בית » עצמאות כלכלית » תאוריה פמיניסטית סולידית

תאוריה פמיניסטית סולידית

“Sticks and stones may break my bones, but words will never hurt me.”

(שיר ערש אנגלי, 1862)

היו זמנים שבהם המאבק לשיוויון מגדרי נועד להביא לכך שנשים תילקחנה ברצינות כבני אדם בוגרים, אוטונומיים ושווי מעמד.  התנועה הפמיניסטית קראה אז תיגר על התפיסה הפטריארכלית הישנה, שלפיה נשים אינן בגדר בני אדם "שלמים", אלא כאלה המצויים בתווך שבין ילדים למבוגרים, וככאלה לא ניתן לצפות שתצלחנה לשרוד בעולם התובעני, הקשוח והסוער שמחוץ למשק הבית.

המפנה שחל בצביונו של המאבק הפמיניסטי לשיוויון בתחילת המאה ה-21 הוא מדהים כשם שהוא מטריד.

הפמיניזם החדש – להלן, הפמיניזם הסמכותני — נאבק כיום כדי שנשים תקבלנה יחס שונה, תוך גילוי רגישות ל"צורכיהן המיוחדים". לפי הרעיון הזה, נשים הן יצורים שבריריים, עדינים כפרפר,  הזקוקים להגנה ממשלתית, משפטית, נפשית ומוסרית מפני קשת אינסופית של איומים האורבים להן בכל פינה במרחב הציבורי.

כך, בשונה מגלגוליו הקודמים, הפמיניזם הסמכותני לא מבקש עוד להפוך נשים לחזקות יותר, עצמאיות יותר או אמיצות יותר. אדרבה: הוא מעודד נשים להסתגר, להפוך לשמרניות, כלואות ומפוחדות. נשים לומדות מגיל אפס שהן קורבנות של דיכוי, ושבכל פעם שיצאו החוצה יהיה עליהן לתמרן מבעד לערפל חונק של מיזוגניה, התעמרות מינית, פריבילגיה זכרית, קיפוח, אפליה  ו-"אווירה אנטי-נשית". כל מרחב ציבורי, ממקום העבודה דרך האוניברסיטה וכלה ברשתות החברתיות, מתויג בתור זירה מסוכנת לנשים. לשם מה לצאת מהבית? זה לא שווה את הסיכון.

לטיפוח מיתוס החולשה יש תכלית אסטרטגית: להתאים את האקטיביזם הפמיניסטי לרוח התקופה. כזכור, אנו חיים בעידן הקורבנות הלוחמנית – תקופה עצובה שבה הילת הקורבן מקנה לכל אחד, גם לבעלי הפריבילגיות, עליונות מוסרית. ומאחר שבשיח הציבורי העכשווי הדרך הטובה ביותר לזכות בהכרה ציבורית ובמשאבים היא להציג עצמך כקורבן הזקוק לסיוע חיצוני, הפמיניזם הסמכותני מקפיד להפריז ולנפח רעיונות של מיזוגניה מערכתית, קיפוח שיטתי ואפסוּת נשית נוכח "איומים" חיצוניים.

המאמצים הללו, למרבה הצער, נושאים פרי. בטי פרידאן ושאר נשות הגל השני של הפמיניזם היו בוודאי נעצבות אילו היו מעיינות בדף הפייסבוק הפופולארי "פוליטיקלי קוראת". ישראליות צעירות ומשכילות, שנהנות ממידה חסרת תקדים של שיוויון וחירות, עוסקות שם בדיכוי מגדרי, בפוריטאניות מינית ובמישטור נשים, מקצתו אמיתי ורובו מאולץ. אין מדובר עוד בנשים עצמאיות החוגגות את נשיותן, או התובעות שיוויון ברוח האידיאל הפמיניסטי הישן; אלו נשים שבראש ובראשונה מבקשות הכרה קולקטיבית במעמדן הקורבני הנובע מתוקף השתייכותן המגדרית.

אין שמץ של שחרור או העצמה ברעיון הביזארי שלפיו כדי להגיע לשיוויון מגדרי נשים צריכות תחילה להפנים את קורבנותן. הרעיון הזה מאיים על הישגיה של המהפכה הפמיניסטית כולה – מהפכה שהקנתה לנשים את הזכות להשתתף בתהליך הפוליטי, לעבוד, לצבור נכסים, לבחור האם להינשא ומתי, האם להעמיד צאצאים או לא. נשים נתפסו בעקבותיה, לראשונה, כבנות חורין, כשוות מעמד, כמי שמסוגלות לתת ביטוי לרצונן החופשי ולעצב את חייהן במו ידיהן. המהפכה הזו הזניקה את האנושות כולה קדימה.

אלא שהפמיניזם הסמכותני מבטל את הישגי המהפכה הזו בהינף יד. במופת של אירוניה, הוא משיב לתחייה את התפיסה הפטריארכלית, שנפוצה באנגליה הוויקטוריאנית, שלפיה נשים הן יצורים חלשים, רגישים, נטולי אוטונומיה ורצון חופשי, שיש להגן עליהן  מפני דימויים וולגאריים ופוגעניים במרחב הציבורי —  העיקר שמוחותיהן הרכים לא ייחשפו להתנהגות "בלתי ראויה".

זו הסיבה שהפמיניזם הסמכותני פיתח אובססיה סביב צנזורה והשתקה. בין היתר, הפמיניסטיות הסמכותניות מבקשות לצנזר פורנוגרפיה, פרסומות "מעליבות", תכניות טלוויזיה, מעודדות במשחקי ספורט, ואפילו עיתונאים ועיתונאיות "סוררים". הן משוכנעות שכל הביטויים הללו פוגעות בדימוי העצמי המוחלש של "נשים וילדות" (שתמיד נכרכות יחדיו לקטגוריה אחת, כאילו אין ולו שמץ של הבדל בין תגובה של אישה בוגרת לבין תגובה של ילדה).

כך הפכו הפמיניסטיות הסמכותניות למעין מעמד כמורה חילוני רב-עוצמה, שרתיעתו הטהרנית ממין ומיניות מזכירה יותר זרמים אסלאמיסטיים ויהודים-אורתודכסיים קיצוניים מאשר תנועת שחרור פרוגרסיבית. כדי להבין את עוצמת הרגרסיה, די להשוות את הפוריטאניות המודרנית לחירות המינית, להרפתקנות ולעצמאות שאפיינו נשים פמיניסטיות בסוף שנות השישים בארה"ב.

(זה, אגב, איננו קו הדמיון היחיד בין הפמיניזם הסמכותני לפונדמנטליזם דתי. בדומה לתנועות קנאיות אחרות, הפמיניזם הסמכותני לא רואה עצמו כחלק מהשיח ציבורי, אלא כאידיאולוגיה החולשת על השיח מגבוה. התזה הסמכותנית היא בבחינת אמת מוחלטת, קדושה וחסינה מתקיפה. כל ביקורת מושתקת על יסוד זהותו (המעמדית-מגדרית, כמובן) של "הכופר". כך, המבקרים מושתקים כ-"מסגבירים". המבקרות מושתקות כ-"משת"פיות של השוביניזם".)

בעיני, הרעיון שנשים זקוקות להגנה מפני "ביטויים פוגעניים במרחב הציבורי" מעליב ומשפיל יותר מכל פרסומת או סרט. משמעותו היא שבניגוד לילדים אנגליים מהמאה ה-19, נשים ישראליות במאה ה-21 זקוקות להגנה מפני מילים.

התופעה הזו כמובן מזינה את עצמה. ככל שנשים מתוארות כחלשות יותר ופגיעות יותר, כך הופכים אזורים רבים יותר לכאלה שאפשר ו"צריך" למשטר, להנדס, ולפקח. התוצאה היא שיותר ויותר צורות של התנהגות אנושית פרטית מצויות כעת תחת ביקורת ורגולציה של המדינה.

כך, התביעה הלגיטימית של הפמיניזם להסרת מחסומים ומכשולים בפני נשים במישור הציבורי, הידדרדרה לתביעה מסוכנת, לגיטימית הרבה פחות, במישור הפרטי: על החברה להתייחס לנשים בדרך מסוימת, הולמת, "נכונה". מה שעומד על הפרק שוב איננו מעמדן של נשים בחברה – אלא האופן שבו בני אדם מתנהגים זה כלפי זה בשעות הפנאי שלהם.

התוצאה הטראגית היא שדווקא הפמיניזם, שבמקור נלחם נגד מישטור החברה, הוא כיום הכוח הממשטר העיקרי של הספרה הציבורית. במוקד עיסוקו כבר לא מוצאים סוגיות כלכליות-חברתיות בוערות, אלא אובססיה לגבי התרבות, השפה וההתנהגות של הפרטים בחברה.

ישנם גברים (עצובים למדי) שמפרשים את ההתפתחויות העגומות הללו כהכרזת מלחמת קודש על המין הגברי. בראייתם הפמיניזם הוא לא רק התגלמותה הפוליטית של המיזאנדריה, אלא גם המקור לכל הצרות בחייהם, החל בכך שאין להם בת זוג וכלה בכך שאין להם עבודה. חלקם אף מצהירים על עצמם בגאון כאנטי-פמיניסטים.

תפיסת העולם הזו מוטעית מהיסוד.

הפמיניזם הסמכותני קורא תיגר על כל בני האדם, גברים ונשים גם יחד.

בתפיסה הסמכותנית, גברים ונשים הם לא רק קבוצות ביולוגיות שונות, אלא גם מעמדות פוליטיים וחברתיים שונים. האינטרסים הפוליטיים של המעמדות הללו מתנגשים בהכרח, ולכן בין המינים לעולם תשרור מלחמת מעמדות. "המעמד" המגדרי קובע את התנהגותו של האדם, בין כ"מנצל" ובין כ"מנוצלת". כך, למשל, פמיניסטיות סמכותניות לא תהססנה לטעון שגברים לא-אלימים הם אנסים בפוטנציה רק משום שהם נהנים כביכול מ"תרבות האונס" שמכוננת הפטריארכיה.

הנקודה היא שבני האדם כולם נתפסים על ידי הפמיניסטיות הסמכותניות כ"בעיה" שיש לתקן: כל הגברים הם מעין גורילות מיוחמות המצויות במרחק 2 בירות מאונס (ולכן זקוקים לחינוך מחדש), ואילו כל הנשים (למעט הפמיניסטיות עצמן) הן ילדות רכות עם חוסן נפשי של פתית-שלג (ולכן זקוקות ל"העצמה" מדומה). השקפת העולם הזו לכשעצמה מונעת כל סיכוי לפיוס או שיוויון מגדרי.

מעל לכל, הפמיניזם הסמכותני מציב סימן שאלה באשר ליכולתן של נשים לשלוט בחייהן ללא עזרת המדינה. הפמיניסטיות החדשות מתיימרות להיאבק בפטריארכיה ובפריבילגיה הגברית, כשעיקר מאמציהן מבקשים לקעקע את האוטונומיה של נשים, לבצר את חולשתן, ולהצדיק את הכנסתן, בכוח, תחת כנפיה הטיפוליות של המדינה.

לצורך כך, בין היתר, הן עושות שימוש בביטויים כמו "הפנמת דיכוי",  הרעיון שלפיו נשים מסוימות "עברו התניה" עקב שטיפת מוח פטריארכלית, שכתוצאה ממנה הן איבדו את היכולת לשפוט מה טוב עבורן.  זו הסיבה, כך נטען, שנשים מצביעות בבחירות בניגוד לטובתן, בוחרות באורח חיים מסוים בניגוד לטובתן, או עוסקות במקצועות מסוימים בניגוד לטובתן.  הן הרי יצורים חסרי בינה ורכים כפלסטלינה, שהתנהגותן מעוצבת לפי תכתיבי הסביבה ללא סינון או הפעלת שיקול דעת עצמאי.  גאולתן תבוא רק מאותן נשים פוריטאניות, טהרניות, מטרנליסטיות, מלכות-פילוסופיות, פמיניסטיות בנות המעמד הבינוני-גבוה,  שבאורח פלא פיתחו חסינות לסביבתן התרבותית-פטריארכלית וככאלה מסוגלות לחנך מחדש את כולנו, נשים וגברים כאחד.

בכך, אולי, מסתכמת תמציתו של הפמיניזם הסמכותני: לא עוד תנועה החותרת לשיוויון זכויות בין נשים וגברים, אלא הרעיון לפיו נשים זקוקות ל"גלגלי עזר" ממשלתיים, בספרה הפרטית והציבורית, על מנת שתוכלנה לפלס את דרכן במרחב הציבורי.

במובן זה, הפמיניזם הסמכותני הוא אנטי-תזה לתפיסה ההומאניסטית, שלפיה האדם מסוגל לפעול כייצור תבוני, רציונאלי, המסוגל לשלוט בגורלו, לאלף את סביבתו, ליצור ולצבור עושר ללא סיוע חיצוני. הפמיניזם הסמכותני משקף אובדן אמונה באדם, הנתפס כיצור שבור שצריך "לתקן". בכך הוא מבטא סוג חדש של מיזנטרופיה ממסדית – כלפי גברים "טורפניים" מזה ונשים "מוחלשות" מזה.

הפמיניזם הסמכותני מתאר מציאות דיסטופית, של אנושות רקובה, הרסנית, מסוכנת לעצמה, הטעונה ריסון מגבוה, מישטור, דיכוי יצרים, צנזורה והפללה. ערכי הנאורות והאדנות העצמית מושלכים לפח. ואם לא די בכך, הפמיניזם הסמכותני נתפס על ידי המעמדות הפוליטיים ככוח פרוגרסיבי, מחולל קידמה, ולכן מקבל "צ'ק פתוח" מרוב ממשלות המערב, משל היה אידיאולוגיה שלטונית. כשזה המצב, כולם – גברים ונשים – מפסידים.

הפמיניזם הסמכותני, לפיכך, מעקר סוכנות, מאדיר תודעת קורבן, ופוטר את הפרט מאחריות אישית לגורלה. ככזה, עמדתי היא שהוא מהווה מכשול תודעתי חמור בפני נשים המעוניינות לקחת את גורלן הפיננסי בידיהן ולהגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. לנשים עצמאיות, יצרניות ועתירות יוזמה, המסוגלות לקיים ולהוכיח את עצמן ללא סיוע חיצוני, פשוט אין מקום בנראטיב הקורבני של הפמיניזם הסמכותני.

בעיני, תמציתו של הפמיניזם האמיתי היא אמונה בלתי-מתפשרת בחירותם, בחוסנם הנפשי ובעצמאותם הכלכלית והפסיכולוגית של בני אדם — נשים וגברים כאחד. לא כחלק מקולקטיב מגדרי, אלא כפרטים בודדים. הישגיה ההיסטוריים של התנועה הפמיניסטית הושגו דרך מחויבות לערכים אלו של חירות ואוטונומיה. המחויבות הזו היא שאיפשרה לנשים צעירות להשיג את החופש להתנהג כפי שראו לנכון, לומר מה שרצו ולשכב עם מי שרצו.

בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית, התנהגותם של הפרטים בחברה אינה נקבעת מראש על ידי השתייכותם המגדרית. לכן גם אין עימות הכרחי בין המינים. העובדה שגברים דיכאו נשים בעבר אינה מעידה שהם יעשו זאת בעתיד. במילים אחרות,  בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית, גברים אינם האויב.

הפמיניזם הקנה לנשים חירות. לחירות הזו יש אמנם מחיר בדמות אחריות אישית; אך בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית נשים מסוגלות לממש את האחריות הזו בעצמן. הן מסוגלות להציב יעדים ולכבוש אותם, לתבוע זכויות ולעמוד בחובות. הן מסוגלות להתמודד עם מצבים קשים ומאתגרים גם מבלי שזרועה הלופתת של המדינה כרוכה סביב צווארן. הן אינן זקוקות לחוקים שימשטרו אותן או את המגדר האחר רק כדי שהן תתעצמנה.

