קחו דלי גדול ומלאו אותו בעשרות סרטנים חיים.

תאורטית, כל סרטן יכול היה לטפס מעלה ולחלץ עצמו בקלות יחסית; אלא שבפועל, ברוב המקרים הסרטנים ייקלעו לתחרות חסרת תוחלת, שתגרום להם ללפות האחד את השני ולמנוע זה מזה כל אפשרות להימלט.

כך, במו צבתותיהם, הם גוזרים את דינם למיתה קולקטיבית.

מדהים כמה דומים פרוקי הרגלים הללו לבני האדם. ניתן להמשיל את התנהגותם לנטייתן של קבוצות אנושיות לדכא, להקניט ולהשתלח בכל פרט שנוחל הצלחה גבוהה מהממוצע הקבוצתי. קנאה, יצר תחרות וחרדת מעמד הם רק חלק מהסיבות להתנהגות הזו, שניתן לסכמה במשפט "אם אני לא יכול להשיג את זה, איש לא יוכל להשיג את זה."

זו הסיבה שאסירים שמתכננים להימלט מבית הסוהר נוטים לשמור את תכניותיהם לעצמם (אלא אם מכריחים אותם).

באותה מידה, אנשים שמעוניינים לאמץ סגנון חיים אלטרנטיבי, החורג מהנורמה, ומפרסמים זאת קבל עם ועדה, מתויגים מיד כחריגים, מוזרים ובלתי רצויים.

אם כבר התחלתם לרקוח תכנית בריחה מפורטת ממרוץ העכברים — אני מציעה שלא תחלקו אותה עם אף אחד.

כן, אנו חיים בחברה חופשית כביכול וניתן היה לצפות שזו דווקא תעודד חתירה לחירות כלכלית בגיל צעיר. הבעיה היא שסגנון החיים הנדון בבלוג הזה נחשב, עדיין, לקיצוני מאוד, כמעט בלתי נתפס בראייתם של מי שגדלו בצילה האפל של הנורמליות.

מאדם צעיר שאיננו עשיר מאוד או חולה מאוד מצופה לעבוד ככל שהוא יכול ולצרוך ככל שהוא יכול – לפחות עד גיל 70. אין כאן הנחות. כל בחירה אחרת מהווה סטייה קיצונית מהנורמה, שכמובן צפויה לזכות אותו בתווית שלילית כלשהי. מצב זה מוליד, מטבע הדברים, התנגדות עזה.

אנשים שונים מתנגדים למטרה (פרישה בגיל צעיר) ולשיטה (פשטות מרצון, קיצוץ חד בהוצאות,והשקעה של מרבית ההכנסה הפנויה) מסיבות שונות. אם תספרו על תכניתכם למי שאינם בשלים לקלוט את המסר, סביר שתיתקלו לפחות בארבע קבוצות של מתנגדים.

1. חכם: משטרת המוסר

יש אנשים שרואים בעבודה חובה ערכית-מוסרית. הם ייצאו בתוקף כנגד כל אדם (או מגזר) שמורד במוסכמה זו.

בראייתם, אדם חייב לתרום את חלקו לחברה היצרנית ולסייע אגב כך לאלה שמזלם לא שפר עליהם, על משקל "לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכולתו." הם סבורים שאין הבדל בין חובתו של אדם כלפי למשפחתו לחובתו כלפי החברה הסובבת.

אם לא "מתחשק" לו לעבוד ולהעמיד את כישוריו לרשות הכלל הרי שהוא פושע חברתי, פרזיט, אגואיסט ועצל.

לעבודה, כך נטען, יש ערך סגולי. אז מה אם משך רוב ההיסטוריה האנושית העבודה הייתה נחלתם של העבדים בלבד. למי איכפת שרוב העבודה בימינו לא מייצרת ערך ממשי לחברה (ע"ע מוצרים ושירותים שאף אחד לא באמת צריך). האדם הנורמטיבי, הראוי, הוא האדם העובד. בתרבות המעוותת שלנו, ה"ג'וב" הפך לסמל סטאטוס.

כשאומרים לי שאני "חייבת" לעבוד ולתרום מכישוריי לחברה, אני משיבה שמאחר שיש לי את הפריוולגיה שלא לעבוד, אני חשה "חובה מוסרית" לפנות את מקום עבודתי לטובת אנשים הזקוקים למשכורת. את חובתי לחברה מילאתי בכך שהייתי יצרנית מספיק כדי (א) לחסוך די הון ו-(ב) להשקיע אותו בתבונה. כך סייעתי לייצר מקומות עבודה, תרמתי לצמיחת המשק והעשרתי את קופת המדינה, עליה נסמכים חסרי היכולת.

