חיים כפולים - הסולידית
בית » עצמאות כלכלית » חיים כפולים

חיים כפולים

המסע לעצמאות כלכלית הוא בעיקרו מאמץ אינדיבידואלי.

הפעולות שמקרבות אותנו לפרישה בגיל צעיר — גמילה מצרכניזם נבער, ניהול וקיצוץ הוצאות, חיסכון אגרסיבי של חלקים הולכים וגדלים מההכנסה הפנויה, והשקעת העודפים בנכסים מניבים — הן כולן פעולות אישיות במהותן, הנובעות מהחלטות שהפרט מקבל בינו לבין עצמו.

ההישענות העצמית הזו מאפשרת לכל אדם שמעוניין בכך לקחת את גורלו הכלכלי בידיו מבלי להכפיף עצמו  להצלחתם של אקטיביסטים או פוליטיקאים. זהו מאמץ אישי, מרוכז , שמביא לאימפקט דרמטי ומיידי יותר מכל מחאה או הפגנה.

לצד זאת, לאופי האינדיבידואליסטי של התהליך יש גם היבט פחות סימפטי: הוא עלול להיות מלווה בתחושת בדידות לא פשוטה.

סגנון חיים המאפשר לחסוך למעלה מ-50% מההכנסה הפנויה הוא אמנם יעיל מאוד, אבל יתכן שדווקא בגלל זה, אנשים  "נורמליים" תופסים אותו כ-"קיצוני", ואפילו כמאיים.

אינטואיטיבית, אפשר היה לצפות שבחברה שסובלת ממחסור כרוני בזמן אנשים  יגיבו בחיוב, ואפילו יביעו הערכה, כלפי אדם שחותר להשיג בעלות על זמנו עלי-אדמות. בפועל, ההיפך הוא הנכון. התוצאה היא שהחוסך האגרסיבי כמעט בהגדרה נדרש לשחות נגד הזרם, לפתח עור של פיל, ולסגל לעצמו דפוסי התנהגות שעלולים לתייג אותו כחריג, מוזר ואקצנטרי.

הבעיה הזו, מנסיוני לפחות, מגיעה לשיאה במקום העבודה.

אחד הזכרונות המהדהדים מגלגולי הקודם כקרייריסטית הוא הלחץ הסמוי לנפח את סגנון החיים שלי למימדים "נורמליים"  כך שיעלו בקנה אחד עם המצופה מ"מעמדי" כעובדת בחברה.  זה אומר, בין היתר, לקנות בית גדול (וממונף עד הגג), להחליף מכונית חדשה בליסינג מדי 3 שנים, לצאת ארוחת צוות יומית במסעדה, לצאת לחופשות אקזוטיות רבות ככל הניתן, ולהתהדר בשלל גאד'טים, בגדים, שעונים, תכשיטים ושאר סמלי סטאטוס וצעצועים למבוגרים. להיות "כמו כולם" בקיצור.

תרבות הצריכה היא המוקד שסביבם נסובים חיי החברה במשרד הטיפוסי. עד כדי כך שבדיעבד,  נדמה לי ש-90% משיחות החולין שהתנהלו בין העמיתים במשרד עסקו בשאלות כמו האלכוהול האהוב עלי, דירוג המלון האחרון שבו שהיתי, והסכום ששילמתי תמורת הכרטיס להופעה האחרונה של XYZ.

בפועל, הסמול-טוק התמים הזה הוא לרוב מסך עשן סביב מאבק (אלים למדי) בין הקולגות על מקומם בהיררכיה, כשהכלל  ברור — ככל שאתה מבזבז יותר, וסמלי הסטאטוס שלך חדשים ונוצצים יותר, כך אתה מאותת על מעמד חברתי גבוה יותר.

בחיי שאפילו כלבים אומדים יחסי כוחות בצורה יותר אלגנטית. צילום: Randy Robertson, ברישיון CC.

בחיי שאפילו כלבים אומדים יחסי כוחות בצורה יותר אלגנטית. צילום: Randy Robertson, ברישיון CC.

מרגע שאנשים מזהים את מעמדם החברתי כנגזרת של הדברים שהם קונים, תרבות הצריכה הופכת מ"קוד התנהגות" חברתי למקור מוטיבציה עצמאי, כלומר, לסיבה שבגללה העובד הממוצע בכלל מתייצב לעבודה מלכתחילה.

אני חושבת שלמעסיקים רבים יש תמריץ מובהק לעודד תרבות כזו בארגון. כפי שהסביר לי אחד המנהלים אצלנו בשעתו, חשוב מאוד שאקנה בית כי "כשצריך לשלם משכנתא כל חודש יש סיבה טובה לבוא לעבודה."

 כן, הוא באמת אמר את זה.

המרכזיות של תרבות הצריכה בסביבת העבודה היא אתגר מנטלי לא פשוט עבור מי שמנסה להתנתק ממנה באופן יזום.

כשנחשפתי לראשונה לרעיונות שעליהם אני כותבת בבלוג הזה, הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך המטריקס — אחרי שכבר בלעתי את הגלולה האדומה.

זו הייתה חוויה מתסכלת. מצאתי את עצמי חולקת 10 שעות ביממה עם אנשים שהרוויחו שכר יפה ובכל זאת מצאו את עצמם בלי גרוש על התחת ועם צרות כלכליות מנופחות כמו סגנון החיים הבועתי שלהם.

את סמלי הסטאטוס המפורסמים — הדירות, המכוניות, החופשות ושאר העוגנים המעמדיים שגררו אותם מהמיטה בכל בוקר (ספק כדי להשוויץ בהם, ספק כדי לממן אותם) – כבר הפסקתי לזהות עם עושר מופלג. כעת הם נראו בעיקר כמו כביטויים אומללים למדי של עוני ושיעבוד.

האנשים האלה התפארו בכדורי הברזל שכרכו על קרסוליהם.

מטבע הדברים, מידת הסבלנות והאמפתיה שלי כלפי הבעיות הכלכליות שיצרו הקדושים המעונים הללו במו ידיהם הידרדרה פלאים.

זכור לי אחד שתהה כיצד יסגור את החודש עכשיו שהביטוח על הרכב השלישי (!) התייקר כי בנו הצעיר קיבל רישיון נהיגה. מישהי אחרת, שבדיוק קנתה בית צמוד קרקע בפרבר יוקרתי שחייב אותה לבלות 3 שעות על הכביש מדי יום, התלוננה בלי הרף על מחירי הדלק. והיה גם את ההוא שחיכה בדריכות למשכורת או לבונוס התקופתי כדי שיוכל לסגור חובות (או, כפי שקרה לעתים קרובות יותר — ליצור חובות חדשים. אותו אומלל לא הפסיק לחשוש שמא יפוטר יום אחד, והמילה "פנסיה" בכלל עשתה לו אולקוס.

כל יום עבודה נראה כמו טבילה בביצה טרגית-קומית של כישלון פיננסי מבעבע, שנבע מציות עיוור למוסכמות, קוצר-ראייה, פטאליזם, תלות באחרים, חוסר אונים נרכש, ובעיקר סיסמאות קולקטיביסטיות בסגנון "מגיע לי", "זכותי", ו-"הם אשמים — לא אני", שהגירו מקיבתם לאחר שנלעסו עבורם על-ידי פוליטיקאים "חברתיים".

הנטייה האינסטינקטיבית היא פשוט "להתפוצץ" על האנשים האלה. לנער אותם, להצמיד מצח למצח,  ולהסביר להם – לאט אבל בטוח –  שכשם שיצרו את הקטסטרופה הכלכלית המתמשכת הזו בכוחות עצמם, כך יוכלו להיחלץ ממנה – דרך שילוב מתאים של יוזמה, נחישות, התייעלות ומתמטיקה בסיסית.

אחרי הכל, זה מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה.

אלא שבמציאות שמעבר למרחב הוירטואלי, "הטפה" מהסוג הזה עלולה להיות הרסנית. לבני אדם יש נטייה טבעית לדחות את מי שסוטה מהנורמה, אפילו אם לסטייה הזו יש בסיס רציונלי מוצק.  אנשים מעדיפים לחקות אחרים, ולא להגיע לתובנות עצמאיות דרך חשיבה ביקורתית. כשאתה מחקה את הסביבה הקרובה אליך – מטורפת ככל שתהיה – אתה מגדיל את הסיכויים שהסביבה הזו תקבל אותך בסופו של דבר. חיקוי, במונחים אבולוציונים, הוא ביטוי של יצר הישרדות.

כשאתם קוראים תיגר על המכנה המשותף הבסיסי ביותר של הקבוצה השלטת – אתם הופכים לאויב. כשאתם מצביעים על האיוולת של תרבות הצריכה, על חוסר היעילות והשיעבוד הממכר הנלווים אליה,  אתם מאיימים באופן ישיר על ערכי היסוד שעליהם מבוססים חיי העמיתים שלכם. הם התרגלו מגיל אפס למדוד את אושרם, עושרם ושווים העצמי במונחים של הדברים שהם קונים. נפצו את האתוס הזה – ואתם הולכים, תרתי משמע, נגד כיוון התנועה.

במקרה הטוב, רוב האנשים יגיבו להטפות שלכם בסקפטיות מלגלגת, תוך הסבר מלומד שלפיו עצמאות כלכלית לפני גיל 60 היא חלום באספמיה שיתכן רק בהינתן זכיה בלוטו או ירושה גדולה. אם יידחקו לפינה, הם ישתמשו באלף ואחד תירוצים שמסבירים מדוע הם בשום מקרה לא יכולים להתייעל (קרי: הם יכולים, אבל לא רוצים לוותר על הרכב, או ללמוד לבשל, או למצוא תחביבים חלופיים לשופינג). במקרה הגרוע, הם יסמנו אתכם כחדלי-אישים יהירים, שיפוטיים, ואנטי-סוציאלים, שמנופפים ב-"מותרויות" שלהם אין וככל שזה תלוי בהם לעולם גם לא יהיו. במצב זה, יש להניח שסביבת העבודה שלכם תהפוך אפילו יותר בלתי נסבלת משהייתה.

הפואנטה היא שנפנוף רב-רושם בעקרונות "סולידיים"  בלב מוקדי הכוח של תרבות הצריכה הוא צעד לא נבון. הצרכניסט-קרייריסט הטיפוסי לא נוטה להתרשם מהעובדה שהצלחתם לפתור את החידה (הפשוטה למדי) של חירות פיננסית במערכת קפיטיליסטית. הטפה כזו, מבחינתו, היא לא רק זלזול, אלא איום ישיר על ערכיו הכמוסים.

זה קצת כמו להיכנס לחדר מלא אנשים שמנים, לחשוף את גופכם החטוב ולהדגיש בפני הנוכחים כמה חשוב לשמור על אורח חיים בריא. שום דבר פרודוקטיבי לא יכול לצאת מזה.

לקח לי זמן להבין שהפתרון האסטרטגי לאתגר הזה הוא לאמץ חיים כפולים.

כדי לשמור על מערכת יחסים קורקטית ומקצועית עם עמיתי, הייתי מוכרחה להציג כלפי חוץ מצג "נורמלי", כזה שיאפשר לחברה הסובבת המיידית לסבול את נוכחותי, תוך מזעור חיכוכים ועימותים.

פתרון שכזה היה הכרחי לא רק מההיבט הנפשי, אלא בעיקר מההיבט הפרקטי:  הייתי חייבת למצוא דרך לתפקד בעבודה כדי שאוכל להמשיך ולממש את תכניתי השטנית לחסוך באגרסיביות ולהתנתק מהמטריקס – תכנית שאיש מקרב עמיתי לא ידע עליה.

הייתי צריכה כמובן לבלוע הרבה צפרדעים – ובהחלט נתקלתי בשלל יציאיות צרכניסטיות מטריפות שגרמו לי למות קצת בפנים בכל פעם — אבל התוצאה, לפחות בחוויה האישית שלי, הייתה נסבלת.

כמובן שלסתום את הפה זה קל. אבל מה לגבי התנהגות סולידית "לנוכח פני אויב"?

בהקשר הזה האסטרטגיה שלי בהחלט אותגרה מפעם לפעם – בעיקר כשאנשים התחילו לשים לב שאני מגיעה לעבודה באופניים, או מביאה אוכל מהבית במקום לאכול בחוץ, או שלא שידרגתי את הטלפון הסלולארי שלי כבר למעלה משלוש שנים.

אחרי הרבה ניסוי וטעייה, גיליתי שיש פתרון קסם לצליחת אתגרים כאלה, והיא לעולם — לעולם – לא להזכיר כסף או פרישה מוקדמת בתור המניע המרכזי למעשים שלכם.  

התברר לי שאנשים מוכנים לקבל הרבה מאוד תירוצים שונים ומשונים להתנהגויות שונות ומשונות — אבל כסף הוא באופן חד-משמעי לא אחד מהם. כסף הופך את הכל לאישי ומגעיל.