לכן, בניגוד מוחלט לתזה האוטוריטרית שמקדמות פמיניסטיות סמכותניות – ממרב מיכאלי למיכל רוזין, מאורית קמיר ליפעת ביטון, מצפי סער לנגה כהן – דעתי היא שנשים צריכות לתבוע חופש רב יותר מהמדינה, ולא לתבוע התערבות נוספת "לטובתן". דיכוי ממשלתי לעולם לא יוכל להוות פתרון לדיכוי פטריארכלי.  אי אפשר להילחם בדיכוי בעזרת דיכוי.

הפמיניזם הסמכותני הוא אמנם הזרם הקולני, הדומיננטי והעוצמתי ברוב ארצות המערב ובישראל בפרט. אבל הוא לא הזרם היחיד. בעוד שהסמכותניות מקדמות שליטה ממשלתית, הפמיניזם הקלאסי מקדם שליטה עצמית. בעוד שהסמכותניות רואות בגברים  אויב, הפמיניזם הקלאסי רואה בגברים שותפים. ובעוד שהסמכותניות מבצרות חולשת נשים, הפמיניזם הקלאסי מדבר על העצמה נשית אמיתית.

במובן זה, הפמיניזם הקלאסי – המקדם שיוויון מגדרי לצד חירות אישית ואחריות אישית — הוא תנאי הכרחי עבור נשים המעוניינות להגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. יש  לדחות את הנראטיב ההרסני של הפמניזם הסמכותני, להחליפו בתפיסה שביסודה אהבה עצמית והישענות עצמית, ולצאת לעולם הגדול באומץ וללא מורא.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

111 תגובות

  1. שלומית

    כתיבה נכונה ומדויקת!! צריך להוקיע אותן מתוכנו כי הן פשוט הורסות את החברה!! ואגב ממאיסות גם את הפמיניזם ומבטלות את הישגיו.
    אם הן ימשיכו בשלהן עוד נחזור לחשכת ימי הביניים…

  2. כתוב נהדר תודה!
    אפשר להוסיף כי מאחורי ה'פמיניזם' הסמכותני עומד ערך השוויון שמוביל באופן טבעי לשיח קורבני. מימוש מוגזם של הערך הזה יכול להוביל גם לרעות חולות אחרות, בין השאר למחיקת זהויות למיניהן. במקרה של פמיניזם השוויוןמוביל לניסיון למחוק את הזהות המגדרית. המצב האוטופי מנקודת המבט של הפמיניזם הסמכותני הוא מצב שבו אין שום משמעות להבדלי המגדר (פרט למשמעות הביולוגית). לרוב הגברים והנשים עדיין ישנה זהות מגדרית שהפמיניזם הסמכותני מנסה לטשטש – זהו עוד מובן שבו הוא קורא תיגר על כל בני האדם.

  3. יש בדברייך כשלים בסיסיים ביותר. דווקא הידיעה המעמיקה אודות הקשיים המגדריים העומדים בפני נשים השואפות לעצמאות כלכלית היא זו המעודדת עצמאות וחופש, שכן לא היכרות עם מגבלות מובנות אלה והכרה בקיומן נשים רבות, בינהן גם אני, עשויות לחשוב כי ההצלחה המועטה יותר של נשים בהשגת חופש כלכלי נעוצה ביכולתיהן המועטות יותר. דווקא כשהבנתי אלו חסמים מבניים עומדים בפני נשים יכולתי להפסיק להאשים את עצמי ולמצוא דרכים מועילות בכדי בכדי להתגבר עליהם.

    שימי לב כי הכרה בקשיים חברתיים אינה פוטרת מאחריות לשינוי. להיפך, היא מקלה על שינוי אישי ופוקחת עיניים לצורך בשינוי חברתי (לא במקום, בנוסף). הרבה ממה שאת כותבת הוא בעל ערך, אבל ההתעלמות מההיבטים החברתיים של חיינו (גם אלו המגדריים) מפחיתה מערכך כתיבתך. הרי כבר במאה ה- 19 הראה אמיל דורקהיים כי התאבדות – אולי הפעולה האישית ביותר של אדם, היא פונקציה של מצב כלכלי גורף (לא אישי), ובכך ביסס את תקפותה של הסוציולוגיה.

    • שני דברים שאינם ברורים מתגובתך:
      1) אילו חסמים מבניים עומדים בפני נשים?
      2) אילו "דרכים מועילות" איפשרו לך, *כפרט*, להתגבר על החסמים הללו?

      מכל מקום זו חזרה לשיח הסוציולוגי הקלאסי של סוכנות מול מבנה. הפמיניזם הסמכותני מדגיש את קשיחותו של המבנה (לא רק החברתי-כלכלי, אלא גם התרבותי והאישי) ותובע לשנותו מהיסוד. הפמיניזם הקלאסי, להבנתי, שם דגש על סוכנות וחופש הפרט במסגרת מבנה נתון, וככזה הוא הולם יותר תכליות כמו הגעה לחופש כלכלי בגיל צעיר.

      • לסולידית, בראשית המאבק הפמיניסטי לא היה יכול להיווצר חופש פרט לנשים "במסגרת מבנה נתון". חשבתי שאת יודעת את זה. היה חייב להיווצר שינוי במבנה החוקי והנורמטיבי שבו אישה מנועה מלבחור ולהיבחר, מלהיות בעלת רכוש עצמי, מבחירה להתגרש, מללמוד באקדמיה ועוד ועוד.
        נכון שעברנו כברת דרך ארוכה מאז אבל, עדיין, נותרו כמה מבנים נתונים שיש צורך לשנותם. אולי אינם מבני חוק (לפחות במערב הדמוקרטי) אבל בהחלט מבני נורמטיביות, למשל הפערים במשכורות לאחר ניטרול כל הגורמים האחרים. למשל, ההעדפה של מנהלים-גברים לקדם את הדומים להם.
        זה לא סותר כמובן את ההתקדמות האישית אבל חייבים לנפץ עוד כמה "מבנים נתונים" יחד עם זה.
        אני זוכרת שגם בעניינים אחרים את טוענת שהאחריות האישית היא 100% של האדם בתוך המצב הנתון וגם שם אני חולקת עלייך.

      • דוגמא לחסם מבני: בכדי להתבלט בתכנית המצטיינים שלמדתי בה באוניברסיטה הייתי חייבת לשלוט בכל פרט מהחומר הנלמד (וכמותי נשים אחרות), בעוד גברים שהתאמצו הרבה פחות ממני ואולי היו בעלי כישורים מועטים יותר מלכתחילה, זכו לתמיכה זהה או אפילו רבה יותר. יש לא מעט מחקר שמראה שנשים חייבות להיות טובות יותר מגברים במה שהן עושות החל מבית הספר היסודי ואולי אף קודם לכן בכדי לזכות לעידוד דומה להם. ברגע שהבנתי שמדובר בחסם מגדרי מובנה ולא במשהו שאני אישית עשיתי, היה לי קל יותר להבין מה קורה, ולמצוא פתרונות מועילים שהביאו אותי להצטיינות בלימודים ולהצלחה בהמשך בקריירה.

        עצם ההפרדה החדה בין פמיניזם ליברלי ובין פמיניזם ביקורתי הקורא תיגר על כמה מהתפיסות החברתיות הבסיסיות שלנו כחברה היא מוטעית ומטעה. היא מציגה מצג שוא שבו יש לבחור בין סוכנות אישית ובין תפיסות חברתיות, כשלמעשה, אנחנו זקוקות וזקוקים לשניהם בכדי למצות את האפשרויות הכלכליות שלנו ולמצוא סיפוק בחיינו.

        • ליליאנה

          חסם מבני של דעה קדומה- למשל- היינו שני מצטיינים במתמטיקה ביסודי- לבן המליצו ללכת לתיכון הנדסאים היוקרתי ולי למגמה ריאלית בבית ספר עיוני. כששאלתי למה לי לא המליצו על התיכון היוקרתי- הציונים שלנו היו זהים- אמרו לי שאני בטח לא רוצה ללמוד הנדסה אז בשביל מה לי לנסוע כל בוקר באוטובוס לבית הספר המרוחק. אז זה מפתיע שכמה שנים לאחר מכן כשאני ועוד בן קיבלנו זימון למבחנים לתלפיות לבן הודיעו ואני שמעתי על שלי בעקיפין מהמזכירה? מנהל בית הספר אמר שלא חשב שאהיה מעוניינת. כמובן שבמיונים לתלפיות היו יותר בנים מבנות.

          • עבדו עליכם.
            תעודת הנדסאי היא די חסרת ערך ודווקא מגמה ריאלית בבית ספר עיוני עדיפה.

        • חושבת שזה עניין מגדרי או שזה פשוט קשור למיעוטים?
          תלמיד בן מיעוטים (עדתית או דתית) צריך להיות מוצלח מאד כדי להתבלט ובוודאי שלקבל עידדו (ערבים, אתיופים וכו'). זה נכון לגבי מערכות חינוכיות ואף צבאיות.
          למעשה, אפילו במערכת כמו מערכת החינוך החרדית, בה ניתן למצוא מזרחים בישיבות ליטאיות, היה עליהם להתבלט הרבה מעל התלמידים ה"אשכנזים" מלכתחילה כדי להתקבל ולאחר מכן כדי להצליח.
          הטענה שלי היא שלא מדובר במשהו מגדרי מראש, אלא במערכת שמפלה לרעה את מי שמלכתחילה נתפס כמיעוט או כחלש יותר.

          • נשים הן לא מיעוט.

          • כמו שהלבנים בדרום אפריקה כן היו מיעוט?

            מי שמחזיק ברוב עמדות הכוח – הפוליטי, הכלכלי והתרבותי,
            הוא הרוב, והוא מרכז בידיו את רוב הכוח בחברה,
            ללא קשר להיותו נומינלית מיעוט או רוב בחברה.

            מה % הנשים בעמדות הכוח בישראל?
            בעולם?

          • ^ בדיוק בגלל זה שלטון האפרטהייד נפל, ובדומה לכיבוש הבריטי בהודו. מיעוט כבר לא יכול לכפות את עצמו על אחרים, אנחנו חיים בזמנים שונים.

            נשים הן רוב, כשבפועל הן רוצות הטבות של מיעוט. יותר מזה, העדפה מתקנת הגיע לארץ בגלל הפמינסטיות ומיושמת בפער עצום על נשים. במכללה שאני לומד בה הציבו מטרה – לעלות את שיעור הנשים בהנהלה ב30% ב4 שנים הקרובות. לא פחות 30!!
            פשוט הזוי, לא זוכר ניצול אלים של חוק כזה בשום חברה בהיסטוריה המודרנית. וכששואלים אותן לגבי זה, הן מדברות על קבוצות מיעוט. מה האחוז של מיעוטים בהנהלה אקראית בישראל? אחוז? חצי אחוז? לא ברור למה הפמיניסטיות חושבות שהן תורמות לנשים עם האלימות המגדרית שלהן.

  4. מרתק, כאב לשלוש נשים צעירות שהן פמיניסטיות בהווייתן (ובחינוכן לגאוותי) אך לא משתייכות לשום קבוצה או זרם פמיניסטי אקטיביסטי, אני נוטה להסכים כמעט לכל מה שכתבת.
    תודה 🙂

  5. הטענה הידועה שאת מתעלמת ממנה היא זאת: אחרי שנים של הפלייה נגד נשים, צריך שתהיה הפלייה מתקנת לכיוון השני. הסיבה היא ששוויון לא מספק כדי להחזיר את השוויון.
    נשמע מוזר אבל העובדות תומכות בכך: יש חוסר שוויון בולט בשכר, יש חוסר שוויון בטיפול בילדים (די ברור שעול טיפול בילדים נופל בעיקר על האישה).
    כלומר הטענה היא שמדובר בהטייה זמנית של עשרות שנים על מנת לגרום לשוויון מלא ואמיתי.

    • אין סיבה להתייחס לכל הגברים בכל הדורות כקולקטיב ולכן אין סיבה לפגוע בגברים שחיים עכשיו כדי "לפצות" את קולקטיב הנשים החיות היום על האפליה שחוו הנשים בדורות הקודמים.
      מה גם שממש ממש לא ברור שנוח הטיפול בילדים נופל על האישה.

    • ומניין לך שאפליה מתקנת אכן תאזן את המצב? יש לשפוט דברים לפי תוצאותיהם ולא לפי כוונותיהם. כדאי לך על כתביו של תומס סואל בהקשר לאפליה מתקנת

    • אפליה "מתקנת" הינה עדיין אפליה ולכן פסולה.

      חוסר השוויון בשכר הוא די פיקציה. גבר ואישה באותו תפקיד מרוויחים פחות או יותר את אותו שכר לשעה. עד היום עבדתי בכעשר מקומות עבודה בכמה וכמה תחומים וזה תמיד היה המצב.

      בקשר לטיפול בילדים, מדובר בעניין אישי של כל זוג ולא של המדינה. מי שלא מסתדר עם בן הזוג או בת הזוג שלו יכול להלין בעיקר על עצמו.

    • לא ממליץ על כלום

      אין דבר כזה אפליה מתקנת! כל אפליה מקלקלת, גם אם עוטפים אותה בשם החברתי "מתקנת".

      לא עוצרים תופעה שלילית ע"י הפיכת הגלגל והתנהגות שלילית הפוכה. הדבר משול לעצירת אלימות באלימות חזקה יותר. זה עובד, אבל מועיל רק לצד אחד ורק לטווח הקצר.

      בכל סיטואציה בהסטוריה בה צד אחד הגיב ב-overkill התוצאה הייתה שהצד השני נרמס. אגב, לעיתים דווקא זה גרם להשתשלות אירועים לא סימפטית (יש הרבה דוגמאות לתת, אבל המפורסמת בהן היא חוזה ורסאי https://eureka.org.il/item/50607/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%94-%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%90%D7%99 )

    • כבר הוכח שנשים מרוויחות פחות בגלל עצמן בלבד
      http://www.davar1.co.il/47230/
      (תתעלמי מכותרת המשנה. בגוף הכתבה מצויין בפירוש שאפילו הקמצוץ של ה-13% אחוז הנותרים זה קטע בלתי מוסבר, ולא כפי שפירשן הכתב).

      די עם המנטרה הזו.
      נשים באותו התפקיד בדיוק שעובדות אותו אחוז משרה לא מרוויחות פחות מגבר. הפער נובע מלימוד מקצועות הומניים, בחירת מקצוע מניב פחות, תחרותי פחות, מסוכן פחות, פחות שעות עבודה ופחות קידום עקב עבודה במשרה חלקית, טיפול בילדים וכו'.
      גם בקרב ציבור הבלתי משכילים נשים לא הולכות לעבודות הקשות והמסוכנות (ראיתם אישה שעובדת פיזי בבתי זיקוק למשל?)

      אישה שלומדת מקצוע הנדסי למשל ותעבוד במשרה מלאה תרוויח בדיוק כמו גבר במעמדה. טבל אי אפשר להשוות תואר בהנדסת חשמל לתואר בתולדות האומנות

      צריך לזכור גם שגברים יוצאים לפנסיה כ-5 שנים מאוחר יותר. שנים בהן השכר הגבוה ביותר. מנגד נשים גם חיות יותר וגם פורשות מוקדם יותר מה שנותן להם 10 שנים של מימון חינם על חשבון זיעה גברית – ובנוסף יש להן הטבות מס והטבות בביטוח לאומי שאין לגברים (הטבות שבעצמן מקלות עליהן להתפשר על פחות שכר).

      • למה תגובתי לא חשופה לכולם, לאחר הבקרה?

      • כל המחקרים בפירוש מראים שיש פערי שכר. רק שהם לא 20 או 30% כמו שבדרך כלל אומרים, אלא רק בין 5 ל-10 כששולטים על שאר המשתנים. אבל למיטב ידיעתי 5 עד 10 זה לא אפס.