מחלקה אחרת ב"משטרת המוסר" ממקדת את פועלה בהשלכות המאקרו-כלכליות של תכנית המילוט שלכם. הם מוצאים פגם מוסרי בהחלטתכם לבזבז מעט כסף, ובכך מנסים ליצוק עומק תאורטי למילת הגנאי "קמצן".

ביטוי נפוץ לכך הוא הדאגה לגורל המשק בתרחיש הדמיוני שבו "כולם יחקו אתכם".  החשש הוא שהמצב ה"בריא" הנוכחי – שבו אנשים מבזבזים 110% מההכנסה שלהם על צריכה כפייתית התורמת כביכול ל"צמיחת" המשק — ישתנה ללא היכר  אם, נניח, אנשים יבזבזו רק 20% מההכנסה ויחסכו 80%. הדפלציה שתיווצר, כך הם טוענים, תביא לסוף העולם.

יתכן שתרצו לשאול את האנשים הללו מה יקרה למשק אם המצב הנוכחי יימשך כפי שהוא (רמז: משאבי כדור הארץ מוגבלים). יתכן שיש טעם להזכיר בפניהם שגם בזמן המשבר הכלכלי העולמי האחרון (2008) – השפל הדפלציוני החמור ביותר מאז 1929 – אנשים המשיכו לצרוך בכפייתיות.

אם אפילו המשבר הזה לא שינה את דפוסי הההתנהגות של החברה הצרכנית, מה כן יגרום לה להשתנות?!

כנראה שלא אתם.

2. רשע: הסקפטיים

בתרבות שבה כולם מעוניינים להרוויח כמה שיותר ולקנות כמה שרק אפשר ומתי שרק אפשר, די בכך שאינכם מבזבזים את כל המשכורת שלכם כדי שתסומנו כחריגים.

ככל שאדם "מושקע" יותר במערכת הקיימת (ובפרט אם בדיוק "קנה" בית חדש, קודם בדרגה, קיבל העלאה בשכר, השלים תואר אקדמי מתקדם) כך ההתנגדות שלו לסגנון החיים החלופי שלכם צפויה להיות עזה יותר וייצרית יותר.

אנשים כאלה מרגישים שהקונספטים של פשטות מרצון, חסכנות ופרישה בגיל צעיר מערערים את עצם הלגיטימיות של הבחירות שבחרו (משכנתא, קריירה, צרכנות מבוססת אשראי). הרי מה הטעם בחיים אם אי אפשר לקנות כל מה שרוצים? לשם מה קיים הכסף אם לא כדי לבזבז את כולו? חיים רק פעם אחת (חרפ"א)!

אל תצפו לקבל טפיחה על השכם ממי שחש מאוים על-ידכם. במקום זה, סביר שיטיחו בכם שאף אחד לא יכול לחיות על כל כך מעט כסף, שאיש לא יכול להנות מהחיים בלי לבזבז, ושפשטות מרצון היא מילה נרדפת להקרבת קורבן, התכלבות ואומללות.

היום, כשאני משווה את האושר הנובע ממסע שופינג כפייתי לאושר הנובע מהימנעות מצרכנות כפייתית, ברור לי איזה מהם הנו בר-קיימא ואיזה בר-חלוף.

מאחר שהסקפטי הטיפוסי אינו מודע לשינוי הערכי הנלווה לפשטות מרצון (העדפת ייצור עצמי על פני צריכה, איכות על פני כמות, שמישות על פני חדשנות, אינדיבידואליזם על פני קולקטיביזם), הוא מסיק שרמת החיים משקפת את איכות חייכם  ומכאן שנגזר עליכם להתפלש בעפר ולחיות באומללות אין קץ.

הוא סבור שהקורבן שהקרבתם קשה מנשוא, שעה שהוא עצמו מוסיף למכור את זמנו המוגבל למעסיקו תמורת כסף, חפצים וחוויות. הסקפטי, יש לזכור, משלם הון תועפות כדי להשתתף במרוץ העכברים: עלות המחייה של הקרייריסט הטיפוסי – רכב פרטי, ביגוד עסקי, ארוחות עסקיות, צהרנים לילדים, שמרטפית, "ערבי צוות", בעיות רפואיות ולחץ נפשי – גבוהה לאין שיעור מזו של הפורש המפשט את אורחות חייו.

"הקורבן" שלי היה הפוך: "הקרבתי" את שלשלאות הברזל של תרבות הצריכה ותרבות הקריירה תמורת החופש לבחור מה לעשות בזמני ללא שמץ של דאגות כלכליות.