המטרה, אם כן, הייתה לגרום לעמיתי לחשוב שאני בדיוק כמותם – אבל מסיבות שונות לא יכולה להתנהג כמותם.

הסיבה שלא אצטרף אליכם לאכול בחוץ היא משום שאני צמחונית / יש לי רגישות לגלוטן / לקטוז / בוטנים /  פוחדת מסלמונלה / רוצה לדעת מה נכנס לאוכל שלי. אין קשר, חלילה, לעובדה שתשלום יומי של 60 ש"ח+טיפ על מנה שהייתי יכולה להכין בעצמי ב-3/4 מהעלות, בליווי דיונים אינטלקטואלים מעמיקים (בין ביס לביס) על ילדים, הופעות, והופעות של ילדים — משקף בעיני תמורה נמוכה מאוד בעד המחיר.

הסיבה שאני מעדיפה אופניים על רכב פרטי היא כי אני פריקית של כושר ומתאמנת לטריאתלון. אין קשר לכך שהתמכרות למגרסת המזומנים הממונעת היא אחד המכשולים המשמעותיים ביותר בדרך לעצמאות כלכלית בגיל צעיר.

הסיבה שאני לא משדרגת את הגאדג'טים שלי מדי שנה היא כי אני לא מספיק מתמצאת בתפעולם הטכני. אף אחד לא צריך לדעת שבעצם, במקום לרדוף אחרי שדרוגים שמניבים אושר קצר-מועד, אני מעדיפה להשתמש בכסף הפנוי שלי כדי לקנות נכסים שמייצרים לי כסף נוסף.

בפעמים הספורות שבהן פלטתי בטעות שאני לא רוצה לבזבז הרבה או שמוצר / שירות מסוים משקף בעיני ערך נמוך במיוחד, תיקנתי מיד והסברתי שאני חוסכת כדי לממן מקדמה על משכנתא. קצת הטריד אותי לגלות שהתירוץ הזה הפיג תוך שניות כל חשד או סימן שאלה.

בכל פעם שנקלעתי לשיחות מסדרון מזדמנות על אלכוהול, מכוניות, שעונים, אקסבוקסים, פלאזמות, אייפדים, הופעות, חוגים, חופשות, צימרים, קרוזים, בגדים, תכשיטים, איפור ובשמים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהבעלים של הצעצועים הללו גאים בהם מאוד ולהוטים להשוויץ בהם.  ידעתי שהם מצפים שאביע עניין והערצה כנה למשמע אנינות הטעם שלהם. לכן בכל פעם שהמידע משנה החיים הזה הובא לידיעתי הקפדתי לזייף עניין אמיתי.

הנקודה היא שבשום שלב לא שיקפתי לסביבה הקרובה מדוע אני מתנהגת כפי שאני מתנהגת. העדפתי להימנע מהתנגשות ישירה מהסוג הזה, ובמקום זה ניסיתי למצוא הסבר קביל מבחינה חברתית שלא ייתפס כשיפוטי, עוין, מנוכר או מתנשא. לא איתגרתי את עקרונות היסוד הצרכניסטים, שלפיהם כל תשוקה היא צורך, כל צורך הוא "זכות", ושכסף קיים אך ורק כדי שאפשר יהיה לשרוף אותו.

אם היה הבדל משמעותי בין ההתנהגות שלי להתנהגות של עמיתי, ניסיתי לייחס אותו למשתנים נסיבתיים שאינם תלויים בי. מעל לכל, הקפדתי שלא לייחס את השוני לניסיון יזום לעצב סגנון חיים שמאיים וחותר תחת הנורמות והערכים הבסיסיים שעליהם מושתת שיעבודם המתמשך.

הבנתי שצרכניזם הוא ביסודו אמונה דתית, עם טקסים משלה ועקרונות תיאולוגיים משלה, ושאין שום דבר שאוכל להרוויח מניהול "ג'יהאד סולידי" ישיר נגדה. לכן דחיתי את הג'יהאד הזה בכמה שנים – עד שפתחתי את הבלוג הזה.

למעשה, גם כשחתכתי בסופו של דבר, אמרתי לעמיתי שאני לוקחת פסק זמן קצר כדי לחיות על החסכונות שלי עד שיאזלו.

איש מהם לא ידע – ולא צריך היה לדעת – שהחסכונות שלי לא יאזלו לעולם. 🙂

ולשאר החדשות, אפרופו ערך תמורת מחיר: בלוהוסט מציעה היום, החל מ-09:00 שעון ישראל, דיל סולידי במיוחד ל-24 שעות: דומיין+אחסון תמורת 11 ש"ח (2.95$) בחודש.  זו הזדמנות להקים את הפינה האישית שלכם באינטרנט במחיר נמוך במיוחד. מוזמנים להיעזר במדריך שלי בנושא: איך לפתוח בלוג.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

145 תגובות

  1. אחלה פוסט!
    תודה, דורין.

    • השעון.
      יום אחד הציג אחד העובדים את השעון החדש והנוצץ שרכש לעצמו. ברייטלינג טכוגרף מזהב של טייסים עם דיוק מדהים שעלה לו במבצע מדהים ואחרי התמקחות 9500 דולר. כמובן שכל החברים במשרד התפעלו, הסתכלו, וכל אחד השוויץ בשעון שלו ואמר שבשנה הבאה הוא משדרג ועובר גם הוא לברייטלינג אבל מהדגם שייצא בשנה הבאה. כולם היו מרוצים מאד מעצמם.
      חייכתי לעצמי בסתר ליבי. ניסיתי להיזכר היכן מונח השעון הישן שקיבלתי כמתנת נישואין מהוריה של אשתי. איני עונד שעון כבר 7 שנים. גם לא טבעת נישואין. החופש הכי גדול הוא לא להצטרך לדעת מה השעה בכל רגע. שעון צריכים רק אנשים שלא יודעים חופש מהו. הסתכלתי על ידי השמאלית. היה עליה צמיד שהכינה לי בתי הקטנה בת ה-7, עשוי מארבעה חוטי תפירה בצבעים האהובים עלי. עלות הצמיד היתה 20 אגורות אבל לי הוא שווה כמו עשרה שעוני ברייטלינג ביחד…

  2. עודכבשה

    פוסט נהדר!

    אחת החוויות הטובות בחיי היתה כשהגעתי ללימודים גבוהים במוסד אקדמאי מכובד ומצאתי את עצמי במעבדה מלאה באנשים אינטליגנטים ואימדיבידואלים במיוחד.
    כמיטב המסורת באקדמיה לפחות 50% מהזמן הוקדש לדיונים עולמיים. אבל שם היו אלה דיונים מאירי עיניים שנסבו על כל נושא חשוב בעולם כמו תורת הגזע ונסבו לעיתים קרובות על השקעות בבורסה והדרך לעושר.

    כל זאת מאנשים שהרוויחו מילגה אקדמאית עלובה למדי אבל היה להם את הזמן והיכולת לחשוב לאורך זמן איך לשפר את מצבם.
    המסקנות היו דומות להטפות הנפוצות בבלוג זה.

    בקיצור במסגרות הנכונות ועם סביבה תומכת ניתן לפתח את החשיבה העצמאית ואף ניתן לעשות זאת בצורה נעימה ביותר.
    מפתיע שרוב המקומות והחוויות דומות יותר למה שאת מתארת. מצטער שהיית צריכה לעשות כל זאת בשחייה נגד הזרם!

    • בדיוק, אבל בדיוק מה שבאתי לרשום בעצמי עכשיו.
      כדוקטורנט בטכניון, אני די מופתע וממש מרחם על האנשים שעמיתיהם הם כמו שמתוארים פה בבלוג.

      בלי להתנשא חלילה, אצלנו לא תראי אף אחד מתהדר בצריכה מוגברת אלא להיפך. כל אחד קורא/מודע לבלוגים כלכליים וחתרניים כאלו או אחרים. התעיילות היא ברורה בעולם של מהנדסים (לפחות כאלו שלא חיים כמו עכברים, כמו חלק מבעלי תואר ראשון).
      שיחות הצהריים הרבה יותר מעניינות, ולא אגזים שאומר שהן ברומו של עולם.

  3. 1. כאדם שחזר מרילוקיישן של שנים רבות בהודו, אני מזדהה עם דברייך לחלוטין. בכנות, אני מופתע שהשכלת להבחין בתרבות הצריכה האינסופית הזו, מתוך המטריקס. תובנות אלה רכשתי רק ממבט מהצד, רק לאחר הסתכלות מרוחקת על התרבות המערבית.

    2. ברשותך אחלוק קצת מחוויותיי בהודו.בארץ אקזוטית זו, הייתי סוג של עוף מוזר. הייתי נהנתן או אפילו "רוק סטאר" במונחים מקומיים. בחברה בה הקולגות שלי היו חוסכים כ 70 אחוזים משכרם, אנוכי החזקתי נהג פרטי, עוזרת בית, מאלף כלבים, צי של עוזרים. במובן מסויים, חייתי חיים כפולים בדיוק כמוך, רק הפוך. חיים בהם כלפיי חוץ, הייתי צנוע וחסכן בדיוק כמוהם ואילו הלכה למעשה, חייתי אחרת לחלוטין. תובנתי המרכזית מחיי בגולה, לאחר גלגולי הזמני כאדם עשיר היא שהדברים הטובים ביותר בחיים לא יקרים כל כך. הדברים הקטנים כגון לשתות בירה עם חבר , ארומה של קפה איכותי, ללכת על חוף הים היו נעדרים מחיי ההוללים ודווקא אלה חסרו לי כל כך.

    3. לאחר שהותי בהודו, הפרספקטיבה שלי השתנתה, היום הייני אדם אחר, שונה מחבריי או משפחתי. אך בישראל הפסקתי לחיות חיים כפולים. הפסקתי לעטות מסכה וחשפתי את זהותי האמיתית. תגובת סובביי ביטאה חוסר נוחות מסויים אך למרבה ההפתעה כאשר אתה מבטא את שאיפותייך או תובונתך בביטחון, ללא ספק, אנשים לא רק שלא נרתעים אלא אפילו מעריצים ורק "קצת" שונאים אותך. לב העניין הוא גישת ה "I don`t give a f#@k" ולא הניסיון האינסופי לרצות את כולם.

    אני מניח שמה שאני מנסה להגיד זה שדרכך מובנת אך חייך הכפולים היא סופר בעייתית. גישה זו מבודדת אותך. אנחנו בסך הכל יצורים ממש אנוכיים אך הפרדוקס הוא שאין ממש הנאה ללא שיתוף.

    • תגיד איך זה שבהודו חוסכים כל כך הרבה ולמרות זאת מצבם קשה? לפי מה ששמעתי ל-60% מהם אין מים זורמים וחשמל, תנאי תברואה ירודים ביותר, מצב הכבישים גרוע ביותר, רעב ועוני.

      • 1. אם נדמה את חיינו כמשחק מחשב, היה ונולדת הודית, את משחקת במשחק ברמת קושי קשה. נסיבות מקום הולדתך משפיעות רבות על יכולתך לשגשג ולחיות ברווחה, אין זה אומר שזה לא אפשרי, זה פשוט הרבה יותר קשה כך שהשוואה לישראל אינה נכונה מתוקף השונות התרבותית, דתית, לאומית.
        2. לשאלתך למה מצבם קשה, התשובה תינתן במשפט ציני אך מדויק – כשהראש חולה, הרגליים כואבות. בשפה יותר פשוטה, שחיתות. שחיתות שלטונית שמקלה כל דבר טוב במדינה הזו. לדוגמא, מומבאיי (מקום מגוריי) היא עיר החלומות של אומה של מילארד, עשירי הודו גרים בה והעשירה במרחק רב מעריי הראשה האחרות כגון דלהי, צאניי וכו. יחד עם זאת, התשתיות במומבאיי, גם במונחים הודים, הן בדיחה וזאת בשל חמדנות אין קץ של עובדי הממשל. מעשית אם היו מקצים את הכסף שמושקע במלואו לכבישים, הכבישים היו יכולים להיות מצופים בזהב. מעשית הכבישים מבוקעים ויוצרים פקקי על שאימללו את חיי שנים רבות. לסיכום, האזרחים חוסכים מכורח לא מבחירה בכדי לשרוד בנסיבות חיים קשות. למזלנו, מצבנו הרבה יותר טוב.

  4. נכון מאוד, מאוד מתחברת לכתוב
    תודה רבה

  5. נשמע כמו לחזור בתשובה…

    • לי נשמע הפוך, לצאת בשאלה (ולהסתיר במהלך התהליך עד לביצועע הניתוק הפיזי שקורה הרבה)

  6. פוסט מרשים. משקף אחד לאחד את תובנותיי שלי. ואגב בגיל 45 עם שלושה ילדים פרשתי מעבודה. איני צריך לעבוד עוד יום אחד בחיי. לפני שהסולידית הפציעה אפילו חשבתי לכתוב ספר " שכיר, מעמד בינוני, ומיליון דולר בבנק". אבל הסולידית רהוטה ממני כך שאין צורך. למעשה היא הכותבת הכלכלית הכי מעמיקה ורהוטה בעתונות הישראלית. ללא מתחרים.