        • שוב, אין ויכוח על פערי השכר אלא על סיבותיהם. שום מחקר, לרבות המחקר שהבאתי, לא הוכיח אפליה. כשגברים לרוב עובדים יותר בקריירות הישגיות יותר ולכן מרוויחים יותר אין פירוש הדבר שהתכנסה איזו מועצת גברים והחליטה "להפלות נשים".

          מכיוון שאין סטטיסטיקה חברתית מושלמת אלא רק מאמץ מיטבי לברור נתונים, במחקרים חברתיים תמיד יישארו בשוליים נתונים חסרי הסבר ודאי, שבמקרה שלנו לבדם לא מצביעים על אפליה. על הטוען לאפליה החובה להוכיח אותה. ניחושים והשערות אינם הוכחות.

  6. “Sticks and Stones may Break Your Bones, but Words can Break Your Spirit

  7. פריבילגית

    הסולידית, ממליצה לך לרדת לעומק האמיתי של ההגדרה של ״פריבילגיה מערכתית״. רק אחרי ההבנה שגם אם בן אדם אחראי ב 100% על עצמו, למערכת יש יד מאוד חזקה ביכולת שלו להצליח.. רק אז אולי תביני את הערך והצורך בלנסות לשנות את המערכת. קחי גבר לבן (או אישה) בריא, וגבר (או אישה) שחור, וציידי אותם בדיוק באותה נכונות להצלחה, ואותם כלים, ואותה אחריות עצמית, ואותה אמביציה, ושלחי אותם לדרכם. נראה מי יגיע לאן. אולי במשחק בבורסה מאחורי מסך יש לשחור סיכוי, אך כל מהלך אחר שידרוש מפגש עם ״המערכת״ – יוביל לפער בין השניים. מוכח. על כן, צריך להבין לעומק הטיות מערכתיות ותרבותיות, לפעול לשנותן, ולעורר מודעות לקיומן.

  8. יש לי בעיה רצינית מאד עם הרצון המובן של נשים להוציא את הזנות אל מחוץ לחוק (זה שהגבר יהיה זה שייענש לא משנה את העובדה שזנות תהפוך לבלתי חוקית). אחת הבעיות היא שאי אפשר להגדיר מהי זנות. האם אישה שחיה בדירה ששכר עבורה גבר עשיר ומבוגר ממנה היא זונה? ואיך תבדיל בין זה לבין זוגיות שבה צד אחד יותר מבוסס מהשני?
    עוד בעיה היא שהחוק לא אומר כלום על פורנוגרפיה. פורנוגרפיה היא זנות מצולמת. כשמשלמים למישהו על מנת שיקיים יחסי מין זו זנות ולצפות בסרט כחול לא שונה מהותית מללכת לזונה, בשני המקרים אתה נהנה מהעובדה שמישהו קיבל כסף כדי לקיים יחסי מין.

    • אומנם תיארת מצבים דומים,
      אבל לפי הבנתי, המצב שרוצים להוציא אל מחוץ לחוק,
      הוא : קיום יחסים מין תמורת תשלום עם כמה בני זוג בכל משמרת
      כלל השאר בעייתי – אבל פחות , נכון לעכשיו

      • אני הבנתי שדווקא רוצים להפוך את הזנות לחוקית, מתוך הבנה שגם כאשר אינה חוקית היא תתקיים אלא שכאשר אינה חוקית התנאים גרועים בהרבה עבור העובדות.

  9. קצת קשה לי עם זה מכיוון שאני חושבת שיש מקום להאיר את הדברים האלה. כלומר, יש מקום לבוא ולהתלונן על חוסר שיוויון, יש מקום לבוא ולהתלונן על הטרדה מינית, יש מקום לבוא ולהתלונן על יחס מפלה עקב מגדר. רק עצם זה שמעלים את הנושאים הללו החוצה, מדברים עליהם ומאווררים אותם גורם לשינוי, גורם לנשים ולגברים לראות שיש כאן בעיה כלשהי ולעשות את השינוי. קחו למשל את ה"מס הורוד" תופעה מרגיזה שבה יש מחיר גבוה יותר למוצרים לנשים למרות שהם זהים לאלו הגבריים (סכיני גילוח, דיאודורנט) גרמה לנשים לשים לב לתופעה ולבחור במוצרים ה"גבריים" ובכך לחסוך כסף. זהו חוסר שיוויון מערכתי שלא שמו לב אליו, אבל ברגע שיודעים עליו ומדברים על זה אפשר להתמודד איתו ולשנות את ההתנהגות. לפני כן לא חשבתי לבחון את המוצרים ה"גבריים" והיום אני משווה מחירים מולם וקונה מה שיותר זול.
    דווקא בתחום הפיננסי כן חשוב לעורר את החוסר השיוויון, נשים נמצאות במצב פיננסי שונה מגברים ולכן האחריות עלינו גדולה פי כמה לקחת את עצמנו בידיים וללמוד להתנהל כלכלית וחשוב שנשים יהיו מודעות לכך. נשים בממוצע מרוויחות פחות (ולא משנה מאיזה סיבות), עדיין המטפלות העיקריות בילדים, וחיות שנים רבות יותר. לכן קריטי שנבין שאנחנו כן בעמדת נחיתות מבחינה פיננסית (לא בגלל גברים רעים, בגלל שזה פשוט המצב) כן יש לנו צרכים קצת שונים וחשוב שבעתיים שנדאג לעצמנו.
    כתבתי על זה כאן בהרחבה http://www.haoptimit.com/woman-better-save-up/

  10. כהרגלך בקודש, את חדה וברורה ו… חד צדדית. וגם לוקחת את הדברים רחוק בדרך לאבסורדום. אני מסכימה עם רוח הדברים אבל חושבת שפיספסת פה נקודה חשובה. יש דיכוי מופנם – וכל מי שמוצא.ת עצמו.ה חלק ממיעוט כלשהו חווה אותה. השאלה, תמיד, היא של מודעות לפעולת הכוח עלינו, מבפנים ומבחוץ.
    אני יכולה לבחור לגלח שערות כי "אני אוהבת עור חלק" או להתאפר "כי אני אוהבת אותי מטופחת" וכו' וכו' וכו' (אחת מאלפי הדרכים שבהן הגוף והמחשבה ממושטרים מבפנים), והשאלה היא האם נתתי את דעתי אי פעם לשאלה מאיפה הגיעו התובנות ה"מובנות מאליהן "האלה לתוך ראשי. אז אפשר שההבנה תגיע דרך אמא, חברה או בנ.ת זוג, ואפשר, וכך קורה, שפעילות פמיניסטיות תכתובנה ותדברנה על כך באופן גלוי, כועס ואפילו מוקצן. וגם זה בסדר.
    אנחנ ואכן כבר לא ילדות מוחלשות, אבל, בפראפרזה על מאמר המורה, צריך שתהיה קודם תודעה שיש דיכוי (ויש, לא בכל מקום ובכל זמן ועם כולם, אבל יש ויש, וגם את מן הסתם חווית אותו), כדי שאפשר יהיה להשתחרר ממנה. אחרת אנחנו נשארות ונשארים בתחושה ש"ככה זה היה וזו ן דרכו של עולם".

    • מתעניין

      זה משהו שאף פעם לא הבנתי (ואני באמת רוצה להבין). למה זה לא לגיטימי שהאופנה היום היא שנשים תהיינה מגולחות? גם אני נגיד מעדיף לגדל זקן כי זה יותר נוח, ולא עושה את זה בעיקר מסיבות אסטתיות.
      ברור שמי שלא רוצה – שלא תשמור על עור חלק, ולא תתאפר, ושלאף אחד אין זכות לומר כלום. וברור לי שמי שמחליט להעיר על דברים כאלה הוא מאוד לא בסדר. אבל למה זה נהפך למשהו סמלי כל כך?

      • כי נשים שבוחרות לא להתגלח, זוכות לתגובות כל כך חריפות..
        רוצחי ילדים לא זוכים לכאלה תגובות.
        כולה בחירה אסתטית.. מה הדרמה?
        למה החברה שלנו כל כך מתרגשת מדבר כל כך חסר משמעות?

        תראה כמה תגובות לנושא כזה זניח, וחלקן אלימות בצורה לא סביחה.
        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4313271,00.html

        מכיוון שזה כל כך סמלי לחברה, זה הפך לסמלי לפמיניזים, שקורא תיגר על אקסיומות.

        • מתעניין

          תודה על התשובה

          • תודה.
            זה בהחלט נעים שמתעניינים,
            ואני לא צינית.

            גמני, עד שחוויתי על בשרי את ההבדל ביחס אלי כאשה –
            בישראל > בהודו > בסרי לנקה (הבודהיסטית),
            עד שהתחלתי ללמוד סוציולוגיה ולמדתי את אוצר המלים
            שעזר לי לארגן מחשבתית את מה שכבר הבנתי בחיים,
            לא קלטתי עד כמה היחס לנשים ומעמד האשה הוא דבר חברתי,
            ולא רק אישי,
            ועד כמה ההבנה התיאורטית של זה עוזרת לנו (גברים ונשים כאחת)
            לצאת מהמסגרת המגבילה הזו –
            מגבילה חברתית, וגם מחשבתית.

            אני משערת שאם לא הייתי אשה –
            לא הייתי עוברת את מה שעברתי,
            לא הייתי מבינה ולומדת את מה שהבנתי ולמדתי,
            וקרוב לוודאי שגם לא הייתי מפתחת מודעות
            לשונות הענקית האפשרית
            בחוויה של אותה הסיטואציה אצל אנשים אחרים.

            מבחינתי,
            כשגבר קולט את הפער הזה בין איך שהוא קולט את המציאות
            ובין איך שא/נשים אחרים קולטים את המציאות,
            ונהיה סקרן לגבי הפער הזה –
            כוחות האור הרוויחו עוד אחד (:

        • סליחה אבל ההתעסקות בשטות הזו היא קצת ״אוננות מחשבתית״. החברה גם מצפה מגברים להתגלח, להיות מטופחים (המון מסדרים גבות היום) ולהיות חלקים. זה די obvious שאנחנו עושים את זה מתוך תכתיבים חברתיים, לא גילית פה את אמריקה. בעיני זו יותר שאלה של השפעת החברה על תפישת היופי של האינדיבידואל משאלה מגדרית. לא צריך לדחוף את הפאקינג מגדר לכל מקום.
          ״מישטור פנימי״, ״דיכוי״? בעיני הרבה יותר מתאים ופשוט לקרוא לזה קונפורמיזם.

          • אשר, נכנסת ללינק שצירפתי, קראת את הטוקבקים?
            מסכימה איתך שזו שטות. אבל משום מה השטות הזאת מקבלת משקל מאוד גבוה, כשמדובר בנשים.
            ביום שיקראו לגברים שמתגלחים/לא מתגלחים "מגעיל" "גבר דוחה" "זה לא גברי" "או אולי שגם לא ינגבו ת'תחת" נוכל להסכים שזה סתם קונפורמיזם. הכל ציטוטים מהטוקבקים.
            המשטור שנשים חוות כלפי גופן היא משהו חריג בהחלט.

          • נכנסתי,אכן מזעזע, באופן כללי בחיים אני משתדל לא לגבש דעה לגבי המציאות הישראלית רק על בסיס טוקבקים (אחרת הייתי מהגר מפה מזמן).
            טוקבקיסטים הם הרבה פעמים מיעוט צעקני, לא מייצג ובעיקר – מעצבן.
            רבים מאותם טוקבקיסטים גם יקראו לאשה שמתחתנת לא בתולה פרוצה ויחשבו שמקומה של האשה במטבח – מכאן ועד להסיק שזהו הלך הרוח השולט בישראל זו חתיכת קפיצה.
            היות ואני לא באמת מכיר מחקרים בנושא אני יכול להעיד רק על עצמי ועל סביבתי הקרובה ולומר שמידת הטיפוח של הנשים סביבי לא מטרידה אותי כהוא זה. אם אראה מישהי עם שיער עבות בבית השחי זה כנראה ימשוך את תשומת ליבי כי זה לא מראה שכיח אבל בזה זה ייגמר.

            ועוד הערת אגב, כפי שציינתי קודם, העניין פועל גם על המין הגברי לצערי, אחד מחבריי הוכרח ע״י זוגתו לעבור הסרת שיער מהחזה בלייזר היות וזה היה ״מגעיל״ לדבריה. יש לי חבר נוסף שנוטל פרופסיה על בסיס יומי, דבר שעולה לו ממון רב ואף מסכן את בריאותו, על מנת לא להקריח ועוד. הכל לגיטימי בעיני באותה מידה אבל לא קשור למגדר.

          • אשר, אתה מתעלם מטוקבקים, ועדויות של נשים, אבל מוכן לבסס השקפת עולם על מקרה פרטי של החבר שלך ואישתו?
            אני חשה פה סתירה..

            אבל אני זורמת איתך, השאלה היא לא מה אישתו מעדיפה, אלא אם הוא ילך לים בחזה שעיר, איך יגיבו אליו, ואיך יגיבו לאישתו אם היא תחליט לא לגלח את השחי.

            לא צריך להיתמם, זה ברור שהביקורת הציבורית כלפי נשים היא קשוחה הרבה יותר, וזה משהו שצריך להבין שהוא לא גזירת גורל, ואפשר להעלות את זה לשיח הציבורי ולשנות את זה.

            זה באמת יגרום לעולם להיות מקום רע יותר אם נשים ירגישו בנוח להסתובב שעירות?

      • אם יש לחץ חברתי – ואם זה מצליח –
        לגרום לנשים לשאוף – להיות רזות קטנות ומגולחות
        זה עידוד לנטיה פדופילית

    • אני מסכים עם התגובה ואפשר להוסיף כדוגמה את הפרסומות הפוגעניות, הן פוגעניות לנשים (וגם לגברים אוהבי חופש) לא בגלל תחושה של קורבן אלא שהן עוזרות לקבע חברה שובניסטית. מראה לרוב נשים כעקרות בית, אשה סתומה שלא יודעת מה זה "פטריות" ויושבת במטבח עם "מטריות", או פנייה לנשים בלבד כשמדובר בחיתולים אןו מזון תינוקות, זה מחלחל במיוחד לדור הצעיר ומקבע תמונה שככה זה. החברה עדיין שובניסטית ויש לתת משקל ולהגיב לתופעות כדוגמה שהזכרתי, אבל כמובן שהפלג הקולני בעל היכולת לחוקק מה שהסולידית קוראת הפמיניזם הסמכותני היא אנטי פמיניסטית ושוללת חופש ומעודדת התערבות ממשלתית ולכן בהתייחס אליהם אני די מסכים עם הסולידית.

    • לטעמי, הדבר הנורא ביותר בתאוריות מרקסיסטיות כאלה על תודעה ותודעה כוזבת הוא הנצחיות שלהן: כאילו לעולם ישרור "דיכוי" מעמדי. הנצחיות הזו פירושה שאין עתיד, אין אופק, זולת שינוי רדיקאלי של המבנה המדכא. משמעותה של המסקנה הזו היא שלשינויים ברמת הפרט אין כל ערך. זאת אומרת שמאמצים משמעותיים מו חתירה לחופש כלכלי בהסתמך על הרעיונות בבלוג הזה, הם חסרי טעם, "הלא ממילא יהיה תמיד דיכוי". במובן זה, דבריך מחזקים את התזה המרכזית שלי, שפמיניזם סמכותני, על הרעיונות (והמדיניות) שהוא מקדם, מהווה מכשול תודעתי אדיר בפני נשים המעוניינות להגיע לעצמאות כלכלית.

      • זו פרשנות שלך, שלא תואמת את מה שבאמת מתרחש בחוגים הפמיניסטיים.
        הגישה שלך בנוגע לפמיניזם מאוד מזכירה את הגישה שלך בנוגע למדיניות חברתית.

