לקנות מן המוכן, גם אם יישומו עלול לבוא על חשבון מטרה אחרת.  כתוצאה מכך הקריירה שלהם מצויה בחיכוך עם ההנאה, התחביבים שלהם בחיכוך עם הזוגיות והבריאות, וכן הלאה.

המאמץ המבוזבז בעקבות החיכוך הזה הזה מוביל למחסור תמידי בזמן, בכסף, באנרגיה ו/או בבריאות פיסית ונפשית.

סינרגיה

החיים אינם אוסף בעיות שיש לפתור באופן ליניארי, אלא מערכת מורכבת, הוליסטית, שבין רכיביה קיימת תלות ההדדית עמוקה. מכאן שעל מנת להקטין חיכוך בין הרכיבים, יש להעדיף חשיבה מערכתית על פני ניתוח פרטני של כל בעיה בנפרד.

 במילים אחרות – יש להחליף את הטקטיקה באסטרטגיה.  

אסטרטגיה טובה היא כזו ששואפת לפתור מגוון בעיות, או לקדם מגוון מטרות, בעת ובעונה אחת (וכל המרבה הרי זה משובח).  השאיפה, לפיכך, היא לעצב את סגנון החיים כך שכל פעילות, כל התנהגות, ואפילו כל מוצר שקונים, יקדמו מספר מטרות במקביל, וחשוב מכך – לא יפריעו להשגת מטרות אחרות.

מילת המפתח כאן היא סינרגיה. במקום להתמקד בהתאמת פתרון ייחודי לכל בעיה, יש לוודא שהפתרונות שנבחרים הולמים, מגבים ומחזקים אלה את אלה באופן אופטימלי. ג'ייקוב פיסקר מכנה את המבנה העיצובי הזה "רשת מטרות".

ניקח את דני, כדוגמה סולידית. לדני יש את אותן מטרות כמו למשה. אך בעוד שמשה פועל בגישת "כיבוי שריפות" ומנסה להתאים לכל מטרה פתרון ייעודי, דני מנסה להשיג מספר מטרות במקביל.

כך, במקום לקנות רכב פרטי כ"פתרון תחבורה" ל-"בעיית תחבורה", דני בוחר לגור במרחק 20 דקות הליכה ממקום העבודה שלו, ומוותר על הרכב כליל. ההימנעות מהבור הפיננסי הנלווה לאחזקת רכב (מחיר הקנייה, ירידת ערך, ביטוחים, רישוי, טיפולים, דלק, מיסים, חניה) לא רק שמקפיצה את שיעור החיסכון שלו ב-20% (ובכך מאיצה את דרכו לעצמאות כלכלית (1)),  אלא גם חוסכת לו את הצורך לרכוש מנוי ייעודי לחדר כושר – משום שכעת הוא מקבל פעילות יומית גופנית בחינם (2). הבריאות המשופרת – פועל יוצא של העובדה מאחר שבניגוד לרבים מבני גילו הוא מסוגל להניע את עצמו בכוח השריר (ולא בכוח המנוע) — חוסכת לו הוצאות רפואיות בהווה ובעתיד (1), וגורמת לו להרגיש טוב יותר, להיראות טוב יותר, ולהיות מלא במרץ (4, 5).

את האנרגיה המחודשת הזו דני משקיע בתחביבים שאינם רק מהנים (5), אלא גם זולים (1), מייצרי ערך טכני (מיומנויות), בריאותי (2) או חברתי (3), ואף כאלה שעשויים להפוך למקור הכנסה עצמאי (1). במקום לשרוף כסף על מסעדות, שופינג ומשחקי מחשב, דני לומד לבשל בעצמו, לתקן מוצרי אלקטרוניקה, לתפור, לכתוב בלוגים, לתכנת, להשקיע בשוק ההון, ועוד שורה ארוכה של מיומנויות/תחביבים פרקטיים שמצד אחד חוסכים לו (ואולי אף מייצרים לו) הון פיננסי, ומצד שני מפחיתים את תלותו בהון פיננסי. במילים אחרות, במקום לצרוך פתרונות, דני לומד לייצר אותם בעצמו, באופן שעולה בקנה אחד עם מטרותיו האחרות. ומכיוון שהוא נהנה מהעיסוקים הללו, קטן הסיכוי שהוא יפתח את הארנק מתוך שיעמום גרידא.

דני מבין גם שמרגע שמשיגים כשירות בסיסית במיומנות אחת, קל יותר להשתמש בידע שנצבר כדי להשיג כשירות בתחום משיק. אם יודעים C# קל יותר ללמוד JAVA. אם יודעים ספרדית קל יותר ללמוד איטלקית. אם יודעים כימיה בסיסית קל יותר ללמוד לאפות, ואם יודעים לאפות קל ללמוד לרקוח חומרי ניקוי ותכשירי הדברה, וכן הלאה…).