כשאדם נהנה מכמויות אדירות של זמן פנוי ונכונות להשקיע מאמצים, הכסף הולך ומאבד מחשיבותו. עצמאות כלכלית היא מינוח מכובס לתיאור העובדה שאני עשירה בזמן. התקציב שלי אמנם לא כולל תשלום של 40,000 בשנה לגננת שתגדל את ילדיי (התאורטיים 😉 ), אבל יש לי פוטנציאל של 24 שעות ביממה להעניק להם תשומת לב. אני לא משלמת כדי לאכול כל יום במסעדה, אבל יש לי די זמן כדי ללמוד איך לגדל ולבשל את האוכל שלי.

כסף הוא מקור לנוחות, אבל יותר מכל הוא פיצוי להיעדר כישורי חיים ומיומנויות יסוד. קל ללמוד את הכישורים הדרושים, אבל קל עוד יותר לשלם למישהו שיעבוד בשבילנו. לכן כשהאדם הסקפטי נשאל לכמה כסף הוא זקוק כדי להפסיק לעבוד, הוא נוקב בסכום בדיוני של עשרות מיליוני שקלים. אין לו את המיומנויות הדרושות כדי "למתוח" את הכסף הקיים כך שיספיק לו לזמן רב יותר.

הרבה מאוד סקפטיים מתקשים להאמין שאני חיה על סכומים נמוכים כל כך. אני, בתורי, מתקשה להבין איך הם יכולים לחיות על סכומים גבוהים כל כך.

3. תם: הוורקוהוליקים

אנשים שבאמת ובתמים אוהבים את מקום העבודה שלהם יתקשו מאד להזדהות עם שאיפותכם האסקפיסטיות.

למען הסר ספק – אנשים כאלה אכן קיימים. אני מכירה לא מעט כאלה באופן אישי, ואפילו כאן בבלוג.

אני מכבדת את האנשים הללו ולא חושבת שהם משלים את עצמם. אחרי הכל, גם אני פעם אהבתי מאד את מקום העבודה שלי – עד שהבנתי שכמו רבים אחרים, נפלתי למלכודת:

1) מצאתי תחום עניין
2) רכשתי השכלה אקדמית רשמית בתחום הזה
3) מצאתי עבודה במשרה מלאה בתחום הזה
4) אחרי שהתמקצעתי בתחום, הבנתי שהוא משעמם אותי
5) חזרתי לנקודה מס' 1

בנוסף, גיליתי שהרכב האישיות שלי שונה מזה של הוורקוהוליק הטיפוסי. אני, למשל, לא מסוגלת להקדיש מעל 8 שעות ביום לפרויקט ספציפי ולשכנע את עצמי שאני נהנית מזה. אני לא יכולה להסתפק ב-5 שעות שינה בלילה, לזנק מהמיטה ישר לחדר הכושר, משום לרוץ לעבוד כל היום על "משהו שאני אוהבת", ולשמור כל אותו זמן על רמת אנרגיה גבוהה מספיק כדי לחייך ולהתנחמד לטיפוסים שסביבי.

לו הייתי יכולה לעשות זאת, ספק אם הייתי פורשת.

הבעיה היא שחלק מהאנשים הנמנים על הקבוצה הזו נוטים להפוך את העבודה לעוגן המרכזי של חייהם. ללא העבודה קשה להם למצוא משמעות אמיתית להמשך קיומם. פרישה ממעגל העבודה בגיל צעיר, בראייתם, שקולה לשקיעה לתהום של 60-50 שנות עינוי ריקני וחסר מהות.

מיותר לציין שאני רואה את הדברים אחרת. החופש הכלכלי שלי מאפשר לי לעבוד במה שאני רוצה. עבורי, זה משמעותי יותר מהחופש לקנות מה שאני רוצה.

זכרו – העובדה שישנם אנשים המכורים לעבודתם לא עומדת בסתירה לרעיונות המובאים בבלוג הזה.

4. ושאינו יודע לשאול: מתרצי התירוצים

קבוצה זו עשויה דווקא להתייחס בחיוב לתכנית המילוט שלכם, אולם ברוב המקרים היא תפרש אותה כביטוי של מזל חריג ששפר עליכם.

אנשים אלה התרגלו לחשוב שחופש כלכלי הוא פועל יוצא של ירושה, זכייה או אקזיט עסקי / נדל"ני, או במילים אחרות, פונקציה של כמות לא מבוטלת של מזל.

קשה להם להעלות בדעתם שחיסכון אגרסיבי – שתלוי אך ורק בדברים הנתונים להחלטתו ולשליטתו של הפרט — מאפשר להגיע לעצמאות כלכלית בהסתברות של 100%.