        את מטילה אחריות על הפרט בלבד, ואך ורק בנוגע לצעדים שנוגעים אליו.
        את מבטלת את הלגיטימיות של כל אקטיביזם חברתי.
        מבחינתך זה או/או, שחור/לבן, ים/יבשה.

        האמת היא שרוב הפמיניסטיות היום (אני לא מקבלת את התיאור סמכותני, לא שמעתי עליו מעולם) עושות גם וגם, מחזקות נשים וגם גברים לפעול בעצמם לשיפור מצבם, וגם באות בדרישה לחברה לשינוי התפיסות.

        והפמיניזם הוא לא מקשה אחת.. בפרטים יש חילוקי דעות, כמו בכל אידיאולוגיה.
        חזקת הגיל הרך, תעשיית המין, עד כמה השינוי צריך לבוא באמצעות חקיקה, עד כמה נכון ליישם אפליה מתקנת – כל אלו הם דיונים בתוך הפמיניזם, דיונים לגיטימיים שעוזרים לאנשים לגבש את השקפת עולם, ויותר מזה, פוקחים עיניים של אנשים לגבי כל מיני תפיסות של מהו טבעי ומה מובן מאליו.

      • לעולם יהיה דיכוי (מעמדי או אחר), כמו שתמיד יהיו יהיו פשע, שחיתות, רוע ואנשים עם ריח רע מהפה.
        זה לא אומר שאין עתיד ואין סיכוי ואין משמעותי לפרט.
        זה רק אומר שתמיד צריך לשים לב ולנסות להשתפר.

  11. שולמית

    היי סולידית. האמת שענו לך כאן יפה. אני אחת הכותבות בבלוג פוליטיקלי קוראת. (והמעצבת והמתכנתת של האתר אם דיברנו על עצמאות נשית) אם כבר את מעבירה אלינו ביקורת – אשמח אם תתני קישור לעמוד, שהקוראות והקוראים יראו בעצמן במה מדובר. זו הגינות בסיסית.
    https://www.facebook.com/politicallycorret/

    http://politicallycorret.co.il/

    • הנה, קיבלת לינק. ניקח כמה פנינים מכתבות אקראיות שמופיעות בעמוד הראשי.

      המוזיקאית עומר מוסקוביץ כותבת (בדמעות, מיינד יו) שמישהו שלח לה SMS (!) שמתאר מצב היפותטי (!!) שבו הם שוכבים (!!!). "השיח פה חייב להשתנות", כותבת פתית-השלג הזועם. "נמאס שגברים מרשים לעצמם להגיד מה שבא להם ומה שעובר בראש המעוות שלהם." המסקנה, כך נדמה, היא שנשים זקוקות להגנה מפני מילים, כי "למילים יש כוח. יש השפעה. ואתם יכולים בבת אחת עם הגועל נפש שלכם פשוט לבטל בן אדם."

      אסתר שקד גרינברג מבקרת את תכנית הטלוויזיה "בייבי בום", שלטענתה "מקטינה את היולדת", מציגה אותה כ"דמות שולית, ששוכבת על גבה ומחכה שמישהו יילד אותה, שמישהו אחר יחליט בשבילה ויעשה בשבילה," ו-"שמה את דמות הרופא כדמות הרואית…"

      רחל בית אריה, תמי דינס וליאור אלפנט מנמקות את קריאתן לנשים להשתמט בצה"ל בטענה שמדובר בגוף "אשר נלחם את המלחמות שלו על הגוף שלנו ומקבל את הגוף שלנו כשלל […] הצבא כמו שאנחנו רואות אותו היום הוא חלק מהעולם המעוות שגברים יצרו, שנשים כקבוצה מפסידות ממנו, שאנחנו לא צריכות לקחת בו חלק." אין ספק, הרב לווינשטיין היה גאה בכן.

      נטע עמית, בביטוי מובהק של האופן שבו הפמיניזם הסמכותני חודר מהספרה הפוליטית לספרה התרבותית, קובעת שהביקורת על המתופפת מג ווייט היא "סקסיסטית" וש"אסור לנו לשכוח זאת" […] "קשה לנתק את הביקורת על מג וויט המוזיקאית מהביקורת על מג וויט האישה, ביקורת שבהרבה טוקבקים ופורומים של מעריצים היא אכזרית וברוטלית."

      שוב, האובססיה היא לא עם אי-צדק חברתי-כלכלי, אלא עם האופן שבו אנשים חושבים, מתבטאים, ומתנהגים. אתן הופכות את הפמיניזם לכוח ממשטר.

      צר לי, "פוליטיקלי קוראת" הוא ההיפך המוחלט מהעצמה נשית. זה מאגר גופריתי רוחש ומבעבע של מסכנות, רחמים עצמיים, האלהת הקורבן ומישטור הסביבה.

      • היי סולידית,

        אני מאיה, גם מהכותבות בבלוג והאמת עוקבת אחר הבלוג שלך לא מעט.
        בכל מקרה, מה שאני לא מבינה בביקורת שלך כנראה היא למה ההנחה שהצבעה על תופעות חברתיות שהן בעייתיות בעינינו, או בעיניי חלק מהכותבות שלנו משמעותה מסכנות, רחמים עצמיים וקורבנות כדברייך?
        אם אני מצביעה על המציאות כפי שאני מבינה אותה, זה אומר שאני הופכת את עצמי לקורבן?
        בעיניי להפך, אנחנו מכירות בבעיות שסביב ומעלות אותן לדיון כדי לחשוב יחד עם הקוראות שלנו איך להתמודד איתן.
        פעמים רבות, דרך אגב, הפתרונות המוצעים שלנו הם לא פנייה לממשלה, לצנזורה וכו… כפי שטענת, אלא דווקא פעילות חברתית של הנשים שעוקבות אחרינו או פנייה לגופים רלוונטים.
        להבנתי, מדובר בדיוק בהפך מהתקרבנות – מדובר בנקיטת עמדה ופעולה ונסיון לייצר מבנה כוח חדש שייתחרה באלו הקיימים שרובם אכן מנוהלים על ידי גברים, לפחות בזירת התקשורת.

        אני לא מצפה שנסכים על הכל כי עמדת הפתיחה שלנו שונה מהותית, אני אכן מאמינה מאוד בכוחות חברתיים וסוציולוגיים ונראה לי שאת דבקה מאוד בכך שהיחיד הוא קבוצת ההתייחסות הרלוונטית היחידה, אבל עדיין, בנושא הזה של הפיכתנו לקורבן וכו… אני חושבת שגם מנק' המבט שלך מדובר בביקורת לא מבוססת.

        בכל מקרה, שמחה לגלות שאת קוראת אותנו 🙂

  12. הפוסט הזה משקף כשל בסיסי בהבנת המושג ליברליזם ומה עובד ביסוד התפיסה הקוראת להכללה ומגוון inclusion and diversity
    זה לא מפתיע בהנתן הדעות הסופר שמרניות של הכותבת בכל נושא פוליטי חברתי אחר

    זה בעצם נסיון של אדם בעל השקפה אולטרה שמרנית לפרש תופעה חברתית שכל מהותה הוא ליברלי. חופש וחירות אין דרך אחת לחגוג. להיות אישה משוחררת אפשר בהמון דרכים והביטוי החזק ביותר להצלחת המהפכה הפמיניסטית והיותו של השלב הזה המשך ישיר של אותה המהפכה היא בכך שהרעיון הפמיניסטי מכיל היום מספר רב של רעיונות כמספר הנשים אולי שמעוניינות בו ומכיל באופן פלאי את כולם בלי שום קושי או סתירה. הפלא הזה נקרא ליברליות.

    • ביססתי לעיל את הטיעון שהפמיניזם הסמכותני הוא אנטי-תטי לחופש, לחירות ולליברליזם. הוא לא כוח פרוגרסיבי, אלא כוח רגרסיבי, ששב ומכונן תפיסות פטריארכליות בדבר היותן של נשים יצורים חלשים וטעוני הגנה ממשלתית (שבהגדרה מנביעה הקטנת חירות).

      בדבריך אין שום ניסיון להתמודד עם הטענות הללו או להפריך אותן. עד שתעשה זאת אפטור את תגובתך כחסרת ערך.

    • אין שום דבר "ליברלי" בפמיניזם המודרני, אשר מציג נשים כקורבנות ועקב כך דורש שהממשלה תפצה אותן על כך באמצעות אפליה מתקנת ושאר הטבות.
      המונח "ליברליזם" בפירושו המקורי עוסק בחירות הפרט מעולו של משטר אבסולוטי, כפי שהיה נפוץ במהלך מרבית ההיסטוריה, ובמתן יחס שווה בפני החוק לכל אדם, ללא קשר למינו, עושרו או ייחוסו. מתן אפליה מתקנת לנשים (או לשחורים, או לנכים, או לכל ציבור אחר) מנוגדת לפי הגדרה לעקרונות הליברליים, ואינו שונה מבחינה מוסרית מאשר אפליה ממסדית כנגד ציבורים אלו. כנ"ל לגבי הטבות כלכליות אשר בהכרח ממומנות מכיסו של אדם אחר (היות ולממשלה אין כסף משל עצמה, וכל כסף שיש לה מגיע מן המסים שהיא גובה).

    • קראת פעם את הנחות היסוד העומדות מאחורי הפרדיגמה הליברלית, ואת אלו העומדות מאחורי הפרדיגמות הריאליסטית והמרקסיסטית?
      הסולידית מבקרת את ביטול האפשרות לקידמה על ידי תנועות שעסוקות בנהי ובכייה במקום בסיוע אמיתי לפרט.
      התרכזות ברמת הפרט, והכרה באפשרות לקידמה הן שתיים מהנחות היסוד הליברליות, ועומדות בסתירה להנחות היסוד הריאליסטיות והמרקסיסטיות.

  13. ללא ספק הבלוג הזה הולך ומשתפר כמעט בכל פוסט
    הפוסט הזה פשוט פקח את עיניי, מאוד חשוב חד ומדויק.

    אם חשבתי שהפוסט הזה מסביר בצורה טובה ומנסה לכסות כמה שיותר זויות
    הגיעו התגובות והביאו דוגמא חיה על מי מדובר

    ;–)

  14. מושיקו

    ביום שבו הכניסו את הבחור הערבי הנשוי (סבאר קאשור שמו) ששיקר לאשה בירושלים שהוא יהודי ורווק לכלא באשמת אונס הבנתי ש״משהו רקוב בממלכת דנמרק״. למי שלא מכיר, האשה הנ״ל שכבה איתו על גג בנין לאחר שעה של היכרות שבה הוא סיפר לה שהוא יהודי ורווק.
    אני אומר זאת בצער רב כמי שרואה עצמו כפמיניסט. כל הסו קולד ״הגנות״ ששמים היום על נשים פשוט מסתמכות על ההנחה שאשה היא איזה יצור מטופש וחסר בינה שצריך להגן עליו מפני הגברים ה״טורפים״ שרק רוצים לנצלו.
    אם נחזור למקרה שתיארתי, אותה אשה לקחה החלטה (לגיטימית לגמרי) לשכב עם מישהו על גג בניין לאחר שעה של היכרות על סמך אי אלו פתפותי ביצים שמכר לה. אותה אשה היא אדם בוגר בעל שיקול דעת ולכן האחריות מוטלת עליה!

    • שלום מושיקו.
      גם אני הזדעזעתי בזמנו (2010) מתיק סבאר קאשור כפי שפורסמו בתקשורת.

      לאחר מכן קראתי את הכתבה של ליטל גרוסמן ב"הארץ" (מצ"ב) שקראה את עדותה של המתלוננת (ב') ומשם, לכאורה, עולה תמונה שונה לחלוטין מזו שפורסמה בתקשורת.

      אליבא דליטל מעדותה של ב' עולה תמונה ברורה של אונס ברוטלי במיוחד (לכאורה). עקב סיבות כאלה ואחרות (אשר תוכל לקרוא בכתבה) הושג הסדר טעון, אשר במסגרתו הסכימו הצדדים לשנות את סעיף האישום מאונס ללא הסכמה חופשית לאונס בהסכמה שהושגה במרמה.
      התקשורת, אשר לא היתה מודעות למורכבות המשפטית בתיק, עטה על התיק וההסדר, ותכל'ס גם קשה להאשימם, והיה שישו ושמחו גדול סביב הפרשה.
      אז אולי משהו רקוב בדנמרק, אבל פרשה זו אינה העדות לכך וגם (כנראה) הרלוונטיות שלה לדיון פמיניסטי רופפת מאוד.

      http://www.haaretz.co.il/misc/1.1219822
      http://www.news1.co.il/Archive/003-D-51762-00.html

      נ.ב
      אישה קיבלה החלטה; לא "לקחה" (SORRY).

      • מושיקו

        שלום יונתן, מספר דברים:
        1. אני ברשותך אשאר עם ההחלטה המשפטית ולא עם הכתבה הזו. ההחלטה המשפטית הייתה שהאדם הנ״ל ביצע מעשה ״אונס במירמה״, מונח שבעיני בכלל אין לו זכות קיום. אם באמת הוא אנס אותה כפי שמתואר בכתבה אז יש פה כשל רציני של מערכת המשפט והאדם הזה היה צריך להיות מורשע באונס ״סטנדרטי״ ולשבת הרבה יותר בכלא.
        2. אם אתה לא רואה את הקשר לפמיניזם אז קטונתי (אני יודע שיותר מקובל לכתוב קטנתי עם חולם חסר אז אחסוך לך את טיעון האד הומינם המטופש הבא שלך).

        • מושיקו, ציטוט מתוך פסק הדין:

          בעקבות הודאתו של המערער כאמור – הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. זה המקום להוסיף ולציין כי הצדדים הסכימו בגדרי הסדר הטיעון שנחתם כי הם יהיו חופשיים לטעון לעונש כהבנתם, וכי הם רשאים להגיש לצורך זה חוות דעת ותסקירים וכן הצהרת נפגעת. עוד סוכם כי בתיאור האירועים שבגינם יורשע הנאשם – לא יחרגו הצדדים מהעובדות שבכתב האישום המתוקן – לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן.

          כתוב שם בפירוש שכתב האישום תוקן כחלק מהסדר.

          • מושיקו

            כוונתי הייתה להציף את נושא ה״אונס במירמה״ ולא לנהל דיון על האם סאבר קאשור אנס או לא.

            אני לא משפטן ולכן אני לא מתיימר להבין את כל ההתפלפלויות המשפטיות שגרמו להחלטה ואשמח אם נותיר את הנושא הספציפי של מה אדון קאשור עשה או לא עשה בפועל בצד לצורך הדיון.

            בשורה התחתונה, וזו הנקודה היחידה שאכן רלוונטית לדיון פה, הוא הורשע בגין מעשה שלדעתי אינו אמור להיות מוגדר כמעשה פלילי (״אונס במרמה״).

          • אבל אין נושא כזה "אונס במרמה".
            בחרת מקרה איזוטרי, ועליו ביססת את קיומה של תופעה, אבל בפועל – המקרה הזה הוא פשוט תוצר של פרשה שיצרה הודאה קצת מצחיקה.

            אני לא יודעת במה בא לידי ביטוי האופן שבו אתה מגדיר את עצמך פמיניסט, לפי עדותך, אבל נראה לי שבכל מקרה לצמצם את כל מה שרע בפמיניזם (אין פמיניזם רע, יש פמיניזם שרע לו) למקרה אנקדוטלי אחד זו פשוט רטוריקה מאוד חלשה שמאפיינת את החברה שהופכים לפמיניסטים דווקא הרגע שצריך לשלם את החשבון בדייט.

          • מושיקו

            באיזה שלב טענתי שזה כל מה שרע בפמיניזם? טענתי שזו הייתה הנקודה שבה הבנתי שיש צדדים שליליים בפמיניזם המודרני.

