אני נוסעת ברכבת מהרצליה לתל-אביב בערך פעם בשבוע. בדרך כלל אני יוצאת בשעות סבירות (נניח, 14:00-10:00). אתמול, מסיבות פרוזאיות, עליתי על הרכבת שיצאה בסביבות 07:30 לפנות בוקר. כך הזדמן לי, לראשונה מזה זמן רב, לחכך כתף, מרפק ואגן בגופם של המוני בית ישראל, שעשו את דרכם לעוד יום עבודה במשרד שבעיר הגדולה. 

הבטתי בעשרות האנשים שמילאו את הקרון בו עמדתי. רובם ככולם היו טרוטי עיניים, שפופים וחיוורי פנים. מתים מהלכים הלכודים במבוך שקירו האחד תרבות הקריירה וקירו האחר תרבות הצריכה. מוכרים את שנותיהם היפות, הבריאות והפרודוקטיביות ביותר תמורת כסף — שספק לכמה ממנו הם באמת זקוקים. 

נזכרתי פתאום למה פרשתי.

האנשים שנסעו לצדי היום ברכבת לא היו צריכים להגיע לעבודה היום. אני לא רופאה, וכנראה שאין שום בסיס רפואי להערכתי, אבל האנשים הללו נראו לי חולים – כל אחד ואחד מהם. ומי שמגיע לעבודה חולה הוא לא רק מטורף לחלוטין – הוא גם מזיק לעצמו ולסביבה שלו.

לעובד הממוצע בישראל יש מכסה שנתית של 15 ימי חופשה בשכר. 360 שעות שלא ישובו עוד לעולם, שאותן הוא יכול לקבל חזרה ממעבידו ללא עלות. הקונספט, שעדיין גורם לי לצמרמורת, עובד.

מכיוון שאנחנו בחודש דצמבר, סביר להניח שרוב הנוסעים לצדי כבר ניצלו כבר את מכסת הימים השנתית המותרת. למרבה המזל, יש דרכים פסיביות-אגרסיביות אחרות לקחת בעלות על הזמן שלכם בכל מחיר, גם אם לא נותרו לכם ימי חופשה.

העובד המתחלה

השתעלו כהוגן, צלצלו למנהל, והסבירו לו בקול חלוש כי אתם סובלים משפעת וכאבי ראש ושבכוונתכם לפנות לרופא אם מצבכם לא ישתפר בעוד מספר שעות. מקרה חירום דנטאלי, בדיקות מביכות (קולונסקופיה), ונשק יום הדין – קלקולי קיבה – כולם בעלי רקורד מוכח. רוב האנשים נוטים להתחלות דווקא בסופי שבוע, אבל אני מציעה לעשות זאת דווקא באמצע השבוע (שני-שלישי-רביעי) ולהגיע לעבודה ביום חמישי, כשאתם טריים ורעננים, שעה שעמיתיכם לעבודה יהיו כבר על על סף עילפון. חשוב: כדי לייצר רושם אמין, נסו לחבר מספר ימי מחלה יחד, ולא יום פה ויום שם.

העובד ההיסטרי

התקשרו למשרד בשעות הבוקר ודווחו על תקלה מכאנית חמורה מספיק (אבל לא חמורה מדי) שמונעת מכם להגיע לעבודה, למשל: הצפה בשירותים, נחש ארסי בבית. מומלץ במיוחד לשלב כאן טון דיבור לחוץ עד היסטרי, ולהסביר שאתם ממתינים לאיש המקצוע ושלא תוכלו להגיע לעבודה עד שיסיים את התקלה. התקשרו שוב אחר הצהריים וציינו שאיש עדיין לא הגיע או שהבעיה חמורה מכפי שחשבתם מלכתחילה.

העובד המתפוגג

היעלמו מהמשרד בלי לומר דבר לאף אחד. אם מישהו שואל היכן הייתם, ציינו שהיה לכם תור דחוף אצל רופא השיניים, או פגישה מקצועית במקום אחר.

העובד המתראיין

הודיעו לבוס שיש לכם ראיון עבודה בחברה אחרת. הצהרה כזו לא רק שתעלה את שווייכם כעובדים מבוקשים, היא גם עשויה להפתיע / לזעזע אותו עד כדי מתן יום חופשה בו במקום. אם שואלים באיזו חברה מדובר, ציינו שהראיון תואם דרך צד שלישי ואין לכם מושג.

העובד הרוצח

טכניקה מצוינת למי שזקוק לחופשה מיידית, אפילו אם כבר הגעתם למשרד, היא ללבוש במהירות את המעיל, לקחת את המפתחות ולהכריז על "מקרה חירום במשפחה". הבוס הממוצע יכבד את פרטיותכם ויתן לכם ללכת, אבל אם לא, יתכן שתיאלצו להקריב דוד או דודה. זכרו – דודים ובני דודים הם תאורטית אינסופיים. לעומת זאת, אבא, אמא, סבא וסבתא באים בדרך כלל במהדורות מוגבלות יותר.

העובד המתחלה בריבוע

דרך אופטימלית לקחת בעלות מחודשת על זמנכם היא לקבוע תור אצל הרופא ולהתלונן על מתח, לחץ נפשי או דיכאון. חשוב שתצרו זיקה בין התופעות הנפשיות הללו לשגרת היום יום במשרד. בסופו של דבר, טענות כאלה אינן משוללות יסוד. אם אתם סובלים מתופעה פיזית שיכולה לתמוך בטענה הזו, כמו גירוד או פריחה, הביאו אותה לידי ביטוי. הרופא שלכם יכול לתת חופשת מחלה של שבועות עד חודשים. אחר כך תוכלו לנופף באישור המחלה מול הבוס ולומר לו "אני חולה, וזו אשמתך!" 

אם הנ"ל גורם לכם לחוש אשמה או כשל מוסרי, זכרו מדוע אתם עושים זאת מלכתחילה. ככלות הכל, אתם מקריבים פרודוקטיביות תמורת חוסר פרודוקטיביות. אתם מתייצבים כמו זומבים במשרד כדי לכלות את זמנכם בבהייה בחלון, בשעון, בפייסבוק או בשלושתם גם יחד. ותאמינו לנוסעת הרכבת הזו כשהיא אומרת שאתם נראים נורא על הבוקר.

מוטב לכל הצדדים – לכם ולבוס – שלא תגיעו כלל.

באשר אלי, האשמה היחידה שאני מרגישה בעקבות הפוסט הזה היא שלא לקחתי את המיקרופון של נהג הקטר היום בבוקר והקראתי את הדברים לציבור הנוסעים.