במקום להאביס עצמו בג'אנק צרכני מיותר שכמעט לא נעשה בו שימוש, דני בוחר להיגמל מצרכניזם נבער (1) ולרדד את חפציו למינימום ההכרחי הנדרש: חלק מהחפצים הוא מוכר כמוצרי יד שניה (1), בעוד שאחרים הוא מוסר לחבריו ללא תמורה – וכך חוסך להם כסף (3). מאחר שיש לו חפצים מעטים כל כך, הוא יכול לגור בדירה קטנה וזולה יותר (1), לסבול מפחות תקלות (1) להנות מעומס מנטלי מופחת (5), ולשפר את יכולתו לעבור בקלות ממקום למקום. באופן עקיף, הרידוד הזה מאפשר לדני להקטין הוצאות על ביטוח ומיסים, מה שמפנה לו הון נוסף להשקעה בנכסים מניבים.

סגנון החיים הזה עשוי להפגיש את דני עם בנות זוג פוטנציאליות שנמשכות למינימליזם ולחיים פשוטים (4), ולהרחיק אותו מבנות זוג שטחיות שנמשכות לסמלי סטאטוס נוצצים ושטחיים לא פחות. איתור בת-זוג בעלת "ראש" זהה יאפשר לדני ולזוגתו לשלב כוחות, לאחד משאבים, ולהגיע לעצמאות כלכלית (1) בקצב מהיר פי 2.

התהליך כולו – של צמצום הוצאות מחד, והגדלת תיק ההשקעות מאידך – מציב את דני במסלול המהיר לעצמאות כלכלית. משה, לעומתו, ממשיך לאמץ פתרונות סותרים לכל בעיה, כך שעל כל צעד לפנים הוא צועד שניים לאחור.

הרעיון, אם כן, הוא לאמץ נקודת מבט אסטרטגית, הבוחנת את החיים כמכלול: מצד אחד להיפטר, או להפחית למינימום, פעולות והתנהגויות עם תופעות לוואי שליליות, שעומדות בסתירה למטרות אחרות שהצבנו (=חיכוך); ומצד שני — לארגן את הפעילויות הנותרות כך שתופעות הלוואי החיוביות שלהן יעצימו אלה את אלה ויאפשרו לנו להשיג את המטרה ביעילות מרבית (=סינרגיה).

המאמץ הסינרגטי הזה מניב שלם הגדול מסך חלקיו: סגנון חיים המושתת על מבנה רשתי מורכב, שבו כל פעולה משלימה את השניה — ממש כמו פאזל (עשה את האחד וקבל את השני בחינם).  כך אפשר להשיג מספר רב של מטרות בו-זמנית, הן בעולם עשיר (במקסימום יעילות) והן בעולם עני (במקסימום חוסן), וכל זה בעלות משאבית נמוכה מאוד.

עכשיו, מכיוון שרק מעטים נוטים ליישם חשיבה מערכתית בחיי היומיום שלהם, אפשר בקלות להחמיץ את האפקט הסינרגטי. אם, למשל, מסתכלים על רכיבי המערכת בנפרד, מגיעים למסקנה שלא מדובר אלא בהקרבת קורבן. קל להניח, למשל, שהעובדה שאדם חי בלי רכב וניזון במשך שבוע מסיר ענק של צ'ילי-נון-קרנה (טעים רצח אגב 🙂 ) הוא עני ואומלל.

לחלופין, מי שמתמקד אך ורק בהיבט הפיננסי של התהליך (תוך התעלמות מהשינויים המקבילים באורח החיים), יגיע למסקנה (בדומה למגיב הזה) שבסך הכל מחליפים כאן את התלות הפיננסית במשכורת בתלות פיננסית בתיק ההשקעות.

הבעיה, כמובן, היא שכשמתמקדים בעצים נוטים להחמיץ את היער — את התמונה הגדולה. הסינרגיה בין הרכיבים (חיים פשוטים, מינימליזם, מיקור פנים, השקעה בשוק ההון) – אף יותר מהרכיבים עצמם — היא שמאפשרת לחסוך 70% מההכנסה כמעט באופן טבעי, ולהגיע לעצמאות כלכלית במסלול מואץ.

בדוגמה לעיל, למשל, דני עיצב לעצמו עולם שבו תלותו הכלכלית במקום העבודה הולכת ונגדעת, וזאת בשל השילוב בין שני מאמצים סינרגטיים:  1) העובדה ששיעור החיסכון שלו – ותיק ההשקעות שלו — הולך ותופח (משום שדני מבזבז פחות), ו-2) העובדה שדני זקוק לפחות כסף כדי להנות מאיכות חיים גבוהה (משום שהוא מיומן יותר, סתגלן יותר, ולא צריך לקנות בכסף פיתרון לכל בעיה).

בפרוס השנה העברית החדשה, קחו כמה דקות לחשוב על נקודות החיכוך בחיים שלכם – ועל דרכים אסטרטגיות להעלים אותן, דרך השגת מקסימום מטרות במינימום פעולות.

שנה טובה לכולכם.