            רוצה עוד דוגמאות: חזקת הגיל הרך, חלוקה כספית לא שוויונית בין הורים לאחר גירושין, גיל הפרישה לנשים ועוד ועוד.
            לא רואה צורך להצדיק לך למה אני פמיניסט – לא ממש רלוונטי לדיון.
            באופן כללי, אתם מתמקדים המון בנושאים שלא קשורים לדיון, אולי היה שווה ללמוד קורס אחד פחות במגדר באוניברסיטה וללמוד במקומו קורס בלוגיקה.
            המשך יום נעים 🙂

          • בהחלט יש נושאים ששווה לדון עליהם בפמיניזם (אפילו הקדמתי אותך והרחבתי על זה בפורום של הבלוג), אבל הפמיניזם, כמו כל אידיאולוגיה היא לא תקנון מוסדר. יש הרבה גישות, ודיונים פנימיים, והרבה דינמיקה.
            אבל בגלל שיש כמה פעילות שמתעקשות על חזקת הגיל הרך, לטעון שפמיניזם היא תנועה שעוסקת בבכי ונהייה.. (כמו שרשום למטה), זה פשוט לא רציני.

          • מושיקו

            ״יש כמה פעילות שמתעקשות״ – את מקשיבה לעצמך?
            המצב המשפטי בישראל היום הוא שילד אוטומטית הולך לחזקת אימו, גם אם האב היה הגורם המרכזי בחייו עד כה. חזקה משותפת רוחקה מלהיות ה-default וחזקה של האב כמעט ולא קיימת.
            אנחנו חיים בעידן שבו כאשר שופט נותן הפחתת מזונות לגבר בחזקה משותפת היות והוא מרוויח מחצית מאשתו זו נחשבת פסיקה תקדימית ו״סופר מתקדמת״.
            תפקחי את העיניים!
            וכן, דווקא בתור גבר פמיניסט שלוקח חלק שווה בגידול ילדיו הדברים האלו מפריעים לי הרבה יותר מלאיזה בבון שפמיניזם זר לו לחלוטין.

          • אתה מתפרץ לדלת פתוחה.
            חזקת הגיל הרך היא בהחלט עוולה, גם לדעתי, כפמיניסטית – אבל (!) היא המצאה של גברים, והיא משרתת אותם בכך שהיא מנציחה את המקום של האישה כמטפל(ת) הראשי(ת).
            שים לב שאין מספיק גברים שנלחמים בעוולה הזאת, כי זה פשוט נוח לרובם.
            כרגע המציאות היא שיש יותר גברים שלא משלמים מזונות, מאשר גברים שנלחמים על משמורת משותפת ולא מקבלים אותה.
            ובהחלט – זה נושא לדיון, זה לא פוסל את כל המהות הפמיניסטית, וכפמיניסט, שאפילו מגדל את ילדיו באופן שווה (הנה, אני שומעת את משאית המדליות מתקרבת) להצהיר שבגלל זה "משהו רקוב בממלכת דנמרק"..
            בוא..

          • מושיקו

            אוקי, הצלחת להתיש אותי, אם תשימי לב מי *נאבק* במלוא העוז על מנת לשמר את חזקת הגיל הרך (שאכן מנציחה את מקום האשה כמטפלת – סחטיין שעלית על זה) אז מדובר במרבית הנשים שיושבות בכנסת ישראל.
            וכעת, לשיעור נוסף בלוגיקה, יש פה עוולה כלפי נשים שמבוצעת ע״י נשים אבל את כמובן טוענת שהכל באשמת הגברים ה״מפלצות״ שזה בעצם משרת אותם. למה הגברים אשמים? כי אין מספיק גברים שנלחמים בעוולה…

            לא צריך את האישור שלך ולא צריך מדליות, אני מטפל בילדים שלי כי אני אבא שלהם וכי אני נהנה מזה. כתבתי את זה כדי להדגיש נקודה שכנראה שוב הצלחת להחמיץ.

          • מושיקו

            "יש יותר גברים שלא משלמים מזונות, מאשר גברים שנלחמים על משמורת משותפת ולא מקבלים אותה" – ונניח שאת צודקת, מה בין שמיטה להר סיני? איך זה בדיוק מצדיק את חזקת הגיל הרך?
            אני באמת לא צוחק, כאדם בעל רקע מדעי ולוגי די נרחב אני ממליץ לך בכל לב לקבל קצת רקע בלוגיקה פורמאלית.

          • התייחסתי לעניין חזקת הגיל הרך בפורום.
            מוזמן להצטרף לדיון שם.
            http://www.hasolidit.com/kehila/threads/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%AA.5033/page-10#post-122589

            מעבר לזה, הדגשתי יותר מפעם אחת שאני מתנגדת לחזקת הגיל הרך, אבל אם כבר אתה כזה לוחם צדק שרוצה את טובת הכלל – למה אתה מגביל את עצמך לעוולה כזו קטנה?

  15. איכותי ומדויק

  16. עריצות המיעוט הפמיניסטי – רדיקלי
    מיעוט זעיר ביותר של נשים בעלות אידיאולוגיה פמיניסטית קיצונית מאוד מהלך אימים על נורמות ההתנהגות הבין זוגיות ובאופן מפתיע מצליח לכפות על החברה המערבית את השקפותיו והעדפותיו. הנשק העיקרי שבו משתמש מיעוט זה הינו היעדר התפשרות, חוסר סובלנות, וכפיית אג'נדה פמיניסטית וטוטליטרית על ציבור גדול וחופשי, בניגוד לרוח הזמן המתאפיינת דווקא בגמישות, פשרנות, סובלנות. הכפייה מתבצעת, בכל דרך לגיטימית ולא לגיטימית, ובמיוחד תוך הבניית מציאות בה אין ברירה למקבלי ההחלטות, אלא להיכנע לדרישות של המיעוט הנחוש והקנאי. כך נוצרת מערכת ערכים שבה המציאות מצטיירת בצבעי שחור לבן, ללא צבעי ביניים: אם אתה לא איתנו – ולגמרי איתנו – אתה מנודה, אתה נגדנו, אנו נרדוף אותך.
    האם מיעוט לא סובלני, לא גמיש, קנאי עד כדי אכזריות יכול לשלוט ברוב החופשי והסובלני? ההיסטוריה הקצרה של תולדות הפמיניזם מצביעה על תשובה חיובית. להלן הדגמה של אחד מביטויי הכוח ההרסניים ביותר של הדמון הפמיניסטי: הטרדה מינית.
    מה שהפמיניזם קורא לו הטרדה מינית הוא נשק יום הדין שלהם: שדרות שלמות של החברה נופלות שדודות, במהלך ציד מכשפות (נחשו מי המכשפה פה) אכזרי – משטרה, צבא, אוניברסיטאות, מוסדות ממשל, רשויות מוניציפליות, ישיבות, בתי ספר מקומות עבודה…כולם הפכו לשדות צייד ענקיים, שבהם הניצוד מוגדר כמטריד מינית.
    אבל מהי הטרדה מינית? במונחי הפמיניזם הרדיקלי – הכול! כל היבט התנהגותי של גבר, החל ממבט והמשך במילה, כל פנייה של גבר לאישה, בכל עניין שהוא יכולה להתפרש כהטרדה. האם משלוח SMS, אמירה גסה, הערה שעניינה מין, בדיחה גסה, מבט עוגב – האם כל אלה נופלים בגדרי הגדרה זאת, אף שהמטריד לכאורה לא עשה דבר ממשי למימוש הטרדתו? מסתבר שהתשובה חיובית.
    בתוך כל זה, נוצרות אגדות פסיכולוגיות חסרות בסיס. פסבדו – פסיכולוגיה כוזבת מבית המדרש האמריקאי מספרת על תהליך של בושה, הטמעה, התגברות, שהנפגעת מינית חייבת לעבור "ולהכיל". הרבה שאלות סבירות עולות בהקשר זה: מדוע אלה שחושבות שהן מוטרדות לא מתלוננות באופן מידי במשטרה, ומדווחות על הטרדתן? ולמה הן שולפות סיפורי הטרדה בני 10 שנים, 20 שנים וגם 30 שנה, ובעצם לא מונעות לאלתר מן המטריד להמשיך להטריד את אחיותיהן לאורך כל אותה תקופה? ומה באשר להטרדה שנתגלתה למוטרדת בחלומה? ומה באשר ל"מוטרדת" לכאורה, שלא ידעה ולא שיערה ולא הרגישה שהטרידוה, עד אשר נשמות טובות הכניסו לה לראש את העובדה הכוזבת?
    בתחום אחר, שקשור לגברים דווקא, הוכח ההיפך – בתחום הצבאי ממהרים ככל האפשר להחזיר את החייל הלום הקרב אל הישר אל עיצומו של הקרב כדי שיתגבר על ההלם ויתעשת, ולא שולחים אותו לעבור "תהליך" של שנים רבות.
    כניעת המשפט הפלילי למתקפת הפמיניזם הינה לא פחות ממבישה. כניעה זו הובילה לוויתור על אבן היסוד של ההרשעה הפלילית – ההוכחה למעלה מכל ספק סביר. היום בית המשפט מסתפק בסיפור שהיא מספרת, ומתעלם ממה שהוט מספר, וכל זאת כאשר אין לו שום יכולת לברר עובדתית, אמפירית, מה באמת קרה ביניהם. כיצד הפך מנעד כה רחב של התנהגויות בין מגדריות, לרפרטואר של הרשעות פליליות, כאשר ברוב המכריע של המקרים אין כל ראייה ממשית מלבד עדותה הבלתי ניתנת להוכחה של המתלוננת? התשובה – הגורגונה הפמיניסטית.
    הפמיניזם ימות, זה ברור, אבל לא לפני שיחוסלו מערכות התנהגות אנושית נרחבות, רק מפני שגברים השתתפו בהן.

    • סתם אחת

      עריצות המיעוט הפמיניסטי.
      כמה נוח.
      רק על עצמי לספר ידעתי – צר עולמי כעולם נמלה:

      בפגישת עבודה, לא פעם, כשאישה תגיד את דעתה המקצועית, יתעלמו ממנה, וכשגבר יחזור על ההסבר הוא יקבל על זה קרדיט. קרה לי.

      גבר, באשר הוא גבר, ירשה לעצמו להגסביר לאישה את העובדות, גם היא מקצועית יותר ממנו בתחום, ואין לו מה לחדש לה. קרה לי, לא פעם.

      כשגבר ואישה יסעו בתחבורה ציבורית, גבר ירגיש בנוח לפלוש לתוך המרחב של המושב שלידו, האישה (אני) לא תבין מה קורה, עד שלא ישאר לה מקום להצתמצם יותר, ורק אז תעיר בהיסוס. כיום כשיש מושב עם שני מושבים פנויים, או מושב שיושבת בו אישה, אני אעדיף להתישב ליד האישה, שמא בתחנה הבאה ישב לידי גבר,

      בכניסה ויציאה מהמטבח, או מחדר הדיונים המשרדי – גברים לא ישמרו על המרחב האישי של הנשים – כי להם זה לא מפריע, בלי שום רגישות לאיך זה מפריע לנשים. (תרגום: יצמדו אלי, בלי להבין אפילו, ובלי להתכוון – אבל לי זה לא נעים)

      החוויה של ללכת לרופא נשים, המומחה בתחומו, שיגיד לי שלאחר הניתוח אני מתקבלת לביקורת בלי תור (ביום בו נקבעה הביקורת), כדי שאקדים, הרי הובטח לי בלי תור, ויסבירו לי שבגלל שהתרגשתי מהניתוח לא הבנתי מה אמרו לי. ואני בטימטומי חשבתי שאולי באמת התבלבלתי, עד ששחור על גבי לבן היה שלט שאומר – בלי תור, לא שאכפת לי על הרבע שעה, אכפת לי שבגלל שיש לי רחם חושבים שאני מטומטמת. והתגובה – כן אולי כדאי לנסח יותר מדוייק.

      הבת הנהדרת שלי תרמה את שיפעת שערה הבלונדיני לטובת פאה לחולות סרטן. בתקופה שבה הסתובבה עם שיער קצוץ כמות ההטרדות המיניות שספגה מגברים אקראיים ברחוב ירדה ל-0. כשחזר השיער להתארך חזרו ההטרדות – עד כדי גברים שעקבו אחריה ברחוב. מפחיד. לשמחתי היא בעלת תושיה ונחלצה מזה – אבל מה המרחק משם לאונס? ומה החוויה שלה כאשה במרחב הציבורי – והאם לא צריך לשנות את זה?

      אותה בת מדהימה הלכה עם חיית המחמד החדשה שלה לווטרינר. רק אציין שהווטרינר הוא בגיל שיכול להיות אבא שלה. לאחר שלא הצליח לעזור לה עם חיית המחמד שלה, החל להתייחס אליה, ואולי כדאי לעשות לחיית המחמד כל מיני טיפולים שבכלל לא עמדו על הפרק, לטובת תמיכה בילדים שהיא עוד לא החליטה בכלל אם היא רוצה, ומתי. ותוך כדי ליטוף אבהי על ידה. איפה זה עומד בסקלת ההטרדה? אציין שהוא הפסיד לקוחה, ואני לא בטוחה שהוא בכלל מבין שעשה משהו רע.

      החויה הכי מכוננת שלי בהבנת הדיכוי הפטריכאלי היא תפילת ראש חודש בכותל. כן, אני אחת מהמעודדות הראשיות של נשות הכותל. החויה של הנשים ששונאות אותי ומיחלות למותי, כי אני רוצה להתפלל בקול רם בכותל, במנין נשים, בעזרת הנשים, היא אחד הדברים הכי עצובים שקרו לי. לזה אני קוראת הפנמה של דיכוי. כשאישה חושבת שיש משהו רע בקול שלה. שהתפילה של הגבר חשובה מהתפילה שלה.
      ויבואו כל המצקצקים ויגידו לי זה הדתיים, מה אכפת לנו. ברגע שאת מקבלת את החוקים שלהם, ככה זה בדת. אז לא, זה לא ככה בדת היהודית הנהדרת שלנו. הדת שהיא ערש התרבות המערבית. וההחמרות שלהם מחלחלות לכל תחומי החיים: אוטובוסים נפרדים, קמפוסים נפרדים, פסילת שירת נשים בארועים ממלכתיים, פרסומות ללא נשים. שירות נשים בצבא – ועוד ועוד.

      שני מהנדסים, התחתנו, אחרי 30 שנה, שלושה ילדים, וכמה החלטות קריירה שתמכו בגידול הילדים ע"פ הקידום המקצועי, המשכורת של המהנדס כפולה מהמשכורת של המהנדסת. עובדה. וזה לא שהוא לא מקצוען, אני נשואה לו באושר כבר למעלה מ-30 שנה, אבל גם אני לא כזו גרועה. והפער די מעליב.

      אז בחוויה שלי הדרך עד לשיוויון עוד מאד ארוכה.

  17. פוסט הירואי, טקסט מכונן, פגעת ישר ב"לב המאפליה" (לא של קונראד) של הפמיניזם האכזרי.
    אכן, אלה הם ביטוי המפתח של הפמיניזם – אכזריות, רשעות, התעמרות, השפלה, התקרבנות אגרסיבית, חוסר אנושיות.
    לא אגזים אם אומר שבניגוד לדעתן של הפמיניסטיות על עצמן, כמקדמות…ובכן, מקדמות משהו, הן הפכו את האינטרקציה בין המינים לשדה קרב אכזרי.
    הפמיניזם הסיג את האנושות, זו האמת.
    סולידית מבריקה, אל תחשבי שתצליחי לשכנע את הפמיניסטיות – הן אינן שומעות אף אחד, רק את "אחותי", ורק אם האחות באה מגישה של "העצמה נשית", הלוואי שיימחקו שתי המילים הארורות האלה מתודעתנו.

  18. שלום לסולידית.