    • ירון איזה כייף, שתף איך הגעת להישג כזה מרשים. אין כמו הצלחות כדי לתת כוח להתמיד ולהאמין בדרך.
      בכלל למי שטריה בדרך, משוכנעת שזו הדרך אבל מתמודדת עם שאלת האיך, אשמח לכל הפניה בכיוון הנכון, תודה רבה!!!!!שרון

      • היי
        גם אני חיי חיים כפולים. לא רק כפולים כי אף חיים משולשים. גם אשתי לא יודעת שהמטרה האמיתית היא פרישה מוקדמת שאף מנהל מטומטם לא יגיד לי עוד מה לעשות. שנינו שכירים בהייטק. נושאים עשר שנים. שלושה ילדים. רכב אחד בן 6. גרים בדירה שכורה וחיים חיים די צנועים. לא חוסכים על חינוך. אני בן 39. אשתי בת 38. מיליון דולר בבנק. אני חיי לפי התוכנית כבר 15 שנים. ומבחינת החיסכון היא מצליחה יותר מהמשוער. הבעיה היא שלא חזיתי ובעצם אף אחד לא חזה את הריבית האפסית שקיימת היום בשוק. ממיליון דולר אתה מקבל 1 אחוז שנתי בקושי כלומר כ 35 אלף שקל.אילו הריבית היתה היום 4-5-6 אחוז הייתי יכול לפרוש כבר היום. לעצתך אודה.

  7. פוסט מעולה. ממש נהנתי לקרוא.
    תודה 🙂

  8. טור מעולה. כל כך נכון…והאנלוגיות שלך מבריקות…

  9. זה בעיקר עזר לי לפתור את אותה הדילמה שאני חווה אצלי בחיים.

  10. יופי של פוסט דורין !
    נכון ומדויק. בתור איש הייטק שנים רבות, אני יכול לומר שמי שחושב וחי שונה מהנורמה חייב לחיות חיים כפולים כדי לשרוד בסביבה הזו. אחרת, הוא "יסבול" מכל מיני ריקושטים שיבואו לידי ביטוי באופנים שונים: חברתיים, ועד כדי תפקוד יומיומי בעבודה.
    כרגיל, נהניתי מאוד מהחדות והשנינות שלך, כמו גם מהתמונה של הכלבים 🙂

  11. תודה לך, פוסט חשוב וחכם מאד.

  12. תוכלי בבקשה להרחיב, אולי לכתוב פוסט בעניין, לגבי נכסים שמייצרים לך כסף נוסף?

  13. לגבי הדיל הסולידי – עדיך להמתין לנובמבר, לתקופת המבצעים של יום שישי השחור / סייבר מנדיי וליהנות ממחירים עוד יותר זולים

  14. נראה לי שחבל להגדיר את האחר כאויב, גם כאשר ההתנהגות שלהם דומה לתואר. עדיף להתיחס בצורה כנה לשאלות שנשאלות וככה מי שלא מעוניין לשמוע את דעותיך בנושא לא ישאל, ואם מישהו יתעניין יכולה להתפתח שיחה מעניינת ואולי אפילו לפתח ידידות כנה. לא נגיע לידידות מזויפת ותשובות בסיגנון ה״אני מתאמנת לטריאתלון״ אפשרי לדעתי לראות את המציאות בצורה חיובית יותר למרות שכל מה שאמרת נכון

  15. מאד אוהב את הגישה וההצגה

    אמנם הסיבה מובנת, אך גם כאן, שילוב פרסומות הוא דחיפה של האחר לצרכנות כדי לממן פעילות שלי…….. כמובן שאם הקורא חסין פיתויים …….. 🙂

    • כן, אני מניחה שאפשר לראות בכך ביטוי של צביעות מצדי, שבעולם פוסט-מודרני היא בערך הפשע החמור ביותר שאדם יכול לבצע. יש בבלוג פרסומות משום שאני צריכה לממן את אחזקתו. חלופה אחרת הייתה לסגור אותו לחברים משלמים בלבד.

      • אפשר גם לפתוח חשבון Patreon ולהתבסס על תשלום וולנטרי של קוראים, אם נשמע לך מעניין.

      • בלוג לאנשים משלמים לדעתי יראה על יותר רצינות של הקוראים ועדיף על פרסומות. אשמח לשלם לך תשלום חודשי/שנתי ושהבלוג יהיה סגור רק לאנשים משלמים.

        • 1. מצחיק שכנראה ממש לא הבנת את המטרות של הבלוג ומה שהסולידית כותבת בו. עצם ההצעה שלך מנוגדת לכל הרעיון. בזבוז כסף…
          2 – אתה רציני?

    • ביום שהאתר ידרוש תשלום הוא יפסיק להתקיים. ובכלל החוכמה היא לא לעטוף את האנשים בנילון כדי שלא יחשפו חס וחלילה לפרסום אלא לתת להם חיסון שידעו לשרוד פירסום כזה או אחר. אני דרך אגב תמיד מבצע קליק על פירסומת אחת או יותר המופיעות באתר, כתרומה. חלק מהמפרסמים משלמים רק עבור קליקים…

  16. אני נהנה מויכוחים. מטיף כל הזמן

  17. אינדיאני

    אני לא מבין את ההתעסקות האובססיבית הזאת בקבלת אישורים מהסביבה, אף פעם לא עצרתי לחשוב אפילו לרגע מה העמית שלי לעבודה חושב עליי. לנסות ולהסביר לצרכן כפייתי על חיסכון בעיניי משול לאינדיאני שרוקד ושר כל היום סביב המדורה בציפייה לזה שירד גשם וכשבאים ושואלים אותו מה אתה עושה למה אתה רוקד כל היום סביב המדורה? הוא לא יזרוק לפתע את הכובע הנוצות ויגיד לעזאזל קיבינימאט הוא צודק אין כל הגיון בדברים שאני עושה…

  18. סולידית יקרה,
    כל טור שלך הוא פנינה אמתית. האמיתות שאת משקפת ומטיבה לבטא מגיעים בסופו של דבר במישרין או בעקיפין אל הלבבות של אלו שנפתחים אט אט ולאלו שטרם.
    המשיכי להעיר ולהאיר בפנסך המחודד את הדברים -שוב ושוב ושוב
    כמו כל מהפכה -הדברים זזים לאיטם-
    הדור הבא של המיועדים להיות האוגרים על הגלגל- אלו שאחרי צבא – רבים מהם מדברים בשפתך ..

    • אחד העם

      סולידית יקרה- תודה על שהיטבת לתאר בקצרה ובחדות דברים שאני, ורבים אחרים, מרגישים זמן רב. תודה על אמת מזוקקת ואמיצה.
      רונית – מסכים עם כל מילה ומצטרף לבקשתך ולתקוותך שאלו האנשים שיובילו את המהפכה לשחרור מהעבדות המודרנית.

  19. כל כך חכם ומחכים.. במיוחד בבוקר שבו העיתונים מדווחים על שיאי קניות ובזבוזים צרכניים שנוסקים לגבהים חדשים.. אני כבר שיניתי לעצמי ולמשפחתי את החיים בעזרתך, אולי בקרוב אסביר איך בטור אורח.

  20. מסתבר שיש עוד מכנה משותף לדבר עליו בעבודה. הבלוג של הסולידית.

    אני לא נקטתי יותר מידיי בהסתרה או בגיהד סולידי בעבודה ודווקא יצא לי לפתוח שיחות עם אנשים על הבלוג והיה לנו מכנה משותף. יש אנשים שעד היום אני מדבר איתם על הבלוג סולידיות והוצאת כספים. זה אפילו נושא שיחה דיי נחמד כשעמית שלי מספר לי שהוא מוציא 100 שח כל סופש על בריכה למשפחה ואני אומר לו שזה יחסית יקר ושאני משתדל להקפיד ללכת עם הילדה שלי לגינה.

    ככל שיש לך יותר חשיפה הבלוג נהיה לגיטימי והרעיונות בו לגיטימיים יותר ויותר.

    אגב. היו כמה עמיתים שאכן עדיף היה שלא להעלות את הבלוג מולם כי התגובות היו צוננות מינוס.

    עוד נקודה למחשבה.

  21. כל הכבוד! אותו דבר חוויתי כשהתחלתי להתאמן בחדר כושר ולבשל לעצמי אוכל בריא לעבודה והשגתי גוף ביקיני בגיל 36. בנות בעבודה ובמשפחה לא קיבלו את זה ואמרו כל מני דברים. ואני אפילו הייתי כל כך להוטה ללמד, להראות את הדרך שהכול אפשרי… מהבלוג שלך הבנתי שאסור להגיד לי שכל זה בשביל להראות טוב זה מרגיז במיוחד את הסובבים אלא לחפש תירוצים כמו ציליאק למה התחלתי לבשל לעבודה 😊

  22. אחד החזקים

  23. חברה בה מי שהולך על עצמו צריך להסתיר ולהסתתר, האמת מתקשה לנשום בה. תודה לך. על ההשראה שאת.

  24. ואם אני אוהב חופשות?
    ואם אני אוהב סקי?
    ואם אני אוהב שהדירה שלי גדולה יותר מ-70 מטר מרובע?

    • אז אין בעיה, עכשיו תשאל את עצמך מה אתה אוהב יותר,
      כמה ימים בודדים של חופשה (שהיא לא באמת משקפת חופשה אמיתית אלא רק תרבות צריכה – יש גם כתבה על הנושא הזה פה)
      ושעכשיו תצטרך לעבוד במשך חודש 12 שעות ביום כדי לממן כמה ימים של "חופשה".

      או שאתה פשוט יכול להיות בחופשה כל הזמן, זה משהו אחר לגמרי.

      מאוד קל לחשוב במונחיים חומריים,
      אני יכול לומר לך מניסיון אישי שלומדים להעריך את הזמן, רואים בכלל שאין השוואה בין חופש אמיתי וזמן פנוי לעומת עוד חדר בדירה מתקלפת.

      • זאת, זאת ההתנשאות שהיא מדברת עליה רק מהכיוון השני.
        לא כל מה שאנחנו אוהבים משקף את תרבות הצריכה. לפעמים אנחנו פשוט אוהבים.

        אני קוראת אדוקה של הבלוג ומסכימה עם הרבה ממה שנאמר כאן, אבל אחד הדברים שאני לא מסכימה איתו הוא הנושא של המשכנתא.

        מה שהסולידית מספרת לגבי מקום העבודה, אצלי זה ככה לגבי בית. הלחץ הנפשי של לחיות בבית ששייך למישהו אחר קשה לי מאוד. אני תלויה בגחמות שלו מבחינת מחיר, צורך לתקן, שיפוצים וכן הלאה. לעומת זאת אני ממש אוהבת את העבודה שלי ואפילו את חופשת הלידה קיצרתי קצת כדי לחזור לעבוד במשרה חלקית כי התגעגעתי.
        לאנשים שונים יש העדפות שונות והחלטות שונות מה חשוב ומה לא.
        הבעיה היא לא החלטה זו או אחרת. הבעיה עם תרבות הצריכה היא חוסר ההבנה המוחלט שלכל דבר יש מחיר, ולהיות מוכנים לשלם את המחיר הזה. הסולידית מעדיפה לוותר על בית ויציאה לעבודה כי זמן פנוי זה מה שהכי חשוב לה. אני מוכנה להתחייב לעבודה כי הית הוא הכי חשוב לי, אבל אני לא משקרת לעצמי שזו החלטה כלכלית. זו לא. זו החלטה רגשית לחלוטין שעולה לי הרבה כסף.

        ברגע שמבינים ש*שום* הוצאה היא לא הכרחית ואפשר להסתדר בלעדיה עכשיו אפשר להתחיל לעבוד בצורה חכמה ולבנות סדרי עדיפויות

      • אורי, אני אוהבת את העבודה שלי ואוהבת סקי.
        אני שונאת לסדר את הבית ואני שונאת לשטוף כלים.

        עשיתי בחירה מודעת מתוך סדר העדיפויות שלי, ובחרתי לעבוד בעבודה מסויימת שתאפשר לי גמישות סבירה, ואת הכסף אני מקצה בחלקו לחיסכון, ובחלקו להנאות החיים "הסתמיות" ו"הנבערות", כמו חופשות סקי, חופשות בהכל כלול ומנקה.
        זה לא כי אני לא יודעת לנקות או לא יודעת להבעיר אש בתנאי שטח ולבנות אומגה מסנדות, אלא זה מפני שאני אוהבת "חופשות סינטטיות" ולעשות בלאגן בבית ואז לחזור מהעבודה המגניבה שלי ולגלות שכל כולו נקי ומסודר.
        לא בוכה לאף אחד, לא מבקשת מאף אחד.

        אני חושבת שלסולידית הייתה חוויה מאוד קשה ולא מצייגת של שוק העבודה, אבל היא בחרה לחיות חיים מסויימים, וזה אחלה.
        כל אחד צריך לעשות את הבחירות שלו.