הם הופכים רצונות כמו רכב פרטי, סמארטפון, כבלים, מסעדות, שופינג, אלכוהול, בילויים וסיגריות להרגלים קבועים. עד מהרה ההרגלים היקרים הללו הופכים לצרכים תלותיים, ופתאום הם כבר "לא יכולים" (או שמא, לא רוצים) לגמור את החודש. על עצמאות כלכלית אין מה לדבר.

אדם עצמאי, שמסוגל לחשוב בכוחות עצמו, יבין בקלות שכל היבט בחייו ניתן לשיפור באמצעות בחירה אישית. הוא לא ייכנע לתעמולה ולא ימצא היגיון במסר מסוים רק מפני שחוזרים עליו מבוקר עד ערב.

לעומת זאת, מתרצי התירוצים נוטים לכפות על עצמם שורה של אילוצים מנטאליים. כך הם מצמצמים למינימום את מידת יכולתם לעצב את חייהם בהתאם לבחירותיהם האישיות.

חלק גדול מהאילוצים הללו מנוסחים בסגנון "מכיוון שאני X, אני חייב להיות Y," כאשר ערכיו של X עשויים להיות 'עני', 'עשיר', 'מעמד הביניים', 'משכיל', 'חסר השכלה', 'אשכנזי', 'מזרחי', 'יהודי', 'ערבי', 'גבר', 'אישה', 'דתי', 'רווק', 'נשוי', 'הורה', 'סטודנט', 'קרייריסט', 'מומחה בתחומי', 'איש אשכולות'.

אנשים מתייגים את עצמם ואת הסובבים אותם בהתאם לסטריאוטיפ מסוים (X) ומחייבים את עצמם לנהוג בהתאם לכללים מדומיינים (Y).

השקפת העולם השבלונית הזו היא המקור לטענות בסגנון "איזה מזל יש לך שהצלחת להגיע להישג כזה," או "הלוואי שהייתי יכולה ללכת בעקבותייך. אני בטוחה שזה מתאים למישהי כמוך, אבל אני לעולם לא אוכל לעשות זאת כי ."

כשמוהלים קנאה ארסית ברחמים עצמיים קשה מאוד לעבור את השינוי המנטאלי הדרוש כדי לסמן יעד ולכבוש אותו.

אז איך להתנהג?

מדיניות של הפרד ומשול היא הפיתרון המומלץ.

אנשים יבחינו בכך שאתם לא מבזבזים כסף, ואולי יכנו אתכם קמצנים, בונקריסטים או מוזרים. אבל רובם לא יצליחו להבין מדוע אתם נוהגים כך.

אף אחד מהסובבים אתכם לא צריך לדעת שאתם חוסכים ומשקיעים 80% מהמשכורת שלכם כדי שתוכלו לצאת לחופשי בעוד פחות מעשר שנים. כפי שראינו לעיל, הקונספט נשגב מבינתם של רוב האנשים. הם לא יצליחו לחבר את הפאזל.

המשמעות היא שתידרשו במידה מסוימת לנהל חיים כפולים.

תיאלצו, למשל, להשתתף בארוחות צוותיות ובמסיבות ימי הולדת ובחתונות של החבר'ה מהעבודה. תצטרכו להביע אמפתיה מעושה בכל פעם שאחד מהעמיתים שלכם יספר בחשש כי עתידים לפטר אותו, שהמשכורת לא מספיקה לו או שהחזר המשכנתא שלו עלה. תידרשו לזייף חיוך רב רושם בכל פעם שמישהו קונה רכב חדש או משפץ את המטבח.

אם אתם נקלעים לשיחה על כסף, דברו תמיד באחוזים, לא בסכומים אבסולוטיים. סכומים אבסולוטיים מבלבלים אנשים וגורמים להם לתהות "וואו, אתם יושבים על סכומים כאלה ולא קונים שום דבר לעצמכם? למה?! פנקו את עצמכם קצת, אתם יכולים להרשות את זה לעצמכם!"

לא, אתם לא יכולים להרשות את זה לעצמכם. אתם צריכים את הכסף הזה כדי להשקיע אותו ולייצר הכנסה פסיבית לשארית חייכם. אנשים שגדלו בצל התפיסה שצריך לבזבז כל שקל פנוי יתקשו מאד להבין שכסף יכול לעשות כסף.

לסיום, בכל פעם שמקונן בכם הספק או ש"מדגדג" לכם לספר למישהו, היזכרו בשני החוקים הראשונים של "מועדון קרב".

1st RULE: You do not talk about FIGHT CLUB.

2nd RULE: You DO NOT talk about FIGHT CLUB.

חג חירות שמח וכשר לכולכם!