    ראית קן צרעות ועם המאמר הזה באת ודחפת לשם מקל.
    לצער הפמניסטיות בינינו לעולם לא היו זמנים שבהם נשים לא נלקחו ברצינות כבני אדם בוגרים, אוטונומיים ושווי מעמד. לפחות לא בהקשר של המעבק לזכויות נשים בתרבויות המערב.
    ההוכחה היא די פשוטה, קיומן של מלכות שלא לצורך יופי בלבד. מלכות אנגליות ובריטיות, מלכות נורדיות, מלכות רוסיות. מי מימן את קולומבוס? מלכה ספרדית כמובן. סולטנט הנשים בתורכיה האותמנית. למעשה אין רגע בזמן שלנשים לא היה שום השפעה על שום דבר והכל הוחלט עבורן.
    לנשים תמיד היה ויהיה ערך רב בכל חברה אנושית. חייה של אישה תמיד היו ויהיו שווים יותר מחייו של גבר.
    קארן סטרון ניסחה את זה כך: "ערכו של גבר לחברה נמדד לפי התוצר שהוא מביא במהלך חייו. לעומתו ערכה של אישה הוא גם התוצר של כל ילדיה". זה כמובן אקספוננציאלית יותר.
    היסטורית, כל תרבות הייתה בנוייה על שיתוף פעולה מרצון בין גברים לנשים. מוכח על ידי קיומה של אותה תרבות לאורך מספר גדול מספיק של דורות. גם אם מביטים בחוקי התרבות הנוקשים בתרבות הכי חשוכה היום, יהיה שם צורך בשיתוף פעולה בין גברים לנשים לצורך קיומה.

    כמו לכל אידאולוגיה, גם לפמיניזם יש התחלה בזמן. לנשים היו מגבלות בחברה? לא לנשים עם כסף.
    הן גם אלו שילדו את האידאולוגיה ההרסנית הזו. הספרג'טיות, לוחמות על זכות ההצבעה, השיגו את שלהן. שנתיים אחרי שבית המשפט הגבוה בארה"ב החליט שמותר לגייס גברים בכפייה בגלל זכותם לבחור את הממשל ששולח אותם למלחמה, קיבלו הנשים את זכות הבחירה בלי החובה להירשם לשירות ולשרת.
    עוול שיתוקן החל מינואר 2018. טוב שלא עברו 100 שנה.

    ארגוני הנשים, אחרי הניצחון המוחץ וקבלת הייתרון המשיכו הלאה, בתמיכה מלאה של מרקסיזם-לנניזם לקבל זכויות גדולות יותר מאשר גברים. גיל פנסיה מוקדם יותר למרות שגברים חיים פחות.
    רפואה ציבורית שגברים משלמים בה יותר ונשים צורכות משמעותית יותר את שירותיה. אצלנו יש את העניין הלא ברור של שירות צבאי מקוצר לנשים. כל אלו לא נולדו היום. ההבדלים בחוק בין גבר לאישה לא הגיעו ממחוקקים שנלחמים על שוויון. העדפת נשים בתהליכי גירושין הוא גם נצחון פמניסטי מרהיב.

    כפי שאמרתי, פמניזם היא אידאולוגיה מבוססת על מספר תאוריות קולקטיביסטיות שתפקידה להטיב עם הנשים על חשבון הגברים. זה היה כך מההתחלה וזה ימשיך להיות המצב.
    לכן כדי להיות אנטי-פמניסט מספיק באמת לרצות שוויון.

    • נתנייתי

      בוריס, הנשים המלכות בעבר מוכיחות את ההיפך.
      מה צריך כדי להגיע למלוכה? להיוולד למשפחה המתאימה, וכשירות מינימלית.
      לא צריך להיות חכם, משכיל, אמיץ או ישר; צריך רק להיות מוסכם- כדי שהממלכה לא תתפרק במלחמת ירושה.
      אם אין יורש זכר כשיר ומוסכם, החצר תעדיף למנות אישה ולא להתחיל להסתבך עם איזה דודן רחוק, שבוודאי יעביר את הכוח לענף שלו במשפחה.
      אליזבת, מריה-תרזה, קטרינה הגדולה- אף אחת מהן לא היתה עולה למלוכה אם היה בסביבה יורש זכר כשיר.

      • נתנייתי, בוא נקרה שוב מהציטוט "היו זמנים שבהם המאבק לשיוויון מגדרי נועד להביא לכך שנשים תילקחנה ברצינות כבני אדם בוגרים."
        הטענה שלי היא פשוטה, לעולם לא היו זמנים שנשים לא נלקחו ברצינות.

        עכשיו לעניין "ההפרכה" שלך. אין שום "ההיפך" אם החצר העדיף למנות אישה, זהו הדיון הסתיים. היא נלקחת ברצינות כבן אדם בוגר לתפקד כמלכה.
        אתה גם שוכח לציין שהאתגר במלוכה הוא לשמור על הכסא, להקרין מנהיגות ויוזמה. אף אחד לא זלזל ביקטרינה הגדולה ובטח שלא בגלל שהיא אישה. הייתה אישה לא "כשירה מינימלית" בכלל.

  19. כל כך נכון ואמיתי, אני שמח שאני שומע את ההתפכחות הזאת יותר ויותר לאחרונה.
    הלוואי ויותר נשים יחשבו כך ובינו את העולם כך שפריטים חופשיים ולא כקרבנות לדיכוי ואז באמת באמת נהיה שווים.

  20. מאמר מעולה כהרגלה של "הסולידית", מזדהה עם כל מילה. והנה קישור לקדימון לסרט תיעודי שעוסק בתופעות הלוואי העגומות (שלא לומר – הטרגיות) של הפמיניזם מהסוג הכוחני והמעוות – https://www.youtube.com/watch?v=1HL_l363YaM&app=desktop

  21. היי סולידית, אני קוראת בבלוג שלך והייתי רוצה לשאול בנוגע לחיי חברה.
    איך את משלבת את אורח החיים המינימליסטי עם חברים? זה לא קשה לך? מה עם בתי קפה ובילויים שבדכ מתלווים למפגשים חברתיים? את מוותרת על זה?
    ובלי קשר, רציתי להגיד תודה.
    את פותחת לי את העיניים בהמון מובנים.

    • עוד שאלה בהקשר הזה, איך את מתמודדת עם המשפחה? בילויים משפחתיים מלווים בהוצאות.. מתנות וכו…
      האם מצאת את עצמך מתרחקת ממשפחה וחברים?
      אני ממש אשמח לעצות בנושא..

    • הממ, בימים אלה רוב האנשים שאני מחשיבה כחבריי הם בשנות העשרים המוקדמות (חברי לספסל הלימודים) או בשנות השבעים המאוחרות (חברי מבתי האבות). שתי האוכלוסיות הללו לא מבזבזות המון כסף. 🙂

  22. לסולידית, שבאמת מציגה את העולם הסולידי, אני מביע הערכה רבה על הטקסט הזה, ומספר הערות –

    1. אבי אבות הטומאה של הפמיניזם בישראל …או בעצם, האימא של אימהות הפמיניזם בישראל הוא (או היא?) חוק למניעת הטרדה מינית, שיובא מארצות הברית על ידי אתם יודעים מי. החוק הפגום הזה (שכל כולו סתירות לוגיות ובעיות משפטיות שנקברו בתוכו) הפעיל אמצעי שיש להשתמש בו באופן מצומצם (הדין הפלילי) במקום בו ניתן להשתמש באמצעי פחות דרקוני, וכפי שכבר נאמר פה – הפך לנשק יום הדין של הפמיניזם הישראלי. (ראו מאמרם המבריק ופוקח העיניים של פרופ. קרמניצר וליאת לבנון – "האיסור הפלילי על הטרדה מינית – קידוש האמצעי ומחירו" – שערי משפט, יולי 2001, כרך ב, חוברת מס. 3).
    1א. ואל תחשבו שלא היו חוקים למניעת הטרדה או לאכיפת שיוויון לפני בואו לעולם של החוק הזה! היו גם היו, ומחוקקי שנות החמישים והשישים היו נאורים ומתקדמים לאין ערוך ממחוקקינו היום! החוק הזה הוא חוק אינסטרומנטלי, והערך שהוא משרת הוא שנאה ותו לא.

    2. גם אם תאמר(י) שרוב מוחלט של השופטים הן שופטות, רוב הקצינים בצבא הן קצינות, וכך לגבי – עורכות דין, מנהלות בנקים, פסיכולוגיות, מורות, מגישות חדשות…זה לא יעזור. הן עדיין "מקופחות", "נחות, מנוצלות, מבוזות.

    3. פרופ. רות וייס כתבה מאמר על המציאות האיומה שיצר הפמיניזם, לפני כעשרים שנה, בעיתון וושינגטון טיימס. . לדבריה, התנועה לשחרור האישה גרמה להרס בלתי הפיך של תא המשפחה ובמילותיה "…במקום הדדיות ושיתוף פעולה, קרעה התנועה הפמיניסטית לגזרים את ההסכם הכי שביר ובסיסי בחברה האנושית, יחידת הבסיס שממנה כל שאר המוסדות החברתיים שואבים את כוחם". קראו שוב את המשפט הזה, הוא מסכם את הנזק האימתני שגרמה התנועה הפמיניסטית, ויכול לשמש בסיס למחשבה שנייה וחשבון נפש לכל מי שמכנה עצמה פמיניסטית.

    4. האם שמתם לב לחפיפה בין מידת הקיצוניות הפמיניסטית למידת הקיצוניות הפוליטית? אלא מאי, הפמיניזם שאימץ לו – בזירה החברתית – פוזה גברית ומשתמש במושגים מצואיסטים של כוח, עצמה, מלחמה, מאבק, הופך את עורו בהגיעו לזירה המדינית ומדבר על עשיית שלום. ראו מקרה מיכאלי/ רוזין/גלאון/זנדנברג (להלן – מרג"ז): אליבא ד' מרג"ז, הפלשתינים הם האישה, הישראלים בתפקיד הגבר…תנו מחשבה נוספת בעניין, אנא. (עיינו גם בליסיסטרטה – נשים מפעילות ניצול מיני במהופך, ליצירת שלום)

    5. אפשר ונחוץ לשאול את הפמיניסטיות, ובמיוחד את מועדון הנשים של מרג"ז, מה הן עושות ביחס לבעיות אמיתיות. הנה רימה לעיון: ביעור הזנות, חיסול סוחרי נשים, מעמד (או אי מעמדה של – ) האישה הערבית ובכלל זה רצח נשים על יסוד חילול כבוד המשפחה, פוליגמיה, מעמד האישה בחברה החרדית…טוב, נושאים אלה פחות סקסיים, מן הסתם.

    6. ולסיום, אם הוזכר כאן מספר פעמים בית הנכות הניאו-מרקסיסטי, היזכרו מה הציע הרברט מרקוזה לניתוח – הקפיטליזם לא מייצר רק מוצרי צריכה, הוא מייצר בעיקר את הצורך לצרוך מוצרים האלה. בדומה לכך, גם הפמיניזם לא מייצר רק "שיוויון" וכוח והעצמה…הוא מייצר את הצורך לשנוא.

    אכן, האמת צריכה להיאמר בקול רם: הפמיניזם מייצג שנאת גברים טהורה, מזוקקת.

    • אבי הטומאה של הפמיניזם –
      חוק הטרדה מינית.

      וואלה.

      אשמח לשמוע ממך מתי לאחרונה הבוס/ית שלך שלח/ה אליך הצעות מטרידות, משפילות או אפילו רמיזות מציקות מאוד.
      אחרי שתכתוב לנו ותשתף אותנו בחוויה שלך בנושא, אשמח להמשיך להתיחס ברצינות למה שכתבת.
      ואם אין לך חוויות אישיות, אשמח לדעת מה בדיוק אתה מציע לנשים שחוות הטרדה מינית בעבודה.

      אני עבדתי בעבר במקום מאוד מכובד. אבל ממש. משרד מהנדסים מהגדולים והמכובדים בארץ.
      והיה שם בוס, שלא שלט במה שיצא לו מהפה, והיה מטריד מזכירות שעבדו בצוות שלנו.
      עד שמנהלת הצוות פנתה למנכ"ל החברה והתלוננה.
      והטרדות פסקו.

      אם לא היה חוק הטרדה מינית, הוא היה יכול פשוט להמשיך את מה שבא לו.
      ומה קורה במקומות פחות מסודרים?? במקומות שבהם אין מנכ"ל שאיכפת לו ממי שעובדת אצלו בחברה?

      החוק הזה הרי לא בא מן הכלום. הוא נוצר, כי יש בעיה רצינית, בעיקר לגברים, לא מעט פעמים, לשלוט במה שיוצא להם מהפה ובמקרים פחות סימפטיים – גם בידיים שלהם (ואני לא מבטלת פה מקרים של הטרדות קשות בידי נשים כלפי גברים, וידוע לי שיש למרבה הצער, גם כאלו. עדיין, פחות מגברים).

  23. וואו, טקסט מאוד ירוד. ולגופו של עניין: את מגלה בורות נוראית בכל הקשור לתאוריות פמיניסטיות, גם קלאסיות וגם עכשוויות. את תוקפת פה משהו שאת החלטת שהוא תופעה חברתית גורפת, בלי לבסס שמדובר בתופעה. כל המאמר, מתחילתו ועד סופו, מבוסס על טיעוני איש קש, או במקרה הזה – אשת קש. לקחת כמה ביטויים תרבותיים אקלקטיים והכרזת, "פמיניזם סמכותני". בעצם אמרת – אני ראיתי א' ב' ג', חיברת ביניהם כפי שהתחשק לך, ועל כך ביססתי תאוריה. מהיכרותי איתך ועם הבלוג, אני בטוחה שאת מבינה שזה כשל רציני מאוד, לבסס תאוריה – וכן, ביססת פה תאוריה – על חוויה חלקית אישית שלך. ואם תטעני שביצעת פה מחקר מסודר של התופעה החברתית שהחלטת להכריז עליה ואז לקטול אותה – אבקש לדעת מהי המתודולוגיה שלך. כרגע זה נראה כאילו עברת על כמה דפי פייסבוק, בחרת בפינצטה פוסטים שמתאימים להשקפת העולם שבאת איתה מראש, וכך התאמת את הדברים. שוב, אני בטוחה שאת יודעת שמדובר לכל הפחות במחקר (גם אם בקנה מידה קטן) שהיה נפסל על בסיס כשלים מהותיים, גם בדיסציפלינה של סוציולוגיה וחקר תרבות.

    התיאור שלך את התפתחות הפמיניזם הוא תיאור לקוי. פמיניזם גל ראשון ושני אמנם התמקדו במאבקים מסוימים, אבל לא רק שאלה לא הגיעו לסופם, אלא הפכו מסובכים יותר, ומחקרים עכשוויים – כן, מחקרים אמיתיים – מעידים על כך. אני כמובן מדברת, כמוך, על שכבה חברתית מאוד מסוימת, שזכתה לפריבילגיות בעקבות המאבק הפמיניסטי – נשים חילוניות משכבה סוציו-אקונומית בינונית-גבוהה. אם נשים בצד שגם נשים אלה עדיין סובלות מאפליה אמיתית וסטטיסטית בכל הנוגע לשכר בשוק העבודה, יחס מקטין ומזלזל (כן, זה באמת לא נגמר!) ומאפשרויות קידום מועטות, אז יש גם רובד נוסף כיום, והוא הדיכוי שנובע *בדיוק בגלל ההתקדמות*, או בעגה המוכרת – בקלאש. בקלאש קיים גם קיים, והוא לא קל לזיהוי כמו שאפליה גלויה וברורה קלה לזיהוי. אם בעבר אישה יכלה לומר "אני לא עובדת כי אסור לנשים לעבוד", זה כבר לא המצב, אבל אישה עובדת כיום נתונה לאפליה וליחס חברתי ממשטר מסוגים חדשים לגמרי. ספרים כמו "מיתוס היופי" של נעמי וולף ו"The Aftermath of Feminism: Gender, Culture and Social Change" של אנג'לה מקרובי, הם מחקרים מקצועיים ומעמיקים שעומדים על הבעיות והמחסומים שהם מנת חלקם של נשים כיום, אחרי שהן השיגו כל כך הרבה. מדובר במחסומים חמקמקים, מנגנונים חברתיים סמויים מהעין לרוב, שלעתים רחוקות נחשפים. נראה שאת בוודאות לא נחשפת אליהם, ולא התעמקת בהם, ועל כן כל טיעונייך מבוססים רק על המציאות שגלויה לך דרך עינייך האישיות.