    • איש(3718)

      עומר,

      כל עוד אתה עושה זאת מהכנסותיך, ולא נכנס לחובות בגלל זה,
      וכל עוד אתה לא חושב שזה משהו שכולם "חייבים" לעשות, והמדינה חייבת לממן לך את זה, אז זה בסדר גמור.

  25. בוקר טוב😃

  26. ענק, פשוט אין כמוך.
    אני רק רואה איך הצעירים של היום משעבדים את עצמם למוות בשביל דירה מסכנה בעיר לווין בסכום בלתי נתפס של 1.8M ל-30 שנה הקרובות, שבכלל העתיד התעסוקתי שלהם לא ברור ל-5 שנים הקרובות ואני פשוט נדהם מחדש. עוד הלוואה ועוד התחייבות ועוד רכב בתשלומים ועוד גאדגטים ובזבזוזים שאני לפעמים לא מבין את הרציונאליות. הם כלכך פוחדים מפיטורים ולא יכולים להרשות לעצמם להיות חולים והם אלו שגרמו זאת לעצמם.

    בנוסף אני נדהם מכמות האנשים סביבי שכלכך דוחפים אותי לקנות דירה שאני לא צריך, ובגודל שאין לי צורך בו ובמחיר אסטרונומי כי המחירים רק עולים, ומחר אני לא אוכל לקנות ועוד שלל תירוצים. כאילו זו מטרתי בחיים – להשתעבד לקירות. (לא תודה!)

    אני אישית כבר חופשי 3 שנים, ולשמחתי למדתי שאין דרך אחרת מלבד ניהול חיים כפולים,
    אף אחד לא יכול לתפוס כמה התפיסה שלו שגויה, ובטח שזה חסר תועלת – בדיוק כמו שאמרת, להכנס לחדר כושר מלא באנשים שמנים ולהתפאר בגוף החטוב שלך.

    אני חושב שזה נובע בעיקר מחוסר ההבנה שזמן הוא המשאב הכי יקר שיש לנו, החיים שלנו קצובים, ואין שום סיבה לבלות 12 שעות בקיוביק מסכן ולשרוף אותם בשביל חומריות.
    קשה לצאת מהמטריקס, וגם שיוצאים משם חייבים להסתיר את זה. כך לפחות אני חוויתי.

    דורין – תודה לך על בלוג נפלא, מעריץ אותך.

    • ואולי דווקא בגלל שזמן הוא המשאב הכי יקר לנו ושהחיים שלנו קצובים, אנשים חיים כאילו אין מחר, אכול ושתה כי מחר נמות?

      אני אישית מצדד לחלוטין עם הסולידית ומיישם כבר שנים את פילוספיית החיים שלה עם 4 דירות שאני משכיר

    • אורי, בכל מה שאתה כותב יש אמת. לאחרונה אבא שלי מאוד רוצה שאקנה דירה למרות שאין לי משפחה עדיין ואני די חופשיה. הוא טוען שחיים של שכירות זו זריקת כסף לפח רק כדי להגיע לגיל הזהב חסרת בית ותלויה בגחמותיהם של משכירי דירות, שגם הם מעלים ומעלים מחירים. מה דעתך על זה?

      • אני תמיד תהיתי מה עושה פנסיונר שצריך לשלם שכירות שרק עולה ועולה (אפילו אם הוא גר לבדו בדירת חדר מצ'וקמקת) מפנסיה מצומקת וקצבת זקנה שבקושי מספיקה לכלום. מעדיפה להשתעבד 25 שנה כל עוד ביכולתי לשלם, ובעת זקנתי לא לדאוג שמה יזרקו אותי לרחוב.

  27. מזדהה עם מה שכתבת,והדברים מאוד נכונים,בעיניי לפחות,,
    נראה לי שאת (ההמצאה הזאת) של חיים צנועים,לא ללכת אחרי מותרות ודברי הבל
    ולהתרכז בעתיד ובדברים הנחוצים באמת,,המציאו החרדים כבר עשרות שנים
    ואין להם בעיה עם זה,,וכמובן עוד להטיף על זה בגאווה,,
    כי זאת דרך התורה,,

    • עוקבת נאמנה

      במובן הזה, התימנים הכי סולידיים …

    • אכן החרדים זו תוגמא טובא להתנהלות סולידית וחסכנית תוך חשיבה רחוקת טווח.

  28. עומר קודם כל תייצר הכנסות פאסיביות ואז תצא לחופשות,תשדרג את הבית,סקי וכו….
    ברגע שתייצר מספיק הכנסות פאסביות ראה ערך תיק מניות\אגח\נדלן מניב תוכל לממש כל פנטזיה וזה בלי לפגוע לעצמך בקרן ובעתיד.

    • ואם רמת ההכנסה שלי לא מאפשרת לייצר את זה כבר עכשיו? הכל עניין של סדרי עדיפויות…

  29. זיוה פיטוסי

    איך יכול להיות בטחון כשאין דירה.קטנה .צנועה.ולא במרכז אבל דירה משלך.מי שחייב לשלם שכ"ד כל חודש לא מרגיש חובה לעבוד ? איפה השקט והבטחון מול משכיר שיכול להעלות את שכר הדירה ? אני אוהבת מאד את הגישה של דורין.מאמצת חלקים גדולים ממנה אבל יש לי גם ביקורת על חלקים אחרים בעיקר בקטע המשפחתי והחברתי.

  30. "ג'יהאד סולידי". XD
    יפה, נהנתי לקרוא. כבר הרבה זמן לא היה פוסט בסגנון הזה.

  31. השורה התחתונה היא אכן התובנה המשמעותית – צרכנות היא סוג של דת, שרבים סוגדים לה, בעיקר כיוון שנחשפו אליה משחר ילדותם. למלחמות דת אין סוף טוב, ולכן עדיף להימנע מהן, בבחינת איש באמונתו יחיה.
    מצד שני, אני לא חושב שצריך לנהל חיים כפולים, אפשר להחזיק באמונה אחרת מבלי להטיף ומבלי לנסות להמיר את דתם של אחרים. כמי שחי שני עשורים בסביבת עבודה דומה לזו שהצגת (עד השחרור המיוחל), לא נתקלתי בקושי גדול להסביר שהשימוש שאני עושה בכסף הוא – קניית ערכים (שלי), חוויות, וחופש כלכלי עתידי, ושלצורך כך אני מוותר על איסוף מותגים ומוצרים יקרים. בכל בחירה יש רווחים והפסדים, תמורות ורווחים, וכל אחד צריך לבחור מה שמתאים לו, ובתנאי שהדבר נעשה באופן מודע שלוקח בחשבון את הרווח וההפסד. במקרים רבים הגישה הזו זכתה להערכה, כיוון שלא היה בה שום עניין של הטפה, ניסיון להמרת דתם של אחרים, או התנשאות בסגנון של "הגישה שלי היא הנכונה ואין בילתה".

  32. אני עוקב בדריכות אחרי כל פוסט. מעולה כרגיל.

  33. תוכלי בבקשה לעשות פוסט על טיול אחרי צבא… חיילים משוחררים שורפים 60 אלף שקל.

    • כתבתי משהו כאן. זהירות — פוסט מאוד לא פופולארי.

      • כתבת פוסטים קודמים שאת מגדילה את התיק השקעות שלך אחת לרבעון איך את עושה זאת ללא הכנסה ?ושכל ההכנסה מנכסים מניבים משמשים אותך למחייה?

    • היי עמר, אני לא יודע אם אתה שואל בשביל עצמך אבל אני יכול לומר לך שזה מאוד אישי. אני הוצאתי על טיול אחרי צבא בערך 35 אלף ש"ח וזה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי בחיים. טסתי למזרח ובעיקר לסין, ראיתי תרבות שונה בטירוף, אוכל יוצא דופן ומנהגים שלא דמיינתי שאראה. זה היה שונה מכל מה שהכרתי בעולם המערבי ונהניתי מחופש מוחלט שיכול לקרות רק בטיול אחרי צבא או בפנסיה.
      לא מצטער על הטיול לשנייה וזה כנראה היה הדבר הכי טוב שהוצאתי עליו כסף אי פעם.

      • לבלוג הסולידית נחשפתי תוך כדי "הטיול הגדול". אכן הרווחתי הרבה כסף מיד לאחר השחרור ו"שרפתי" אותו על טיול בן 7 חודשים, וקשה להגיד שאני מתחרט. למדתי הרבה בטיול הזה- על עצמאות, על תרבויות אחרות ועל תפישות עולם שונות. יותר מהכל- הרגשתי באמת חופשי, יכול להיות כי הדחקתי את המצב הכלכלי שמחכה לי בארץ לאחר כשאחזור. אני חושב שלטייל זה אולי הדרך הראויה ביותר להוציא כסף, אם כבר להוציא אותו. אם הייתי במצבה של הסולידית, הייתי מטייל בעולם מקצה לקצה, 1000$ לחודש הם סכום מספיק ביותר למטייל הממוצע – ובמדינות העולם השלישי אפילו סכום מגניב ממש. נכון שטיול הוא לא הדבר החיוני ביותר בעולם. קשה לשכנע חייל משוחרר אחרי שלוש שנים מחורבנות בצבא, לחזור ולהתכלב בשביל לחסוך לפרישה שתגיע, אולי עוד 10 שנים. המילה פנסיה בכלל לא קיימת, ותמונות בפייסבוק של המאצ'ו-פיצ'ו חשובות הרבה יותר.

    • מאיפה הקביעה הזו ש"חיילים משוחררים שורפים 60000 ש"ח בטיול אחרי צבא"?
      קודם כל, זה לא 60,000. אני טיילתי 6.5 חודשים בדרום אמריקה, ועוד במדינות היקרות – צ'ילה, ארגנטינה וברזיל, ב-25,000 ש"ח כולל טיסות.
      שנית – לא שורפים. כמו שכתבו כאן מעליי, זו היתה אחת החוויות הכי מדהימות, משנות חיים, זכורות לטוב, מהנות, מלמדות, (למדתי גם שפה על הדרך) ומה לא. אחד הדברים הכי טובים שהוצאתי עליהם כסף בחיי. תזכורת – אנחנו מחפשים להוציא כסף על דברים שנותנים לנו ערך, ולהפסיק להוציא על דברים שלא נותנים. זו בערך מהות הבלוג הזה, לא?
      חוץ מזה שב"טיול הגדול" הדבר הכי כיפי הוא – הזמן הפנוי! חלק גדול מהזמן לא באמת מטיילים ולא נוסעים לשום מקום, אלא פשוט חיים, במדינות מעניינות בתקציב נמוך, כך שלמעשה, זה קיום יותר זול מלגור בישראל! וזהו זמן שבאמת לא חוזר, מי שלא התנסה בטיול של כמה חודשים בלי יותר מדי תכנון לא יודע על מה מדובר. זו תחושת חופש שקשה להסביר אותה.
      שלישית – אלה לא חיילים משוחררים. אלה אנשים שכן, השתחררו מהצבא אבל עבדו כדי לחסוך את הכסף הזה (במקרה שלי – שנה). זה לא שהם סיימו צבא והחליטו לקחת הלוואה על 60,000 ש"ח.

  34. סטודנט

    הבלוג שלך שינה לי את החיים דורין, תודה!

  35. נראה שאת באמת מאמינה בדרך החיים הזאת ומנסה להציג בפני אנשים אפשרות לחיים שונים, בהם הם אדונים לעצמם ולזמנם. לדעתי את אידאלסטית ומן הסתם אני מניח שהיית שמחה לשפר את איכות החיים של הקוראים על ידי התובנות שלך. לכן יש לי שתי שאלות ואשמח אם את (או מי שמזדהה איתך) תוכלו לענות לי:
    1. נניח והיית סוחפת של השומעים שלך ורבים היו הולכים בעקבותייך. מה היה קורה אם היית מוזמנת נניח לכנס של ההסתדרות הרפאוית והיית משכנעת את כול הרופאים המומחים שם, בעלי ניסיון של מעל 10 שנים (שברובם יכולים לפרוש מחר בהתאם לעקרונותיך, היו משתכנעים ועוזבים את העבודה מחר למען "מימוש עצמי" ולהיות "אדונים לזמנם".?
    2. נניח והתופעה הייתה מתפשטת עוד ועוד וכול האנשים היו חיים כדי להיות אדונים לעצמם. מה היה קורה? מה היה קורה לתיק ההשקעות שלך? מה היה קורה לשדות עם הפירות והירקות? מה היה קורה לבניינים? מי היה בונה? מי היה משלם מסים? איך היה צבא? איך היו בונים כבישים? ובכלל חוסר התרומה שלך לתוצר (שזה הכבישים, קופת החולים שאת הולכת אליה, המדרכות שאת צועדת בהן להנאתך, השוטרים ששומרים עליך ועוד ועוד ועוד), מי היה משלם את כול זה?