    בכלל, מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מרשים לעצמם לבקר דיסציפלינה או מסד תאורטי שהם עצמם לא התעמקו בו. באילו כלים? באיזו זכות הם רואים את עצמם שליחי האמת? מעולם לא הרגשתי שזה הגיוני להגיד לפיזיקאי, "לדעתי גלי אור הם דווקא לא גלים רוחביים" – האם אני פיזיקאית? האם חקרתי פיזיקה בכלים המקובלים בדיסציפלינה והגעתי למסקנות אחרות? לא. ועם כל הכבוד לך – ויש כבוד – המאמר הזה מוכיח באופן מאוד ברור שאינך מעורה בכלל בתאוריה פמיניסטית, ושלא השכלת בתחום. לקרוא כמה מאמרי דעה אונליין, לרפרף על כמה דפים בפייסבוק, לא הופך אותך למומחית בתחום. ביקורת היא חשובה ומבורכת, כשהיא מתייחסת לגוף הנתונים שמרכיב דיסציפלינה מסוימת. לא התייחסת למחקרים עכשוויים הכי אקטואליים ומדוברים בתאוריה פמיניסטית, בכלל, ובמקום זאת, הצטרפת לגל פופולרי מאוד של הוגי דעות מטעם עצמם, שרואים בפמיניזם שק חבטות ומטרה קלה, שהרי כמעט אף אחד לא רואה בתאוריה פמיניסטית משהו שא/נשים מתמחים בו. אני בטוחה שלא היית מרשה לעצמך לכתוב מאמר כזה על כלכלה אם היית מגיעה מתחום אחר לגמרי, ולא מתעמקת בתאוריות ובשיח הכלכלי לאורך זמן.

    • בנוסף, נראה שאת לא שמה לב שאת חלק מהבקלאש המדובר. צחוק הגורל, את טוענת שאין כזה דבר הפנמת הדיכוי, ומוכיחה את ההיפך.

    • יעל,
      הייתי רוצה להאמין שהטקסט הזה לא נכתב על ידי אפליקציה אוטומטית פמיניסטית היישר מגוגל – סטור.
      הייתי רוצה להאמין שהג'יבריש המנותק הזה (תיאוריות קלאסיות, תיאוריות עכשוויות, דיסציפלינה, יחס חברתי ממשטר, מסד תיאורטי) אינו שפת תכנות מהפקולטה למדעי הרוח, במדבריות גילמן, שמופעלת כל אימת שמתעוררת מחלוקת בעניין כלשהו.
      הייתי רוצה להאמין הייתי רוצה להאמין שמי שכותב טקסט כזה מסוגל לנקות את מוחו מהבלי שטיפת המוח של הפמיניזם הקמירי.
      הייתי רוצה להאמין ש"המחקרים האמיתיים" – אני בוגר תואר שני בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, אני יודע מה ערכם של "מחקרים אמיתיים"… – לא יתומססו וייגוזו כיוון שהרי הם מבוססים על "…מדובר במחסומים חמקמקים, מנגנונים חברתיים סמויים מהעין לרוב, שלעתים רחוקות נחשפים…" (רק וולף ומקרובי רואות את הסמוי מן העין?) וכמובן – שאין בהם בדל הטייה פמיניסטית (אני מוותר לך בעניין סטיות תקן).
      הייתי רוצה להאמין שהאפליקציה הפמיניסטית הזאת כה משוכללת שיש בידה לבצע השוואה בין מדע מדוייק, פיסיקה, תורת האור, לבין …ובכן, מדעי הפמיניזם? ולמה הדוגמא שהבאת מעניינת? כי פרויד השתלט על מחשבתך – בפיסיקה, התכונה העיקרית של גל רוחבי היא קיטוב. וקיטוב, הוא חלק מ…ובכן, ממדע הפמיניזם?
      הייתי רוצה להאמין שבאמת, באמת, שמי שחולה במחלת הפמיניזם (היסטריה אוניברסלית קלאסית) אכן תוכל להיות אי פעם מאושרת בחייה, כי באמת – אף אחד לא מונע ממכן, נשים, דבר, ואף אחד לא מונע ממכם, גברים, דבר, הכל צפוי והרשות נתונה.

      • חולה במחלת הפמיניזם, ומאושרת מאוד.

        איך????

        • ובכן, הנה דברים בשם אומרם – "…נראה שאת לא שמה לב שאת חלק מהבקלאש המדובר. צחוק הגורל, את טוענת שאין כזה דבר הפנמת הדיכוי, ומוכיחה את ההיפך."
          ככלל, אני חושד בכל מי שאומר/ת לי "אני מאושר/ת מאוד".
          ואם תאמרי רק אני מאושרת, זה לא מכיל את הכול?
          ולעניין, אכן הפנמת את הדיכוי הפמיניסטי, ואת חושבת שאת מאושרת,
          משמע = תסמונת סטוקהולם = בקלאש.

      • Clement, הייתי רוצה להאמין שהטקסט הזה לא נכתב על ידי אפליקציה אוטומטית אנטי-פמיניסטית היישר מגוגל – סטור ("מחלת הפמיניזם"? באמת?? חחח. מה עם קצת מקוריות?).
        מאושרת מאוד, תודה רבה על הדאגה. להיפך – מאושרת יותר כשאני מסתכלת לדברים שקורים במציאות סביבי בעיניים, ולא מתכחשת למה שהמוני נשים חווות – באמת, לא בכאילו. יש לי ביקורת מפה ועד הודעה חדשה על השימוש הלעתים קלוקל של נשים בפמיניזם, אבל זו תופעה רווחת של כל אידאולוגיה – כל אחד יכול לקחת אותה ולעשות בה כשלו לצרכיו האישיים, ולא משנה אם זה פמיניזם, דת, פוליטיקה… פמיניזם לפחות היא תנועה שבאמת ובתמים הובילה שחרור בסדר גודל חסר תקדים. זאת לעומת דת למשל.
        יופי לך שאתה בוגר תואר שני בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, אז מה? אז החלטת שהמחקרים האלה לא שווים כלום? סבבה, אז אני קובעת שהמחקרים של פיזיקה לא שווים כלום (לא באמת, אבל כמה קל לזרוק מילים לאוויר, לא?). אז אם כל המחקרים האלה לא שווים כלום, באמת אין לנו על מה לדבר, כי גוף הנתונים לא מוסכם. אז הכל עניין של דעה וזהו זה. ודעתך שווה לדעתי, והתאוריה של דורין שווה לתאוריה של חוקרת מגדר, ולמעלה זה למטה ושחור זה לבן ובעצם כל אדם מן היישוב יכול לקבוע מה שבא לו על כל דבר ועניין. אבל מה ש*מקובל* זה להתווכח עם מה שקיים ולהפריך אותו – לכל הפחות – כדי לבסס משהו אחר. פמיניסטיות עשו את זה – עם פרויד, עם לקאן, עם כל הפילוסופים. הן לא יצרו יש מאין וחשבו שהן יודעות הכל בלי להתייחס לשומדבר שקדם להן. דורין לא עשתה את זה. ובינתיים גם אתה לא.

    • אלן דלון

      יעל כתבת : "את מגלה בורות נוראית בכל הקשור לתאוריות פמיניסטיות, גם קלאסיות וגם עכשוויות. את תוקפת פה משהו שאת החלטת שהוא תופעה חברתית גורפת, בלי לבסס שמדובר בתופעה."

      מלבד היותי סמל לגבריות וליופי אני מודה שאיני מומחה לתיאוריות פמינסטיות ואני מכיר אותן בשטחיות אבל
      לא נראה לי שמדובר בבורות או במשהו שכותבת הפוסט החליטה בעצמה שהוא "תופעה חברתית" וגו'-
      הנה, כאן , כריסטינה הוף סומרס ,סופרת אמריקנית ופרופסור לפילוסופיה לשעבר. הידועה בביקורתה החריפה על הפמיניזם של סוף המאה ה-20.

      אכן , ייתכן שהפמיניזים הסמכותני הוציא את הפרופסור סומרס מקטגוריה של פמיניזם קלאסי או עכשווי
      אבל אני באמת לא מבין בזה.
      http://dailycaller.com/2015/07/04/scholar-takes-on-the-authoritarian-juggernaut-of-campus-feminism/

      • נכנסתי לחשבון הטוויטר של זו שנתת לינק לכתבה עליה. הציוץ הראשון הוא:
        Want to close wage gap? Step one: Change your major from feminist dance therapy to electrical engineering.
        נו, באמת, זה כבר באמת מביך. כל אחד ואחת שאפילו קצת מעורה בעניינים יודע/ת שפערי שכר קיימים בכל תחום העסקה. רוב החברות שלי הן *לא* "מטפלות מחול פמיניסטיות" (מה שזה לא אומר, הרי ברור שהיא סתם המציאה כדי להגחיך נשים). רוב החברות שלי הן רופאות, מהנדסות ומתכנתות וסובלות מאפליית שכר (שהן נלחמות בה, ועדיין, זה קיים גם קיים).
        אם זה מקור המידע שלך, אני מאחלת לך בהצלחה במציאות מידע קצת יותר אמין ומגובש.

        • אלן דלון

          לא יודע עם חברות שלך הם מדגם מייצג מדעי לצרכי מחקר.

          בבלוג דעת מיעוט, יש רשומת אורח מאת הדס פוקס על פערי השכר

          כמה פרגמנטים מתוכו להלן:
          —————————————————————–
          פער השכר הגולמי בין נשים לגברים נמצא במגמת ירידה עם השנים אך הוא עדיין גדול, ועמד על [32% בשנת 2015] – נתון גבוה לכל הדעות.

          "מצד אחד, כאמור, הפירוק מוכיח שרוב פער השכר נובע מגורמים מוסברים וידועים, בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם. האמידה שכללה את מלוא הנתונים שהובאו בחשבון במחקר – ניסיון, היקף משרה, משלח יד, לאום וציוני בגרות ופסיכומטרי – [הותירה פער שכר בלתי-מוסבר של 6% בלבד], ובהחלט ייתכן שלו היו עומדים לרשותי נתונים נוספים (למשל מקצוע ברמת פירוט גבוהה יותר או דרגה ניהולית) הפער היה קטן אף יותר."
          —————————————————————–
          גם פער של 6% ופחות ראוי שיצומצם אך עדיף לעשות זאת בהסברה ע"י נתוני אמת ולא ע"י נטיעת תחושת קיפוח וסיפורי קונספירציה על פטריארכיה .

          • לא יודעת מי זו הדס פוקס, אבל נכון להיום, הלמ"ס מעיד על כ-30% פערי שכר מגדריים. ולא הבאתי את הדוגמאות של חברות שלי כנתונים למחקר מדעי, אלא לדוגמה לתופעה שהרגע ציינתי.

          • אלן דלון

            נראה שזו הפעם שלישית בכמה תגבות שאת מוציאה פרט מהכלל כשדעותיה לא עולות בקנה אחד עם דעותייך.
            = סמכונתית .

            quod est demonstrandum

          • facepalm.
            כי זה *לא. עניין. של. דעה.* אלא של עובדות. הניתוח שהבאת הוא של מישהי שאני לא מכירה והניתוח שלה לא עולה בקנה אחד עם ניתוחים של הרבה מאוד גופים, מקומיים ובינלאומיים, שאין להם אינטרס מגדרי מובהק (ע"ע הלמ"ס).

            הנה מחר אני אכתוב שלדעתי חזירים עפים ואתה תגיד שלא, כל המחקרים הכי אמינים וקונסיסטנים מוכיחים שזה לא כך. ואני אגיד לך: אתה סמכותני.

            גם כן דרך להתמודד עם טיעונים.

          • אלן דלון

            יעל , במאמר שהבאתי כתוב "… בדומה לממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בעולם…"
            מזמין אותך לגגל כתבה בעיתון The – Atlantic (שאינו קוטל קנים)
            כתבה בשם
            What Gender Pay-Gap Statistics Aren't Capturing
            אומר שהפער ב[שכר הגולמי] הוא מעל 25% אבל ממשיך ואומר
            שאחרי פיקטור מגיעים בערך לאותן תוצאות של המחקר שהציגה
            הדס פוקס.

            Factoring differences in education, experience, age, location, job title, industry and even company, our latest research reveals that the “adjusted” gender pay gap in the U.S. amounts to women earning about 94.6 cents per dollar compared to men. It is remarkable that a significant gap persists even after comparing male-female worker pay at the job title and company level.

            ואומר שוב: גם פער של 6% ופחות ראוי שיצומצם אך עדיף לעשות זאת בהסברה ע"י נתוני אמת ולא ע"י נטיעת תחושת קיפוח וסיפורי קונספירציה על פטריארכיה מדכאת .

          • אלן דלון

            זה עניין של דעה(ולא של עובדות) באופן ההתמודדות מול פערי השכר המפוקטרים שמראים הפרש של 6% בשכר.
            כנראה שלדידה של פרופסור סומרס פער של 6% הוא לא כל כך נורא ועדיף למי שמתוסכלת ללכת ללמוד הנדסת אלקטרוניקה (לא עלינו) מאשר להסתובב בתחושת קיפוח. יש שיחשבו אחרת וילחמו עד חורמה גם בפער של 6% ופחות ויש שגם ילחמו בפערים עד חורמה וגם יוציאו את פרופסור סומרס מהמחנה על דעותיה.

    • חחח איזה מחקר, למי יש אומץ לבצע כזה מחקר באקדמיה בישראל ? יאכל ללא רחם וללא מלח. כבוד לסולידית על האומץ.

  24. אני יודעת שיציאה ממטריקס מחשבתי, אם צרכני, קורבי, או פשוט לעשות משהו שלא העזנו לעשות קודם, קורית בדר"כ כשמגיעים לאיזושהי תחתית, כשאין ברירה.
    זה שאת מגיעה לתובנות האלו דרך ראציונל נטו זה מדהים.

  25. שמעתי הרבה מן המילון הפמיניסטי – מאבק, מהפכה, כוח, העצמה, מרד, גילוח שערות, חזיות, דיכוי, אפליה, מוח מעוות של גברים, מאבק אמרתי?
    אבל מעולם לא ראיתי במילון הזה את המילה "מאושרת". תמהני!
    האם התחילה את "המהפכה שכנגד" ולא עדכנו את הכותבת נולי?

  26. אני כותב בפעם השנייה כיוון ששמעתי כמה דעות מעניינות –
    אני מתנדב (בעיקר בקריאה) בבית אבות, ובעיקר עם אישה מכובדת, שבחודש אוגוסט תהיה בת 100, שמוחה חד כתער ומעורבותה באקטואליה…הלוואי עלינו.
    קראתי לפניה את הפוסט וחלק מן התגובות, ולהלן כמה הברקות שלה (בתרגום גס מאנגלית):

    "אם הן (הפמיניסטיות) מכירות בערכן, למה הן נאבקות להוכיח את ערכן? ערך צריך לדבר בעד עצמו"

    " אם הן החליטו שצריך בכל זאת שצריך להוכיח את ערכן, האם האמצעי הקיצוני שבחרו לשם כך (=מתכוונת ללוחמנות) לא מדאיג אותן? שאלת המידתיות (=התכוונה, הגישה לפיה כל הגברים הם חרא, שיט) לא מטרידה אותן? שאלת חלוף הזמן (=התכוונה, זמן רב ללא תוצאות אמיתיות, או עד מתי תימשך המלחמה הזאת) לא מעוררת בהם ספקות?"