    • 1. כנראה שהיו צריכים להוריד את תנאי הקבלה בבתי הספר לרפואה. מכל מקום אני חושבת שזו שאלה היפותטית לחלוטין. הרוב המכריע של הקוראים באתר הזה נמצאים כאן כדי ללמוד איך להשקיע בשוק ההון — פרישה בגיל צעיר מעניינת חלק קטן משמעותית מהקוראים. תופתע לגלות כמה אנשים אוהבים את המקצוע שלהם ולא מתכננים לפרוש כלל.
      2. עוד שאלה היפותטית — אבל נזרום איתך. יש להניח שהתשואה על ההשקעות שלי הייתה יורדת. אבל לאורך זמן השוק, בהיותו המנגנון היעיל ביותר להקצאת משאבים במשק, היה מסתגל. לאור הצניחה בביקוש, חברות היו מפסיקות לייצר זבל פלסטי חסר שימוש (ע"ע קוצץ מנגואים ומקלף גויאבות) ובמקום זה היו מתמקדות במוצרים איכותיים, בריאים וסביבתנים, שגם "סולידים" היו קונים (המשמעות של סולידיות היא לא הימנעות טוטאלית מבזבוזים, אלא תשלום על דברים שמניבים ערך גבוה ביחס למחיר!). היה סמוך ובטוח שהייתי משקיעה בחברות הללו, והייתי מרוויחה לא מעט כסף.

      • כמו שאת יודעת היטב, במקרה כזה לא היה שוק ואנשים היו מתים מרעב. הזבל הצרכני הוא שמניע את הכלכלה ובלעדיו לא היה אינטרנט או עיתונות או תרופות. בקיצור, היינו חיים כמו לפני אלף שנה.
        אבל היי העיקר שכל אחד אדון לעצמו

        • שי – מילים כדורבנות. מעטות אבל קולעות.
          דורין צריכה להודות (אבל קצת קשה לה ) שלמרות כל הקסם שבדבריה ובהגיגה אתה צודק מאד. החברה האנושית לא יכולה להתקיים ולהתקדם ולהשתפר עם פילוסופיית חיים "אידאלית" כמו שמציגה דורין.
          יחד עם זאת – גם 30% ( לצורך המחשת הרעיון) ירידה בצריכה המטורפת של החברה המודרנית יכולים להביא ישועה לכדור המסכן והמנוצל שלנו. גם עם זה אפשר יהיה לקיים חברה אנושית מתקדמת מתפתחת ולא ממש מוטרפת.

        • מאיפה הקביעה הזו שהזבל הצרכני הוא שמניע את העולם?
          למה שבמקום לקנות הרבה מוצרים גרועים אנשים לא יקנו מעט טובים ויקרים יותר?
          ועוד משהו. בחברה מופחתת "זבל צרכני" יהיו פחות אנשים חולים, פחות זיהום סביבתי שגורם להוצאות גם אם זה לטווח הארוך – אף אחד לא טורח לשקלל את זה בחישוב.

        • למה רוב האנשים ששומעים את המלים "איכות סביבה" חושבים שמדובר על לחזור לחיות במערות ולחזור 1000 שנה אחורה?
          שמעתם על זה שבאמצעות טכנולוגיה דווקא אפשר לעשות דברים חכם יותר, חסכוני יותר וסביבתי יותר?
          אף אחד לא מתכוון לחזור אחורה, להיפך. מתכוונים להשתפר, להמשיך לקיים את רמת החיים שלנו באמצעים שפחות מזהמים את הסביבה.

      • עודכבשה

        אני חושב שהתשובה האמיתית למס' 2 (למרות שעדיין היפותטי כמובן) זה שבעולם כזה שבו אף אחד לא מייצר ערך אין עלייה של ערך המניות.
        התוצאה של זה זה חוסר היכולת של הסולידית להמשיך לקיים את סגנון החיים שלה לאורך זמן (היא מתבססת על תשואה של 3-5% לשנה בתכנונים שלה) ואז היא פשוט תצטרך לחזור לעבוד.
        סה"כ לא בלתי מתקבל על הדעת.

        • אבל עולם כזה כן מייצר ערך. פשוט ערך מסוג אחר. בר קיימא יותר. מזהם פחות.

    • היא לא נגד עבודה, גם דורין עובדת בהחזקת האתר כתיבה וכולי, היא נגד עבודה מתוך לחץ של כסף, היא בעד עבודה מבחירה, שתעבוד במה שאתה אוהב, מה שנותן לך סיפוק, האדם מטבעו רוצה לעבוד בכדי שתהיה לו משמעות בחיים.

    • היי

      אני קורא ותיק של הבלוג ופעמים רבות נתקלתי בניסוחים שונים בטיעון הזה: אם כולם ינהגו כמו הסולידית ויצרכו פחות הכלכלה תקרוס. אבל זהו טיעון שגוי כלכלית. לכאורה זהו טיעון היתרון היחסי המסביר מדוע מסחר הוא טוב. ושאם המסחר הבינלאומי יפסק אנשים ימותו ברעב. אבל למעשה הוא מזכיר יותר את טיעון החלון השבור. לפיו תאונות, כמו למשל חלון של בית שנשבר, הוא דבר טוב לכלכלה כי הוא מייצר פרנסה למשפצים וכו'. אבל הטיעון מתעלם מכך שהכסף (השטרות) וההון שהם מייצגים (הזמן של המשפצים) היה מושקע אחרת בדברים אחרים (למשל בניית עוד חלונות) שהיו מביאים תועלת גדולה יותר לכלכלה.

      אם אנשים היו מפסיקים לייצר ולקנות זבל היה להם זמן לייצר ולצרוך מוצרים איכותיים שהיה שווה לעבוד בשבילם. למשל אם הייתה תרופה שמאפשרת לאנשים לא להזדקן, אבל היה עולה משכורת של שנה לקנות אותה, אני בספק אם הסולידית הייתה מתנגדת ללעבוד שנה נוספת מחייה כדי לקנות שנים נוספות. ולחשוב אחרת זה לא להבין את מה שהאתר טוען.
      דוגמא נוספת: נניח שהיית לך ברירה. לקנות לימוזינה יוקרתית. או מכונית רגילה אבל עם נהג אוטומטי. לימוזינה עושה יותר רושם על אחרים. אבל מכונית אוטומטית חוסכת לך זמן: אתה יכול לעבוד או לישון בזמן הנסיעה, (למשל לצאת מוקדם מהבית, לישון במכונית בזמן הנסיעה, ולא להיתקע בפקקים), לא צריך לבזבז זמן וכסף על חנייה (בזמן שאתה לא צריך אותה המכונית משמשת לקוח אחר), ומשלמים רק על השימוש. במה היית מעדיף להשקיע?

      זו לא שאלה היפותטית. כאשר יצרני המכונית צריכים לבחור במה להשקיע את הכסף (ומדובר בסכומי כסף עצומים) הם בוחרים לפי מה שיביא להם רווחים, כלומר מה שאנשים יהיו מעוניינים לקנות. אם אנשים יסרבו לקנות מכוניות יוקרה במחירים גבוהים, אבל יהיו מוכנים לשלם הרבה על מכונית אוטומטית, ישתלם יותר לחברות להשקיע בתחום. ולא שלא תבינו נכון, כבר היום משקיעים בתחום, אבל כנראה שלא מספיק.

      כלכלה לא עוסקת ב "כסף" (שטרות נייר או ביטים במחשב). אלא בצורה שבה מקצים משאבים הנמצאים בצמצום ויש להם שימושים חלופיים. ולכל שימוש יש עלות בדמות השימושים האחרים בהם ניתן היה להשתמש באותו משאב. למשל בזמן של אנשים מוכשרים.

      כיום חלק גדול מהכסף, כלומר מההון (זמן וכישרון של אנשים) מושקע בתחומים "לא יצרניים". כלומר כאלו שלא רק שלא מגדילים אלא גם מקטינים את הכלכלה (השקעה במחשב חדש תגדיל את התפוקה שלי, אבל השקעה בחופשה חלומית לא…) וגם לא באמת גורמים לנו הנאה לאורך זמן (מאפליקציות הימורים ועד למשקאות מוגזים). וזה פוגע לא רק בצרכן אלא בעולם כולו. אנחנו חיים היום בעולם עני יותר, שיש בו יותר רעב מחלות וסבל משום שאנשים מוכשרים משקיעים את זמנם בשטויות במקום במה שחשוב. רק תאר לך שכל הסטרטפים העוסקים במסחר בינארי, אפליקציות פוקימון וגאג'טים ראוותניים היו נסגרים, והאנשים המוכשרים העובדים בהם היו פותחים סטארטפים לנושאים מועילים. למשל לחקר מחלות, לשיפור קבלת ההחלטות (ברמה האישית והארגונית), לפיתוח מכוניות ללא נהג ושיטות לייעול הייצור ולהפחתת הזיהום.

      ונקודה אחרונה למחשבה. מחקרים הראו שחלק גדול מהאושר של אנשים בעבודה נובע מהחשיבות שהם מייחסים לה. אבל מה המשמעות של להרוויח הרבה על עבודה שהיא חסרת תועלת בעיניך כעובד? פירושה שיש הרבה אנשים שרוצים לקנות את "הזבל" שאתה מייצר. בעוד שאתה היית מעדיף לייצר דברים טובים (בהנחה שרוב בני האדם מסיכמים פחות או יותר על מה חשוב ומה לא) שיביאו להם יותר תועלת.

      לסיכום: אם אנשים יפסיקו לקנות זבל יתפנה להם יותר זמן וכסף לצרוך דברים מועילים. ואם הם יבחרו כמו הסולידית להפסיק לצרוך, לא תהיה ברירה ליצרנים אלא להשקיע בפיתוח מוצרים ושירותים שכן ישתלם לרכוש. כלומר שעבורם הסולידית כן תהיה מוכנה ללכת לעבודה. ובנוסף גם העבודה שלה תהיה יותר נעימה כי היא תעסוק בייצור דברים שבעיניה מביאים תועלת. דברים שהיא עצמה הייתה מעוניינת לרכוש.

      זכור כאשר אתה קונה זבל אתה לא "עוזר לכלכלה". להפך. אתה עושה נזק לא רק לעצמך אלא גם לכלכלה במובן של צמיחה כלכלית, וגם למי שייצר עבורך את הזבל, ומרגיש רע עם עצמו ועבודתו כי הוא יודע את זה.

  36. לא הכל חייב להיות שחור ולבן. אני מצליח לחסוך סכומים יפים מאוד במשכורת לא גבוהה במיוחד ועדיין להנות מטיסות לחול (שעולות לי בערך רבע ממה שעולה לרוב, רק כי אני לא קונה ביוקר) ומהליכה להרבה מסעדות ובתי קפה בחודש.

    יש גם אמצע, זה לא חייב להיות חיסכון אגרסיבי וכמעט דתי או מינוף של מיליונים ובזבזנות אינסופית.

  37. אצלי בן הזוג עדיין נוטה להיות 'נורמאלי'. למישהו יש המלצה על בלוג או ספר ברוח הסולידית באנגלית שאוכל לתת לו לקרוא?

    • Early Retirement Extreme של ג'ייקוב פיסקר (אם כי הוא מעט טכני וקשה להבנה לעתים).
      Your Money or Your Life של ג'ו דומינגז (יצא גם בעברית לדעתי)
      Mr Money Mustache – של פיט אלדרני, בלוג מצוין ופחות רדיקאלי משלי (פונה בעיקר לבעלי משפחות).

  38. דורין,

    מה שיפה בעניין, הינה התמדתך בגישה ובארגומנטים. וכן, בהנחלת הגישה והארגומנטים לקוראים, ככלי עזר אשר יוכלו להשתמש בהם הלאה, ובכך להפיץ את משנתך.
    אני מצרף שוב לינק לTed talk נפלא של סטיבן פינק ורבקה נויברגר, אשר מתאר איך אמונה/גישה/דעה של אנשים, הופכת עם הזמן להיות הנורמה. זאת, אם האנשים דבקים מספיק לכל אורך הדרך ויכולים לבצע רציונליזציה של הגישה.
    אגב, עיקר השיחה הינו האם ההתפתחות התרבותית שלנו (בהקשר של מיסוד נורמות חברתיות) נובעת מרציונליזציה או ממוסר.

    בכל אופן, אם אכן גישתך תתברר כנכונה, ורק הזמן יוכיח זאת, כנראה שהנחת יסודות לשינוי מהותי בחשיבה של הרבה אנשים.

    https://www.ted.com/talks/steven_pinker_and_rebecca_newberger_goldstein_the_long_reach_of_reason?language=en

    תודה!

  39. יופי של פוסט….. מותר להוסיף עוד תובנות לאותו המצב?….. "לצד זאת, לאופי האינדיבידואליסטי של התהליך יש גם היבט פחות סימפטי: הוא עלול להיות מלווה בתחושת בדידות לא פשוטה"….. תחושת הבדידות לפעמים קשה מלחיצה בעיקר כאשר אין עם מי להתייעץ ולקבל חיזוקים על הדרך שבחרתי. "האסטרטגיה שלי בהחלט אותגרה מפעם לפעם"…. אבל בכל פעם שאני נאלצת להסביר למה אני עושה מה שאני עושה אני ממציאה כל מיני תירוצים פמיניסטיים…. לדוגמה: כדי לחסוך בצורה קיצונית דלק עברתי לרכב על קטנוע… אני שונאת לנסוע באוטובוס.
    להחזיק מכונית זה הון תועפות. הפתרון היה רכיבה על אופנוע….לפעמים רכיבה על אופניים…. כמה נשים בגיל 61 ראיתם רוכבות על אופנוע?
    "או כאשר אני צריכה לבלוע צפרדעים בדמות": "בכל פעם שנקלעתי לשיחות מסדרון מזדמנות על אלכוהול, מכוניות, שעונים, אקסבוקסים, פלאזמות, אייפדים, הופעות, חוגים, חופשות, צימרים, קרוזים, בגדים, תכשיטים, איפור ובשמים".
    כדי חזק את עצמי, אני מזכירה לעצמי: שיש לי כבר בבנק וברכוש כמות שאין כמעט לאף אחד במעמד הביניים הממוצע בישראל, רק שאף אחד לא יודע. זה הסוד שלי ומחייכת אל עצמי.
    לעולם אני לא מעבירה ביקורת על אף מתלוננת או מתלונן על יוקר המחיה או על זה שאי אפשר לגמור את החודש אף על פי שיש להם שתי משכורות טובות. אבל גם לא נותנת עייצות אישיות.
    הדבר שהכי מקומם אותי אלה שחיים עד הגרוש האחרון של המשכורת שלהם וטוענים "שחיים רק פעם אחת".
    את אלה הכי קשה לי להדוף כאשר הם מבקשים שאחתום להם על הלוואה כערבה כאשר הם נכנסים לצרות כלכלית. במצב הזה אני מתקשה לסרב, כדי לא לאבד ידידות וידידים, אבל בכל זאת מסרבת.

  40. הסולידית היקרה עוקב אחרי הפוסטים שלך במשך הרבה זמן.
    נהנה מאד מהכתיבה שלך גם במקרים שבהם אני מרגיש שאת אובר-ביקורתית כלפי אספקטים מסויימים.
    לגבי אגב עניין ה'חיים הכפולים', אני ואשתי בחרנו למשל לא לחסן את הילדים שלנו, אחרי שקראנו אינספור מחקרים שמעידים על בעייתיות מאד גדולה במערכת הבריאות ותופעות הלוואי שלא מפורסמות בצורה ישירה (אגב היה מעניין לראות את התייחסות שלך לנושא ברגע שתחקרי אותו כמו שאת עושה בנושאים אחרים)
    אבל רציתי לשאול אותך שאלה יותר פילוסופית על אורך חיים, בהקשר של תרבות הצריכה.
    נאמר ואדם יוצא לחירות כלכלית. והוא חיי חיים לא בזבזניים ופזרנים (קונה רק מה שצריך ובמחירים שפויים, לא מאמין במותגים, לא מחליף מכשיר סלולארי כל שנה-שנתיים, לא משעבד את עצמו למשכנתא, ומרבה לבשל כמה שיותר בבית ולא לאכול בחוץ)
    כשזה מסתכם בהנאות החיים, איפה את רואה טיולים נכנסים למשוואה? לצורך העניין, יש משפט מפורסם שאומר שבסופו של דבר לקבר אתה הולך עם החוויות שצברת ולא עם הדברים שקנית.
    לצאת לטיול ארוך של חודש, חצי שנה ומה לא, טיולים בחו"ל שמצריכים לא מעט כסף, איפה האורך חיים החווייתי הזה, שלא מושתת על תרבות צריכה נכנס במשוואה שלך?
    האם את נוסעת לחו"ל מדי פעם? ועם כן באיזו קונסטלציה ומה זה בעיניך סכום שפוי להוציא על נסיעה לחו"ל שהיא לצרכי הנאה?
    ובכלל איפה את מכניסה 'חוויות' חיים למשוואה שלך. האם אדם שנגיד משקיע 20 אלף ש"ח מכספו לא בנכסים מניבים אלא בספר שהוא רוצה להוציא לאור או סרט עצמאי שהוא מעוניין לביים, או אלבום מוזיקה שהוא רוצה להוציא איפה הדברים האלה נכנסים בתוך הפריזמה שלך? גם כבזבזנות ראוותית?
    מאד אשמח לשמוע את השקפת העולם שלך לגבי מה End game בענייני השקעה בדברים יצרתיים, לאו דווקא מניבים כחוויות מעשירות, שאינן מושתות על בזבוז לשם בזבוז כמו לשלם על כוס קפה 18 ש"ח.

    • לטייל לא אמור להיות יקר.

      יצאתי לכמה מסעות מאוד מכובדים בעלות של גרושים.

      העיקרון המרכזי הוא לשמור את ההוצאות העיקריות בטיול (תחבורה, לינה ומזון) נמוכות.

    • הבחירה שלך לא לחסן את ילדיך בארצנו היא בחירה קלה יחסית כי שאר הילדים מסביב מחוסנים ומערכת הרפואה כאן מפותחת מאד!
      אני מתפלל בשביל ילדיך שלא יפגשו אדם עם מחלות קשות מארצות שבהם אין חיסונים (ויש אגב לא מעט כאלה בארץ, אבל כנראה לא באזור הנוחות שלך).
      כשהם יפגשו אחד כזה (בארץ או בטיול בחו"ל) במקרים מסויימים רק תפילה תוכל לעזור.

    • לדעתי הכל זה עניין של סדרי עדיפויות. כלומר התאמת דרישות ההנאה שלך למציאות היותר אידאלית מבחינתך. אם חשוב לך להשתחרר מתכתיבי החברה והתרבות שבה אתה חי הקובעת קריטריונים שונים להנאה אזי שגם להוציא סרט/דיסק/טיול הוא "תכתיב חברתי" ש"מסייע" לך לרצות את הדבר שיסב עבורך הנאה. החשבון הוא פשוט: האם לעשות דיסק/סרט/טיול שהוצאה גבוהה כרוכה בצידה, תסב לך יותר הנאה וסיפוק או
      רווח כלשהו, מההנאה/סיפוק /רווח שיתקבל כתוצאה משחרור מאורח חיים מאומץ ותלותי?

    • ההחלטה שלך של לא לחסן היא לא החלטה חכמה ולא נובעת משום מחקרים אלה מהפחדות של מתנגדי חיסונים שיש להם הרבה אינטרסים (סיינטולוגים, הומאופטים שמוכרים חיסונים "טבעיים" ועוד). נעשו מליוני מחקרים רציניים וסקירות מדעיים שמאשרות שחיסונים הם בטוחים ויעילים, מי שלא בא ממקצוע מדעי מאוד קשה לו להבין ולהעריך מאמר מדעי אמיתי ועל זה בונים מתנגדי החיסונים.
      (הכותבת היא עובדת במעבדה אימונולוגית במכון וייצמן ומחסנת את ילדיה).

      • קודם כל ההיטפלות של חלק מהמגיבים פה ל"עיקר" בהחלט מעידה על חשיבה ביקורתית ועניינית, אז כל הכבוד לכם.
        דבר שני באמת "מיליוני מחקרים" רוצה להכנס למספרים או להמציא אותם? וזה שאת עובדת במעבדה אימונולוגית נותן לך גושפנקא של אמת? אני מכיר ביולוגים ופרמולוגים ביו-רפואים שלא מחסנים את הילדים שלהם והם מאד שלמים עם זה. מה שיפה בבלוגים כמו של הסולידית זה שישנם אנשים משכילים וחכמים המבצעים בשבילך ניתוחים מעמיקים ומדוייקים ומספקים לך תמונת מצב שונה מהפופוליזם של התקשורת המרכזית, וישנם אתרים כאלה בעלי אופי רפואי ולא כלכלי ולא צריך להיות רופא או עובד מעבדה היום בשביל מה נכון, בריא יותר או חכם יותר (ורק הזמן יגיד) את מוזמנת לקרוא את המחקר הוולנטרי והלא ממומן הזה:
        https://healthimpactnews.com/2014/studies-outside-the-u-s-show-unvaccinated-children-healthier-than-vaccinated-children/
        ולעניין השאלה שלי, אחרי שביססנו שבאג'נדה שלי לחיות חיים, בריטיים, מפוכחים ועם חשיבה ביקורתית, מה הend game?
        ועוד הערה אחת אחרונה, בתור "טיפש" שלא מחסן, בדיוק כמו בעניין של חסכון אגרסיבי שבו יש ריבית דהריבית וחשיבה לטווח הרחוק, כך גם החיסונים, אשתי ואני מאמינים שאם כבר לחסן, לעשות את זה בצורה מבוקרת ועל פני פרק זמן ממושך, אין שום הצדקה לתקוע בילד שלך 36 נגיפים שונים בשנתו הראשונה לחייו, אפשר לעשות את זה גם על פני חמש או שמונה או עשר שנים, בדיוק כמו שזה לא נבון לשבור את הקופת פנסיה תכף ומיד. צריך לראות קדימה. אבל תודה לכם שסטיתם מהדיון.

    • לא ייתכן שקראת מחקרים איכותיים בנושא חיסונים שממליצים לא לחסן.
      חבל שנדמה לך שלהיכנע לפרופגנדה אנטיחיסונית היא דוגמא לחשיבה ביקורתית.

    • הבחירה שלך לא לחסן היא טמטום טהור.
      כן. אני יודע שזה נוגד את רוח הפוסט…

    • נראה לי שבחרת במקום הלא נכון להתגאות בעובדה שלא חיסנת. יש פה הרבה אנשי מדע(ואני בינהם) שקראו מאמרים מדעיים(אבל לא פסאודו) ויחלקו עליך. מאחל לילדים שלך שלא יידבקו מאף אחד ושלא ידביקו אף חולה עם מע חיסון מוחלשת בשום מחלה אקזוטית.

  41. תותחית. מעריץ שלך.

  42. צריך הרבה אומץ וחשיבה מקורית כדי לבצע פעולות כמו שתיארת, בזמן המסוים שבו עשית את זה.
    הים זה כבר נשמע סביר אחרי הופעת הבלוג הזה…

  43. הי דורין, כבר כמה שנים שאת לא עובדת כשכירה, לכן אני שמח לבשר לך שהאקלים החברתי השתנה וכיום ישנה פתיחות רבה יותר בקבלת אנשים שחוסכים בשביל העתיד,
    דרך ההתנהגות שהצגת היא נכונה בעוד מישורים בחיים, למי שמעוניין לשמור על חיי חברה נאותים.
    מצד שני אני אישית עשיתי את הקריירה שלי בזכות העובדה שלא היססתי לערער על המוסכמות החברתיות ולא התביישתי בעובדה שאני חי לפי תכנית כלכלית שבניתי לעצמי, וכך לאט לאט חברים מכרים ובני משפחה התחילו לפנות אלי שאלמד אותם כיצד לחיות כראוי עד שכיום זהו עיסוקי העיקרי.

    • מעניין! טוב לשמוע.

    • אכן אני נוטה להסכים איתך שאדם אינו צריך להסתתר ולהתבייש בדרך התנהלותו הכלכלית.
      הפוסט הזה מעורר בי נשכחות מהימים שעבדתי בהיי-טק ובהפסקות שיחות הקפה עובדים במחלקתי היו מתרברבים בגאג'טים החדשים שרכשו לעצמם, בהגשמת החלום של ריצוף הסלון בגרניט פורצלן, ברכישת קולט אדים חדש למטבח המדוגם ועוד כהנה וכהנה.
      אני לרוב הייתי מתעמת עם אותם עובדים ומנסה להציג להם דרך אלטרנטיבית להתנהלות וחשיבה לעתיד…
      לרוב לא זכיתי לאוזן קשבת ואף לעיתים לגיחוך אך כל זאת לא גרם לי להיות מבודד או מוקצה מחמת מיאוס.
      לכל היותר ראו בי נונקונפורמיסט אך תמיד השמעתי את דעותי ,והדבר לא העיב על האוירה בהפסקות הקפה.

  44. מדהים, בדיוק אתמול הייתה לי שיחה כזו, תודה

  45. מצחיק ממש. היכולת הקומית שלך פרצה בגדול

  46. אף אחד לא אוהב הטפות של חוזרים בתשובה לא משנה אם זה סגנון חיים/טבעונות/דת/ צרכנות
    לכן עדיף לשתוק במקום העבודה על תובנות החיים החדשות

  47. קשה לנשים . לנו ,לגברים, קל יותר: אין בעיה פשוט להגיד : לא אכפת מכל השטויות האלה : דירה , אוטו , גדזיטים ….

  48. לעניות דעתי, הפוסט הכי טוב שלך (עוקב אחרי הבלוג מתחילתו). רהוט, מקצועי, מנומק.
    מתי תכתבי משהו על גידור מטבע?
    תודה רבה תזכי למצוות

  49. פוסט מבריק! כל הכבוד.