    " חיים של מאבק ומרירות אינסופיים לא יגרמו להן אושר, אידיאולוגיות לא מביאות אושר, שיויון או שלום, על הרבה אידיאולוגיות כוזבות שמעתי במאה השנים האחרונות. והן גרמו רק סבל ומכאוב"

    "בזמני, הסופרג'סטיות היו קוץ בתחת, וסופן שהפכו להיות לעקרות בית משועממות עד מוות"

    "על איזה דיכוי ואפליה הן מדברות? האם למדו על העבדות באמריקה? על היחס לאישה בעולם הערבי?"

    "חינוך מילדות וחקיקת חוקים הם האמצעי הטוב ביותר"

    "בבוא הזמן, הן יבינו שלבנות בית, להינשא, להוליד ילד, לנטוע אילן – אלה הדברים שגורמים לאושר אמיתי, ולא שנאה מרירות ועויינות בלתי נגמרות. אבל בבוא העת הזאת, זה יהיה מאוחר עבורן." (למיטב זכרוני זה ציטוט מהיינריך פון קלייסט)

    "אל תגיד לי שאתה הולך להקים את תנועת המסקולניזם?!"

    ואת כל זה אומרת אישה שהייתה ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה, בזמנים הכי פרועים של המאבק הפמיניסטי.

    • אם הבאת את הדברים אז מניח שאתה מסכים עם הכל ואגיב כאילו אתה כתבת את זה –
      אם הן מכירות בערכן מדוע מוכיחות- אין כאן עניין של להכיר בערך, אדם צריך לקבל את אותן הזכויות והיחס ללא תלות במגדר, זה הערך מעצם היותו אדם ולא מעצם כמה שהוא טוב ומוצלח, כך שהמאבק הוא שיכירו בזכויות ולא יתנו יחס מפלה.
      אם אין שיוויון ויש אפליה אז כדאי להאבק כדי שהיא לא תהיה האם אתה לא מסכים?

      קיצוני ומידתיות – כאן צריך לשים לב שכל שכל תנועה לשינוי מייחסים לה קיצוניות ואלימות לעומת היחס כלפי אותה קבוצה שלוקחים אותה כמובן מאליו – דוגמא – לצעוד בירושלים עבור שיוויון כלפי נטייה מינית שונה זה אקט אלים וקיצוני, יחס לועג ואלים כלפי אוכלסיה להטבית זאת נורמה. טבעונים שנאבקים ומנסים למנוע הרג של חיות הם אלימים וקיצונים, לעומת הרג שיטתי של חיות שזאת נורמה. שיימינג של מישהו שהטריד מינית בהודעות פרטיות – אקט אלים וקיצוני, הטרדות מיניות בהודעות פרטיות – נורמה.
      בלי קשר לדעתך צריך לשים לב שהמעשים שדורשים שינוי נחשבים לאלימות כשיש לנו נורמה שאולי אלימה לא פחות ואף יותר אך היא תמיד שקופה לנו מעצם היותה הנורמה.
      מעבר לנקודה זאת הלוואי שכל תנועות השינוי יוכלו להיות סופר נחמדות וכך להשפיע ולשנות, אך על פי ההיסטוריה זה מאוד קשה אם לא בלתי אפשרי, כמעט כל תנועת שינוי שעשתה משהו למען זכויות אדם נאלצה להשתמש באיזשהו לוחמנות.

      הסופרגסטיות קוץ בתחת – אכן בכל תקופה הפמינסטיות (או כל מי שקורא לשינוי) נחשב על ידי החברה כקוץ בתחת אבל את השינוים שעשו במהלך השניים קיבלנו והיום רואים אותם כמובן מאליו, כמו זכות בחירה כמו חוקים נגד הטרדות מיניות במקומות העבודה, כמו אפשרות של נשים ללמוד ולעבוד, כמו חוק שאסור לבעל לאנוס את אשתו ועוד… ובאותה תקופה כל מי שרצה לשנות ודאי נחשב לקוץ בתחת, בטוח שגם מי שהיה נגד עבדות נחשב על ידי רוב מוחלט של לבנים כקוץ בתחת במקרה הטוב.

      שאלת חלוף הזמן ואי ההצלחה לא מעוררת ספקות? – זה מפתיע להגיד דבר כזה כשרואים את כל השינויים שנהיו כמו למשל בפסקה הקודמת, אך גם אם לא היתה הצלחה ודאי שזה לא אומר כלום לגבי המאבק, כמו שאם יש המון שנים עבדות לא נגיד טוב כנראה שלא צריך להאבק כנגד זה.

      אידואלגיה ולוחמנות לא נותנת אושר, בעל וילדים כן – כל אחת תעשה מה שבא לה, חיים של אקטיביזם הם בהחלט לא קלים אך יכולים גם לתת תחושת מטרה וסיפוק, בכל מקרה זה קצת מגוחך לתת עצות אישיות בקטע הזה , כאילו אפשר למשל להתנגד לביבי אבל עוד לא שמעתי מישהו שמתנגד אליו ואומר "חבל ביבי חיים של משפחתיות הרבה יותר טובים מחיים של ראש ממשלה וכשתבין זאת יהיה כבר מאוחר מדי".

      • לKANON3, אכן תשובה "מסודרת", ממש תותח(ית), דבר דבור על אופניו, עם כל אבני הדרך ומושגי היסוד של הפמיניזם הרדיקלי: מאבק, לוחמנות, שינוי אלים, אלימות, וכמובן – משפט הזהב "…לשים לב שהמעשים שדורשים שינוי נחשבים לאלימות כשיש לנו נורמה שאולי אלימה לא פחות ואף יותר אך היא תמיד שקופה לנו מעצם היותה הנורמה…." (אלכס, מ"התפוז המכני" , היה חותם על משפט כזה בלי היסוס), שלא לדבר על "…כל אחת תעשה מה שבא לה…" (בקיעים בסולידריות הנשית?).

        אבל התעלמת מן ההערה החשובה ביותר, ביחס למסקולניזם.
        בהנחה שהפמיניזם לא שולל את מדע הפיסיקה (ונכון שרוב הפיסיקאים לדורותיהם היו גברים), אביא את החוק השלישי של ניוטון "…לכל פעולה יש תגובה הפוכה ושווה", והכלל הזה פועל גם במציאות החברתית שלנו, מסתבר. גם למהפכה הפמיניסטית תהיה המהפכה שכנגד, וזה רק עניין של זמן.
        אפנה אותך למשורר Stephen Dobyns, שכבר החל מזמן את המהפכה שכנגד, בזמן שישנתן או התווכחתן, או הייתן במסיבת פיג'מות…מתוך Desire –
        Why have men been taught to feel ashamed
        of their desire, as if each were a criminal
        out on parole, a desperado with a long record
        of muggings, rapes, such conduct as excludes

        בנוסף, בתשובתך כללת גם את הטבעונים, להטבים, וגם את ביבי…אני מבין את ההקשר (הרופף, בדוחק), ואומר לך את האופן בו ההפנייה הזאת מובנת:
        יותר משהפמיניסטיות חפצות בתיקון האפליה, הן שונאות את הגברים, יותר משהטבעונים רוצים בשלום החיות, הם שונאים ורוצים במות אוכליהם.

        • sam – לגבי הפיסקה הראשונה המשפט הזה שהנורמה אלימה גם כן ושקופה לנו הוא פשוט נכון, ולא משנה לי מה היה חותם על זה, האם זה יכול להצדיק כל אלימות נגדית? לא, אבל לצפות שהתנועה לשינוי תחיל אפס אלימות (כשבשביל המצפים גם אמירות בוטות מחאות והפגנות נחשבות ללוחמנות, ועדיין תצליח לשנות את הנורמה האלימה זה מאוד לא ריאלי.

          לכל פעולה יש פעולה הפוכה – וואלה אפשר להגיד את זה פשוט על כל דבר ובכל הקשר, אולי לעולם אז לא צריך לפעול לשינוי כי תמיד יהיה לזה פעולה נגדית.

          בתשובתי כללתי עוד דברים רק כדי לנסות להבהיר נקודות מסוימות, סורי אם נכשלתי.
          להגיד שהפמיניסטיות וטבעונים יותר רוצים ב- זאת התמחקות מהנקודה, אולי מישהו ספציפי באמת שונא ממש, אולי מישהו אחר מונע רק מאכפתיות סביבתית, השאלה היא האם יש צדק בדבריהם או לא.

      • קקון 3, את בעצם לא עונה לשום אמירה של הגברת החכמה.
        ובאמת, מה מצאת לעשות שקשוקה מפמיניזם, להט"בים, טבעוניים, ביבי, ושאר ירקות?
        חבל, את מחלישה את הטיעונים שלנו, כי אחר כך יאמרו – כשאין טיעונים אז לוקחים מן הגורן ומן היקב.
        כל האמירות שלך רק מנציחות את הקונפיקט, לא פותרות אותו. האם זה מה שאנו רוצות?

        אני דווקא קוראת שוב ושוב את האמירות האלה, ומה אומר? כן, זה מחלחל, חומר למחשבה נוספת. אני מוצאת בהן את מה שחסר לנו, האקטיביסטיות – שכל ישר, פיכחון, איזון, וכן – מידתיות.

        אולי הפתרון אינו מלחמה?
        אולי טעינו וצריך לנהל שינו בדרכי נועם?

        • היי גל במקרה אני גבר.
          דווקא השתדלתי לענות ספציפית לכל אמירה ואמירה, למה לא עניתי?
          לגבי טבעוניים וביבי, כאמור זה רק כדי להבהיר נקודה מסוימת בהקשר שבו כתבתי עליהם.

          לגבי ההלך רוח של האמירות האלו אז בעיני זה הלך רוח של להשאיר את המצב ככה, כי אפשר להיות יותר מאושר בלי אידואלגיות, זה קוץ בתחת להיות זה שרוצה לשנות, לא צריך להתנגד באסרטיביות לדברים ועוד,
          וזה הלך רוח שאם היה אותו לפני עשרות שנים לא היה משתנה המצב של הטרדות מיניות במקומות עבודה, כי למה ללכת לקיצוניות ולהיות נגד הגברים? אם לסופרגסטיות היה אותו לא היה משתנה זכות הבחירה וכו',
          אז לגמרי עדיף לא מלחמה ודרכי נועם, אבל אם רואים שיש מציאות לא הוגנת אז לפעמים צריך להיות נחשבים ללא נחמדים ולא זורמים כדי לשנותה.

  27. וואו,
    אני קורא את הפוסטים שלך כבר הרבה זמן ואת ללא ספק הצלחת להרגיז הרבה אנשים בזמן הזה, אבל עכשיו התעסקת עם המאפיה הנשית.
    אני נותן לך שבוע עד שיתחילו לעשות בך לינץ'…

    בהצלחה לך.

  28. ליאת עזר

    בדיוק יושבת בכנס מחקרי ומוצג מחקר על טקסי כוח בצבא, יענו, שימוש בפתקים ובטקסי השפלה כדי להפחית את הערך של קצינות בצבא.
    המחקר מלא בהוכחות לדרך שבה קצינים גברים משפילים ומחלישים נשים בצבא וכולם מתענגים על ההוכחות הסדורות והאבחנה המזהירה.
    השיח הזה הוא שיח מחליש בעצמו והוא גרם לי לפתוח בתגובה את הפוסט של דורין על פמיניזם, ולהיזכר למה בא לי קצת להקיא מההתבוססות בקורבנות הפמיניסטית.
    וזה מעצבן אותי ומייגע אותי, כפמיניסטית.
    היא מדייקת, העובדה היא שאנחנו מעגנות את היותנו קורבן, זה קצת נמאס וזה בעיקר מעייף ושולל כוח

    • "המחקר מלא בהוכחות לדרך שבה קצינים גברים משפילים ומחלישים נשים בצבא וכולם מתענגים על ההוכחות הסדורות…." – הי, זאת אמירה חזקה!
      האם תוכלי להעביר דוגמאות, או רפרנס למחקר?
      מי עורך המחקר?
      תודה!

  29. קראתי את הפוסט שנשמע, כרגיל כגירסה, המנומקת היטב והשקדנית לעירית לינור, לטוב ובעיקר לרע. ואז קראתי את התגובות והופתעתי לטובה. כל הכבוד על התשובות העניינות והמשכנעות, וגם על הדיונים. ממש קהילה מרשימה.

  30. נתנייתי

    מעשית, אני יכול לחשוב על שני קשיים בפני אישה שמעוניינת בעצמאות כלכלית,
    ואשמח לשמוע מה דעתה וניסיונה של הסולידית בתחום.

    הטרדה מינית: כל הנשים ששאלתי חוו מתישהוא ניסיון לשלוח ידיים או לנצל מינית מצב שהן תפסו כמקצועי. זה הפריע להן מאוד, הרבה מעבר לכל עימות שהיה לי אי פעם בעבודה; והן נשים משכילות, עצמאיות ואסרטיביות.
    ברור לי שזה עלול להפריע לקידום- ואפילו להישארות בתפקיד – עם הכנסה רבה.

    טיפול בילדים: יש מוסכמה שכל זוג חייב 2-3 ילדים. היות ואין מסגרות מסודרות מתחת לגיל 3, זה אומר שאחד מבני הזוג מוגבל בקריירה שלו למשך כ-10 שנים. המוסכמה היא שזו תהיה האישה. גם אח"כ, מי שזוכר שמחר יש ליל הסדר בגן ושמחרתיים יש תור לרופא עיניים זו בד"כ האם. ברור שיש לכך מחיר כלכלי מבחינתה.

    הסולידית מציגה מצב שבו היה "פמיניזם קלאסי" שהצליח, וכיום יש "פמיניזם סמכותני" מסוכן ולא-יעיל.
    בעיני, פשוט יש עוד מקום לפמיניזם הקלאסי.

  31. הפמיניזם ו"התנועה לשחרור האישה" נועדו כדי שיהיה אפשר למסות גם את החצי השני של האוכלוסיה שעד אז לא עבד…ובעצם שהממשלה תרוויח ממיסוי של עבודת נשים…אחרת כבר כולנו היינו חיות כמו שאת חיה בלי צורך "להקריב" 7 שנות עבודה וחיסכון אגרסיבי מחיינו….:) הנה קישור מעניין שיסביר https://www.youtube.com/watch?v=XoUSWvQSOZs

  32. הפמיניזם הנשי התגלגל למלכוד צפוי ממשיך ושוקע אל תוכו. הסיבה צפויה: אין לו תשובות מספקות ולא יצר לעצמו כלים משלו. הפמניזם עושה שימוש בכלים הגבריים הישנים/הקיימים.
    אין לו תשובה אמתית לביולוגיה, לאבולוציה החברתית בת מאות אלפי שנים.
    אין לו תשובה אמתית למציאות הסטטיסטית בה נושאות הדגל הן רק מיעוט קטן קולני רעשני ללא גב נשי ממשי.
    אין לו מסר חיובי אמתי אלא מסרים שליליים: נגד השליטה הגברית, נגד העדפה הגברית, למען הפליה מתקנת.
    אין לו מסר פוליטי חברתי או כלכלי שונה ומשלו, מלבד המשך המציאות החברתית הקיימת האמצעות הנשים.
    אין לא תשובה אמתית לפערי הביולוגיה האישית: להבדלים הפיזיולוגיים הנוכחים. הוא מבטל אותם או מתעלם.
    לכן במצב הזה אין סיבה ואין סיכוי שהמסר הפמיניסטי יסחף את רוב הנשים ולא ישכנע את הגברים לוותר.
    אכן מלכוד צפוי כי התהליך הפמיניסטי חייב להיות פרטני אישי אטי והדרגתי, ולא כללי מהפכני רעשני והמוני.

  33. מאמר נכון ומדוייק. חן חן.

השאר תגובה