  50. אני רק שאלה:

    כשעבדת (בשנות העשרים שלך) והשגת את ההון הראשוני. מה היתה המשכורת שלך (ברוטו ונטו)?

  51. וואהו, לקרוא את ה'דברים כדרבנות' שלך זה פשוט 'ללקק את האצבעות'…

  52. לצערי בן/בת הזוג אינם משתפים פעולה למרות ההמלצות על קריאה וכדומה. הלך עליי.

  53. באופן כללי אני חושבת שיש משהו מאוד נכון ב"חיים הכפולים" האלה, ולא רק בתחום של הבלוג שלך.
    לרוב האנשים חשוב להיות חלק מהחברה – וכמו שאמרת, חיקוי זה יצר הישרדותי, ולא סתם.
    יש משהו מאוד מזלזל ובוטה בלבוא לאנשים שמאמינים במשהו, ולירוק להם בפרצוף את העקרונות הסותרים לחלוטין שלנו.
    לראות מישהו שדבר מסוים מאוד חשוב לו, ולשבת בשקט מבלי להרוס לו את ההנאה – זה נימוס בסיסי.

    בכל מקרה, מאוד הזכרת לי את מה שאני עושה בתחום התזונה: אני בעלת מבנה גוף רזה, אבל עם "ראש שמן". כלומר אם הייתי באמת אוכלת כל מה שבא לי ומתי שבא לי – לא הייתי יודעת שובע והייתי עולה עשרות ק"ג.
    לכן פיתחתי אורח חיים בריא שבו אני מקפידה על תזונה נכונה ומופחתת קלוריות – בערך מה שרוב האנשים מכנים "דיאטה", אבל לא דיאטת כאסח אלא משהו שפוי שאפשר לחיות איתו כל החיים (שאגב, מאוד נוח לכיס ומשתלב מצוין עם עקרונות הבלוג הזה).
    אבל… זה לא תמיד מסתדר עם הלחץ של החברתי לצאת למסיבות (אלכוהול = סוכר = משמין), למסעדות (מלא שמן סמוי באוכל) ולאירועים משפחתיים ("לאכול את הצ'ק" בחתונות). כולם תמיד אומרים לי "מה, את יכולה להרשות לעצמך! תאכלי!" ואז אוכלים גם בעצמם ומרגישים טוב עם עצמם.
    וקורא הרבה פעמים שאני נמצאת בין אנשים שמנים שחושבים שהם הגיעו למצב הזה עקב "ביש מזל" ושזה הגורל שלהם, ואני לא מעזה להגיד בנוכחותם שאני בסוג של "דיאטה". אני יודעת שברגע שאנשים יידעו
    שבא לי לאכול את הדבר המשמין, היקר והמפתה הזה שמזהם את הגוף, אבל אני לא עושה את זה כי אני
    מפחדת לעלות במשקל, הם ישר יתחילו להשתמש במכבשי הלחץ שלהם כי לא נעים להם להיות היחידים ש"חוטאים".
    אז כדי להימנע מהעימותים הללו, אני תמיד נותנת תירוצים שאי אפשר להתווכח עליהם: "לא בא לי מתוק עכשיו",
    "זה עושה לי כאב ראש", "הרייטלין עדיין פועל אז אין לי תיאבון", "זה עושה לי אסטמה" וכו'…
    וככה כולם מרוצים. הם חושבים שהתירוצים שהם נותנים לעצמם, הם באמת סיבה טובה לא להתקדם, ואני עושה את שלי בלי שיפריעו לי ויגררו אותי בחזרה להתמכרות שלי.

    בקיצור, חיה ותן לחיות. זה ממש שיעור לחיים

  54. טוב, במקומות שאני מכיר שיחות הקפה הם על נושאים מעניינים, וממש לא על נושאים צרכניסטיים (זה קיים, מקסימום 5 אחוז מהשיחות. היום היתה שיחה כזו על קניית דירה, וכללה הסכמה כללית שהדבר הנכון זה דירה להשקעה, שזה לחלוטין נושא נפרד ולא קשור לדירה שאתה עומד לגור בה שהיא לא נכס. – בעיני זה שיח בוגר בהרבה ממה שמתואר פה)
    אולי המצב השתפר, ואולי עבדת במקום שמתעסק סביב כסף, כמו אצל רואי חשבון וכאלו. לא יודע.

    אני רוצה להאמין שהמצב השתפר, אבל כשקראתי את זה לא הבנתי בכלל על מה את מדברת. אני לא התביישתי להגיד שקניתי טלפון סיני בשישית מהמחיר, והרבה אנשים פה אומרים את זה בכיף.

    ותודה על הבלוג, אני ממש נהנה.

    • במשרד רואי חשבון ממש לא מדברים על כסף בהפסקות. אנחנו אנשים רגילים אתה יודע. מדברים כמו כולם על פוליטיקה, ספורט, ריאליטי, טבעונות, הייתי פה ראיתי שם וכד

  55. הגישה שלך נחמדה בחלקה, בחלקה האחר היא קיצונית ומבודדת.
    כסף הוא לא מטרה בחיים, אולי לך עושה טוב על הלב שאת רואה את החסכונות שלך טופחים בשוק ההון אבל לא כולם ככה.
    אני מוצא כל שנה 4-5 אלף ש"ח על נופש משפחתי עם הילדות ואני חושב שזו השקעה מצוינת. אז נכון, יש לי פחות כמה אלפים בחשבון הבנק אבל קניתי לילדות חוויות, קניתי לעצמי זמן איכות עם הילדות וכיף לי וטוב לי עם זה.
    ולא, זה ממש. אבל ממש לא מעניין אותי מה יש לחברים שלי בעבודה, לא אכפת לי איזה בתים יש להם, ואיזה רכבים, אנחנו לא מחליפים רכב כל 3 שנים כמו שאת מתארת ולא רודפים אחרי "צרכניזם".
    עובדים, חוסכים, יודעים ל"בזבז" כשצריך ויודעים לחיות בחברה המסובכת כלכלית שלנו. אין לנו בית משלנו אבל בבוא היום ניקח משכנתא ונקנה, כי לשכור דירה זה סיוט. מניסיון.
    בשורה התחתונה, את מעבירה מסרים חשובים אבל תזכרי שהרבה דרכים מובילות לאושר, לא רק הדרך שלך.

  56. סולידית יקרה.
    אני עצמאי כלכלית אבל יש לי בעיה
    לא חסר לי כלום.
    קניתי רכב חדש אחרי שהכרחתי עצמי כי לא היה לי רע עם הישן.
    בנוסף אין לי רצון לכלום וכשאני מבלה כל היום בבטלה אני מרגיש רע.
    אולי עבודה ומסגרת מספקים צורך מעבר לכסף.
    בקיצור אני בבעיה.
    אני רציני!
    יש לך רעיון?

    • למה הכרחת את עצמך לקנות משהו שבעצמך אתה אומר שאינך צריך? אתה טוען שאתה עצמאי כלכלית ולא חסר לך כלום. אם כך הבעיה שלך היא לא בתחום הכספי ולא שם אתה צריך לחפש את הפתרון. אם יום שלם בבטלה גורם לך להרגיש רע יש אינספור דברים שאתה יכול לעשות עם הזמן הפנוי. החל מלצייר להנאתך וכלה בהתנדבות בהוספיס של חולים סופניים. עוד רכב חדש (כשהישן הוא בסדר גמור) לא יעזור לך. כי גם אם הקניה והבירוקרטיה גזלו ממך חצי יום עדיין נשאר לך עוד חצי יום שאין לך מה לעשות בו.

  57. ""בפעמים הספורות שבהן פלטתי בטעות שאני לא רוצה לבזבז הרבה או שמוצר / שירות מסוים משקף בעיני ערך נמוך במיוחד, תיקנתי מיד והסברתי שאני חוסכת כדי לממן מקדמה על משכנתא. קצת הטריד אותי לגלות שהתירוץ הזה הפיג תוך שניות כל חשד או סימן שאלה.""

    חחח, זו התגובה הכי גאונית שלך.. מזכיר את פיטר גריפין שהוא מסתבך ואומר מה שאנשים רוצים לשמוע

    • קראתי עד הסוף, ממש עד השורה האחרונה, שעזבת את העבודה 🙂
      איזה מלכה! איזה כיף לקרוא את הטקסטים שלך, כל משפט פוגע בול וכל מילה במקום.. מדהים פשוט..

  58. את הבלזק של ימינו. עם טוויסט פרקטי וחיובי 😉

  59. אוגוסט זה חודש חו"ל והנושא המרכזי בפינת הקפה וארוחת הצהריים זה לאן טסים השנה.
    טורקיה לא בא בחשבון. איי יוון חם נורא. לונדון פריז וברלין כבר נמאס, סקנדינביה זה באופנה וכמובן תאילנד וסין. למשפחות זה נופש בכפר בהולנד והיער השחור וצפון איטליה גם.
    והסולידי בעת הזו שותק ואם לוחצים עליו הוא מספר שהשנה כנראה הוא לא יכול לנסוע כי …

    • נתנייתי

      בלי קשר לצרכנות/ חסכנות-

      פעמיים עבדתי בחברות שבהן שיחות המסדרון עסקו, באופן חריג, רק בצרכנות.
      איזה טלפון יש לך, איזה אפליקציות התקנת, לאן את טס בקרוב, איזו מסעדה אתה מעדיף, לאיזו הופעה אתה הולך, איפה אתה קונה רהיטים.
      שום דבר מעבר. לא ילדים, לא עבר בקריירה, לא שיחות על עבודה. רק רכישות.

      בשני המקומות, סיימתי את עבודתי בתוך פחות משנתיים.

      בדיעבד, הייתי אומר שזה סימן למקום בו העובדים מרגישים חוסר ביטחון בסיסי (בגלל הנהלה דומיננטית ו/או שוק בעייתי). זו דרך לניתוק רגשי מהעבודה והעמיתים.

      בקיצור, גם למי שלא חסכן- דיבורים כאלו, בשיעור מופרז, זה סימן אזהרה.

  60. בשבדיה חיים סולידיים היו דרך חיים המועדפת על פני במשך דורות. יש מילה בשבדית שלא קיימת בעברית Lagom שזה בעצם אומר לא יותר מידי אבל לא פחות מידי.
    וככה הם חיים לא מבזבזים מה שאין מנסים לחסוך אקטיבית במניות וקרנות מחקות (אחוז המשקיעים בבורסה הוא מהגבוהים בעולם).
    גם סגנון החיים הוא מאוד פשוט לקנות מעט אבל איכותי חשוב הרבה יותר מאשר לקנות כמויות. פה אין בושה בחיים סולידיים.

  61. אבל כשהחלטת לעזוב – אז היית יכולה לשפוך עליהם את הכול בלי לרחם. אני לא הייתי עומד בפיתוי.

  62. אביגיל

    דורין
    אני קוראת אותך בשקיקה כבר יותר משנה
    אבל לא מצליחה ליישם
    האם תוכלי להפגש איתי איתנו ולתת לנו הדרכה צמודה יותר?
    האם את מכירה מישהו אחר שיוכל ללוות אותנו?
    אביגיל

  63. fish and chips

    מזל שלא נכנסתי לעולם הזה…. אחלה פוסט!

  64. הגישה האנטי צרכניסטית שלך, מרעננת ומעודדת, במיוחד כשהיא נשמעת מבחורה צעירה ועוד יותר מכך אני נהנית לקרוא את התגובות לפוסטים המושקעים שלך. אולם, קשה לי מאד עם החיים הכפולים שהצטרכת לנהל. זה עומד בניגוד מוחלט להיבט המוסרי של המשנה הכלכלית שלך, אך מסביר את הצורך הנפשי שלך לפתח את הבלוג, כפי שציינת. עכ"פ יישר כח על הכנות.
    שבת שלום

  65. פוסט יפה. תודה.

  66. נראה לי שיש כאן דבר מה נוסף: אני מניח שהיו בין הקולגות שלך כאלו שהבחינו בשיפעת התירוצים כל פעם שהיה מדובר בכסף. אבל, קל יותר לתייג אותך כ„קמצנית חולנית“ ולחוש עליונות קטנה עלייך (יש לפראצ'ט קטע נפלא על כך ב‚איש הקציר’) מאשר לחשוב שאולי יש לבחורה הזו נקודה.

    ובכלל, הבעיה העיקרית של הגיה'אד שלך היא שאנשים שונאים להרגיש נחותים. לכן, מאחר שאין לך חרב ביד (אגב, לבנקים יש) מקרי ההצלחה שלך לא כה רבים כפי שיכלו להיות עם גישה של מורה (במקום מטיף ☺)

  67. הדוגמטיות מתחילה, לפחות אצלי, בבית. מעשה שהיה כך היה, ישבנו בבית קפה המנות הטעימות באמת והמושקעות מעל הממוצע עלו לנו 80 ש"ח, ואילו החשבון הסתכם ל-150 ש"ח (הכל מעוגל). איך? תוסיפו:
    10 – שתייה1
    10 – שתייה2
    10 – שתייה3
    40 – מנה לילד בן שנה. כמעט את הכול, כפי שמקובל, אכלה הרצפה.
    ניסיתי להסביר שטעינו עם השתייה, שבית הקפה מרוויח כאן בערך 1000%, ושכמובן אין לי עם זה בעיה רק שזה על חשבוננו.
    ניסיתי להסביר שאפשר ליהנות בדיוק באותה מידה אם זוכרים להוציא מהתיק את בקבוק המים המינרליים האישי.
    לפעמים אני חושב שזה קרב אבוד מראש..

    • נדמה לך שבית הקפה מרוויח אלף אחוז על חשבונך. הגישה הזאת כל כך אופיינית לאנשים שלא מבינים כלום. מחשבים כמה עולה האוכל ובטוחים שבמקום מגלגל מליונים על חשבונם. אז מאד ייתכן שהמקום מגלגל מליונים, אבל מתוכם נשאר בכיס של בעל המקום מעט מאד. אני כותב לך את זה כבעל מסעדה (לא בארץ).
      עכשיו בוא ניקח את העלויות האמיתיות ונתעלם רגע מההשקעה שמתחילה מכמליון וחצי שקל למקום קטן ולא מפואר ועולה מהר מאד למעלה. שכירות, משכורות לצוות (אגב, בקנדה בה אני חי מחוייבים לשלם שכר מינימום למלצרים בלי קשר לטיפים ובימי חג שסגורים ואין לך הכנסה אתה עדיין צריך לשלם משכורת לעובדים), עלות המזון כמובן (שכוללת גם עלות מזון שאיבדת כמו מנות שהוחזרו, אוכל שנדפק במהלך ההכנה (נפל על הרצפה, נשרף…), אוכל שהתקלקל…), גז, חשמל, מים, תיקונים (זה לא נתפס כמה ציוד של מסעדות מתקלקל. אין חודש שאנחנו לא מוציאים על תיקונים כמה מאות דולרים), כלים שנשברים, סכום שנזרק לפח, נקיון, נייר טואלט וסבון בשרותים, ביטוח, מעמ (לא כל הכסף שאתה משלם הולך לכיס של בעל העסק, ולא כל הוצאה ניתנת לקיזוז), נורות שנשרפות, מפיות, קטשופ, קשיות, עמלות לחברות הסליקה, חומרי ניקוי, דטרגנט, חומר הברקה וחומר חיטוי למדיח, נקיון למדים, פרסום…..
      ואתה בטוח שהעסק מה זה דופק עליך קופה, אז בוא נדפוק אותו בחזרה ונביא בקבוק מים מהבית. למה שלא תביא גם סנדביצים ורק תזמין סלסלת לחם כדי שתוכל לשבת שם, ככה ממש תדפוק את בעל המסעדה.
      יצאת למסעדה? שחק לפי הכללים. רוצה לחסוך כסף? תבקש כוס מי ברז, זה חינם או עוד יותר טוב שב בבית ותבשל לעצמך.

      • אם כך למה אתה מחזיק מסעדה? זה נראה סיכון כלכלי רציני. דיברתי עם בעלי עסקים כאלו במקום מגורי והם משלמים דמי שכירות שנעים בין 15 ל-100 אלף ש"ח בחודש (תלוי בגודל המקום). מספר רב של עסקים כאלו נסגרו תוך 2 – 3 שנים. לא עדיף להיות שכיר?

        • העסק של אישתי ונכנסנו לזה במקור עם שותף כשאישתי היתה אמורה להיות אחראית על הצד של הקונדיטוריה אבל רצה הגורל והיינו צריכים להעיף את השותף אז קנינו את החצי שלו. בקנדה הסיכון קצת יותר קטן כי חלק ניכר מההשקעה הראשונית הוא הלוואה ממשלתית שבמקרה של פשיטת רגל מחזירים רק כעשרים אחוז ממנה. אכן הרבה עסקים כאלה נסגרים או נמכרים מפראייר אחד לשני. השכירות שלנו היא אכן כ15 אלף שקל בחודש למקום של 250 מטר במקום מרכזי בפרבר מרוחק של טורונטו וסך ההוצאות החודשיות הוא כמאה וחמישים אלף שקל. לשמחתינו אנחנו מרוויחים כעת אבל בשנתיים הראשונות היינו צריכים להכניס עוד ועוד כסף. מה שהדיוטות לא מבינים הוא את כמות ההוצאות שיש למסעדה שהן לא ישירות עלות המזון וקל מאוד לעסק בתחום שלא נזהר בהוצאות לעבור להפסד. כיום כשאני יודע מה שאני יודע על הסיכון בתחום אני לא בטוח שהייתי חוזר על זה. אני אישית שכיר אבל במשרה חלומית. משכורת הייטק, נוסע יום בשבוע למשרד לכמה שעות ושאר הזמן עובד מהבית או מאיפה שבא לי (בעיקר במסעדה) כשיש ימים שאין לי בכלל עבודה ויש ימים שאני משקיע במצטבר שעה ביום. עם כזאת עבודה מי רוצה לפרוש?
          חוץ מזה משקיע וסוחר אז בסך הכל אנחנו מפוזרים היטב מבחינת פיזור סיכונים.
          בכל מקרה מסעדה זה כאב ראש לא קטן, התעסקות עם ספקים, עובדים ולקוחות, ציוד שמתקלקל, יחסית מעט מסעדות מצליחות ועוד פחות מתעשרים מזה. אנחנו בינתיים בקבוצת אלה שמצליחים אבל זה מצריך השקעת זמן, כסף ואנרגיות לא קטנים ובטח לא דומה לסטיגמה של בעל המסעדה שיושב בשולחן שלו ומשקיף על הממלכה ( זה מה שהאקס שותף שלנו היה עושה במקום לעבוד) בזמן שהכסף זורם לכיסים שלו. היום כשאנחנו הולכים למסעדות אנחנו לא מקנאים בבעלים או חושבים שהוא עושה עלינו קופה, אנחנו בעיקר מרחמים עליו.

  68. תודה לך סולידית יקרה.
    אהבתי והחכמתי מהפוסט הזה כמו גם מקודמיו, ודעי לך שבזכות הבלוג הזה שלך חל מפנה משמעותי בחיי לאחר שאימצתי רבות מהתובנות שבו.
    שמח שיצא לי להיתקל בו, ממש במקרה. ותודה שוב 🙂

  69. בעקבות התגובות: מעניין שאנשי האקדמיה מדברים וחושבים מחוץ לקופסא הצרכנית. אולי כי אנשים שונים נשארים בה, הרי לא ברור שזה כלכלי בכלל…

  70. איפה אפשר למצוא פירוט על הקרנות המחקות ומה הם מחקות?

  71. תודה רבה לך, פוסט נהדר!

  72. מכיר את זה בנוגע לערכים אחרים שיש לי שלפעמים מאוד שונים מהנורמה, זה ממש באסה ההתנגשות הזאת והמחשבה של הסביבה שהדעות שלך מאיימת עליהם, וזה די מבאס להעמיד פנים כל הזמן או לשתוק, האידאל זה או לפתח תקשורת כמה שיותר טובה שתכיל את השוני, או ליצור סביבה של אנשים עם ערכים שפחות או יותר תואמים לשלך אך זה לא תמיד אפשרי.

  73. פוסט מצויין. תודה דורין

  74. אחלה פוסט למרות שלדעתי זה לא מאוד נדיב מצדך להשאיר את כל הנבערים בחייך ללא גישה לראיית העולם שלך – עיין ערך לחיות חיים כפולים. אין ספק שזה פתרון מאוד נוח! וכמובן שאין לך לדעתי שום חובה מוסרית לשתף אנשים בראיית העולם הפאקינג נעלית שלך. אבל זה לא מאוד נדיב להשאיר אותם ככה בחוץ :\
    אבל בעצם אי אפשר באמת לבקר אותך אחרי מיליוני מילים של טקסט בבלוג הזה.

  75. אשמח אם תוכלי לכתוב פוסט ספציפי על מזון – איך את מקבלת מספיק חלבון בזול, ואיך את מתנהלת מבחינת בישולים והתארגנות (כתבת פעם שאת מבשלת הרבה אבל בפרקי זמן גדולים. האם את מקפיאה?)
    אני מוציאה יותר ממך על מזון אבל נמצאת בתת-תזונה, משמע שאני לא יודעת איך לאכול נכון. אשמח ללמוד ממך.

  76. אני באמת לא מבין: אני עובד בהיי-טק ואני לא מרגיש שום לחץ בנושאים האלו. יש לי בית גדול אבל לא ממונף (לא לקחתי משכנתא עבורו). מעולם לא לקחתי מכונית בליסינג, החופשות שלי אינן יקרות, אין לי גאד'טים המכשיר הסלולרי שלי הוא הכי עלוב שיש בשוק המכונית שלי היא קטנה ולא יקרה אני אוכל בחוץ כי אין לי זמן להכין אוכל בבית ולעבודה אני מגיע באוטובוס (מטעמי נוחיות בלבד). למרות כל זאת זה לא מפריע לאף אחד.
    בקשר לנסיעה באופניים: אני יכול להבין מי שנוסע באופניים אם הוא נוסע בשבילים מיוחדים לכך אבל אני לא יכול להבין מי שנוסע בהם בכביש הסיכון להיפגע בהם גדול מידי. אני מעדיף לבזבז כסף על אוטו מאשר להיהפך לקציצת בשר מדממת.

    • מושמושי

      אני חושב שצריך לקחת את הפוסא הזה (שלא בשונה משאר הפוסטים אבל בכל זאת) כעדות אישית של הכותבת על רקע חוויותיה וסגנונה ולא כ אמת מוחלטת, הרבה אנשים שאני מכיר לא מרגישים או חיים כמין "אנוסים" בחברת "אינקוויזיטורים צרכניסטים"
      אבל כל אחד ומציאות העבודה שלו והפרשנות שהוא נותן לסובב אותו

  77. אני עובדת בחברת היי טק וכל מה שהסולידית כתבה נכון !!
    האנשים צבועים אחד לשני, כל אחד מספר על הנסיעות שלו לחו"ל וכולם חייבים לטוס לפחות פעמיים בשנה, הולכים להופעות של ג'רי סיינפלד ולואיס סי קיי במחיר עלות כרטיס של 600 ש"ח לאדם (אחרי שעה וחצי נגמרת ההופעה והלכו 600 שח+דלק+חניון), אבל יש מה לספר לעמיתים וכולם מקשיבים ומשחקים אותה מתעניינים. אני מקשיבה ואומרת להם איזה כיף ובפעם הבאה גם אני אלך להופעה אבל עמוק עמוק בתוך ליבי אני יודעת שאני חסכתי עוד 600 שח והם שרפו 600 שח במהירות הבזק. כמה שאני שונאת את המקום בו אני נמצאית אבל עדיין אני לא יכולה לפרוש, אבל חוסכת בצעדיי ענק. ה OPEN SPACE והצביעות מפריעים לי מאוד, מקווה שיהיה לי כוח להעביר שם עוד כמה שנים ואז אפרוש. התרגלתי לחיים צנועים, לא אגיד שאני לא מקנאת באלו שטסים כל הזמן אבל הטיסות רק ירחיקו אותי מהמטרה שהיא לא להיות תלוייה באף בוס רשע, פסיכופט ותחמן. אף פעם לא הבנתי מאיפה לאנשים יש כסף לטוס וללכת למסעדות יקרות כל הזמן. לאחרנה מישהו הלך לשגב אקספרס ושרף שם 250 ש"ח לארוחה. המון כסף. אני מרוויחה יותר מלפחות חצי מהאנשים שם אבל עושה רושם שהם חיים את הרגע. האם לאנשים לא חשוב שיהיה להם כסף בצד ליום שחור ? האם כולם נולדו להורים עשירים ? לא ייתכן שכולם סביבי עשירים. נשבר לי מההישרדות היום יומית ומשוק העבדים בהיי טק וממירוץ העכברים ומהבוסים השקרנים אבל בינתיים אני משתדלת להיות חזקה. קשה לי.

    • אני גם עובד בתחום ההייטק ואצלי אין קשר בין הכתבה למציאות.
      אנשים נחמדים, אף אחד לא מתרברב בטיסות לחו"ל, כולם מבינים שצריך לחסוך וכמעט כולם חברים של כולם.
      צביעות יש בכל מקום.

  78. מושמושי

    +1
    חוויה אישית אינה מייצגת ממוצע (בהכרח)
    ויש חשש שזו חוויה מוטה פרספקטיבנ אישית

  79. בעולם שכולו פיתויים אין סופיים לאדם הממוצע קשה מאוד להילחם באנשים הקרובים אליו שהורגלו שלא באשמתם לחיים צרכנו-קרייריסטים.
    אבל לאדם שלומד לעמוד על עקרונותיו ועל ההתנהלות הכלכלית הנכונה שלו מחכה החופש האמיתי.

השאר תגובה